בתחילת השבוע ציינו את סיומה של שנה אזרחית ותחילתה של חדשה. נראה כי ניתן לומר שמשהו מלבנו, הישראלים, יישאר תמיד בשנה שתמה, אבל העיניים מוכרחות להיישיר מבט קדימה, אל השנה שתעצב מחדש את המציאות הישראלית שאליה התרגלנו.
"נסיגה טקטית": דיווח - חיזבאללה התרחק מהגבול עם ישראל
המגזין הבריטי היוקרתי: "נתניהו מפשל במלחמה. זה הזמן להעיף אותו"
פתיחת שנה היא תמיד הזדמנות להביט ביושר על מה שהשגנו ועל מה שעוד נשיג, לתחקר באומץ כישלונות ולנסות מעט להתחדש באוויר נקי, טקסים נוצצים והזיקוקים מגשר האופרה בפתחו של מפרץ סידני באוסטרליה – שהיא בין הראשונות לחגוג, אבל לך תחגוג אם אתה למשל תושב כפר עזה, שעבורו התאריך הוא 91 באוקטובר.
המערכות הממוכנות מחליפות תאריך באופן אוטומטי, בני האדם לא. גם כאשר אנחנו חותמים על טופס ובו תאריך השנה החדשה ואומרים לעצמנו או בקול רם: "איך כבר עברה לה עוד שנה", הפעם זה אחרת.
אלא שהעתיד חשוב לא פחות מזיכרון העבר, כואב ככל שיהיה, משום שעל מנת לא לחזור אחורה עלינו להתכונן ולהביט קדימה. מדינת ישראל נמצאת בימים אלו בתקופה מהקשות שידעה, אולם הקושי איננו תוכנית עבודה.
האתגרים בשנה הקרובה יהיו אסטרטגיים ואל לנו להמעיט בחשיבותם בעיצוב חיינו כאן לשנים הקרובות. שנת 2024 צריכה להיות שנת שיקום והחלמה שבסופה חזרה למרוץ, כל זאת תוך כדי "משחקים אולימפיים" המתנהלים סביבנו.
השנה החולפת הייתה עמוסה ומאתגרת, במליאה ובצמתים, באולמות בתי המשפט ובזירה הבינלאומית. אזרחי ישראל יצאו למסע שהתחיל אחרי חמש מערכות בחירות וצפוי להסתיים בשנה הקרובה. זו איננה נבואה אלא חובתנו כחברה, ייעודנו כעם.
קשה יהיה לצאת לכיוון חדש בתוך שנה אחת לאחר תקופה כל כך ממושכת ומאתגרת, אבל אין לנו ברירה. השנה הקרובה תצטרך להיות מואצת, כדי להספיק ב־12 חודשים את מה שלא עשינו בחמש השנים האחרונות, על מנת לייצב את המערכת ואת מעמדנו במזרח התיכון, כאשר חמישה עקרונות בסיסיים ילוו אותנו:
1 גבולות המדינה יקבלו משנה תוקף וחשיבות בשנה הקרובה. ביסוסם אינו רק ביטחוני, אולם הביטחון הוא תנאי יסוד. הגבול הישראלי איננו רק גיאוגרפי, הוא מצטרף לתפיסת החזית וכאלו יש לנו גם בתימן, באיראן ובטורקיה.
את הגבולות הפיזיים נצטרך לאבטח באופן מוגבר, תוך אפשרות למסחר וחיים עם שכנינו, מעקב וניטור איומים, וביסוסם של יישובים סמוכי גדר שייהנו מתחושת ביטחון מוגברת: לעקור משגרת יומם את תחושות הפחד למשמע מנהרות נחפרות, להיטיב עמם בעלות האבטחה ולזכותם במס על פי חוק.
2 התיישבות ישראלית לאורך הגבולות תהיה חיונית על מנת לבסס קו אזרחי איתן שיוביל את העורף. האזרחים שומרי הגבולות צריכים ליהנות בשנה הקרובה מעדיפות לאומית לבנייה, להרחבות היישובים ולקליטה מואצת של אוכלוסייה מגוונת, בראשה צעירים אשר ייהנו מחיי קהילה ולא יסבלו מיוקר המחיה.
כל זאת ביישובים מוקפים חקלאות ותעשייה, מסחר ותעסוקה, שיתמכו את אשכולות היישובים ויצמיחו את דורות העתיד בגולן ובגליל, בעוטף טול כרם, בפתחת ניצנה בואכה אילת.
3 שוויון אזרחי הוא ערך המתגלה בעת חירום במיוחד, אולם חשיבותו לא תסתיים כאשר המלחמה תיגמר אלא ההפך. ההתנדבות לא תחליף תהליך חברתי עמוק הדרוש לחברה הישראלית, כזה שייעשה בשתי ידיים - חברה וחוק.
ההכרה במשרתים ולמתנדבים היא מחויבת המציאות, למשפחות, למתנדבים ולמשרתים. בשנה הקרובה תיווצר גם הזדמנות להתחיל בתהליך חשוב זה. לקבע סטנדרטים חוקתיים לשירות אזרחי לכלל המגזרים במדינה. התמורה על ההתנדבות חייבת לתגמל את הנושאים בנטל בהטבות.
4 עצמאות ישראלית תיבחן בשנה הקרובה ביתר שאת, היא איננה רק ביסוס מערכי החירום הצבאיים אלא גם שימור ופיתוח תעשייה ישראלית, באמצעות הליכי הפרטה ועידוד השקעה ישראלית והשקעה בישראל. כדאי שניפתח לעולם הרחב, נתמרץ ונעודד מפעלים וחברות גדולות להגיע לכאן.
העצמאות הישראלית תבוא לידי ביטוי בחקלאות המקומית ובביטחון המזון, ביכולת שלנו לכלכל את עצמנו במוצרים הבסיסיים ולצמצם את התלות המובנת בעולם בהיבטי הצריכה והייצור. היינו שם פעם והקשר הבינלאומי חשוב מעין כמוהו, אולם גם יחסים בינלאומיים עשויים להשתפר כאשר הם באים ממקום של עצמאות לאומית, כלכלית וביטחונית, משפטית ואולי החשוב ביותר, בתחושה הישראלית שאבדה.
5 "היום שאחרי" הוא ביטוי שגור בפינו בשבועות האחרונים ומוזר לדבר במונחים כאלו בשבוע הראשון של שנה חדשה. אולם לכל דבר ולכל תהליך יש אותו היום שאחרי ואנו חייבים לחשוב ולתכנן אותו כבר מתחילת השנה. לתחקר כישלונות כדי ללמוד מהם ולתחקר הצלחות כדי להיטיב ולשאוף לעוד מהן. במקום להתנהל ולראות מה יהיה בסוף, יש להוביל ולנהל במקום להיגרר.
הנה לנו חמישה עקרונות בחמשת הימים הראשונים של השנה חדשה, כאשר קודמתה לא באמת תסתיים עד שאחרון החטופים יחזור, ואחרון החיילים ישוב אל ביתו.
זוהי תחילתה של תמונת היום שאחרי ולמרות שהיא מורכבת מפיקסלים רבים, אנחנו זקוקים לכישרון שמחזיק אותנו כאן כבר יותר מ־75 שנים כדי לגרום לה להתבהר. אני אופטימי.
הכותב הוא יו"ר איגוד
הטייסים הישראלי