הכל התחיל כשהחלטנו להחליף אוטו. אירוע שנוא ומצער, החוזר על עצמו כל שש־שבע שנים, ברגע שבו הרכב הקיים מאותת לנו שהגיע לפרקו. זה מתחיל בתיקון פה תיקון שם, ובערך בשנה של הדחקה מתמשכת. ואז מגיע הרגע העגום, בדרך כלל אחרי שנורת תקלה שלישית נדלקת באופן קבוע על הדשבורד, שבו נופל הפור. כמו בפעמים הקודמות, החלטנו ללכת על טרייד־אין. אתה יודע שדופקים אותך, אבל לפחות זה מהיר ונוח. בחרנו בגדול את הרכב המיועד, וקבענו לעצמנו שלא נרכוש רכב שנוצר לפני 2020. בדיקה שטחית של מחירונים העלתה שנצטרך להוסיף כ־40־50 אלף שקל, שכמובן אין לנו. אבל נסתדר, כמו תמיד.
המשפחות קוראות לחטופים באמצעות רמקולי ענק על הגבול: "אל תתייאשו"
חנן בן ארי, ואטורי ואליהו: הרשימה החלקית של "כוכבי" האג
הגענו לסוכנות הראשונה, ועל פי כל כללי הטקס - נציג המכירות סקר בבוז את רכבנו הישן, תוך ציון כל בעיותיו הפוטנציאליות, ובאותה נשימה - הילל כל אופציה לרכישה עתידית כאילו הייתה רכב פאר מהניילונים, ולא רכב משפחתי גנרי שמבלה כבר ארבע שנים על הכביש. לא נורא, באנו מוכנים. אבל לא לפער המחירים, שהיה בערך כפול מזה שאותו הערכנו. עזבנו בזעם את המתחם, כדי לגלות בסוכנות הבאה שהמספרים כמעט זהים. נדרשים לפחות 80 אלף שקל כדי לזכות ברכב הבינוני שהתפשרנו עליו מראש. בסוכנות השלישית כבר נשברנו סופית, אחרי שסוכן המכירות הסביר לנו בחיוך חלקלק - “תבינו, אין לי מה לעשות עם הרכב שלכם. מי נוסע היום ברכב 2015?".
המשרד שלו מוקם בתוך אולם תצוגה ענקי שאכלס מכוניות חדשות לגמרי. כאלה שנמכרות ב־150 אלף שקל וצפונה. מה שלא מנע מהמוני אנשים לגדוש אותו, ולנהל למול עינינו מו"מ על צבעים, זמני אספקה וכו'. ובכלל לא על הסכום. הם נראו... ישראלים רגילים לגמרי. ממש לא בני העשירון העליון. שנינו הבטנו בהם בעיניים המומות. זה לקח דקה עד שאשתי החלה למלמל לעצמה “אנחנו עניים. אנחנו עניים". והרבה פחות מדקה עד שפנתה אליי בעיניים ספק שואלות ספק מאשימות. שתי התשובות נכונות. כל הדרך חזרה הביתה היא הביטה ברכבים הבוהקים שנסעו לצדנו וסיננה: תראה אותו. מאיפה יש לו כסף? או: אני לא מבינה. מה ההבדל בינה ובינינו, שהיא נוהגת ברכב חדש?
זה הצחיק אותי. ופיתח גל שלם של בדיחות בבית, שהתבססו על “אנחנו עניים". אבל אחרי שצחקנו ונהנינו, התחלתי לחשוב. איך זה יכול להיות באמת? שנינו עובדים קשה כל החיים. מצליחים בתחומנו. ומשתכרים לא רע בכלל. מהעבר השני, אורח החיים שלנו צנוע למדי. אין לנו הוצאות יוצאות דופן, פרט אולי לחיבה ניכרת לטיולים בחו"ל, אבל גם אלה יכלו לממן אולי פגוש וחצי מרכב חדש. ולא פחות חשוב: אנחנו מחזיקים רק רכב אחד. אז איך הגענו למצב שבו אנו משקיפים בעגמומיות ממשרד הטרייד־אין הקטן על אין־ספור רוכשי המכוניות החדשות?
כמובן, יש תשובות הגיוניות. חלק ניכר מבעלי הרכבים החדשים מחזיקים בהם בכלל בליסינג. או לוקחים הלוואות מטורפות ומשעבדות כדי לעמוד במחיר. ובכלל, זה גם עניין של סדרי עדיפויות בחיים. מבחינתנו, רכב החלומות הוא רכב שלא רואה מוסך. אצל אחרים, הוא מראה למידת הצלחתם בחיים, והם מוכנים להשקיע הרבה במראה הזו.
ועדיין, כשאתה נקלע לכביש ישראלי, אי אפשר שלא לתהות: איך כל כך הרבה אנשים יכולים להרשות לעצמם רכבים חדשים? שזה בדיוק מה שאני שואל את עצמי בתור בנתב"ג. שלא לדבר על פרויקטי בנייה טריים, שלא מפסיקים להיבנות פה, אף שהם מציעים דירות במיליוני שקלים. מיליונים!!! איך ישראלי טיפוסי מסוגל לרכוש דירה במחירים כאלה? ועוד במציאות מתמשכת, שבה הוצאות החיים השוטפות רק מאמירות כל הזמן, בניגוד להכנסות. מה שלא מאפשר לך לשים כסף בצד. כסף שאתה זקוק לו כדי... לרכוש רכב חדש, למען השם. יש תחושה שמדינה שלמה חיה בבלוף אחד גדול מבחינה כלכלית, אבל הבלוף הזה ממשיך לנסוע. ועוד במודל 2024.
על הסכין
הלוואי שהקטע הזה כבר לא יהיה רלוונטי עד למועד פרסומו. אבל איך יכול להיות שאחרי כמעט מאה ימי לחימה, למעלה ממאה ישראלים עדיין חטופים בעזה? אני לא מומחה לאסטרטגיה, ואני מבין שהמצב מורכב עד אימה, ועדיין - החילוץ שלהם היה חייב להיות המשימה הראשונה במעלה. לפני כל דבר אחר. ובפועל, הוא לא. וזה נורא.
ובאותו הקשר. יש משהו בלתי נתפס ביכולת האנושית הזו, של - בסוף מתרגלים לכל. המוני ישראלים שבויים בעזה, אבל עם הזמן זה מודחק. יש מלחמה עקובה מדם בעזה, אבל היא החלה מזמן, ולכן כל תשומת הלב עוברת להתרחשויות החדשות מול איראן. ובכלל, אנחנו בסיוט מתמשך, אבל מצליחים לשכוח. זו תכונה כמעט מקוממת. אבל כנראה הכרחית.
"Golden Hour" (נטפליקס) היא מיני־סדרת מתח הולנדית מומלצת מאוד. בעקבות מתקפת טרור באמסטרדם, בלש משטרה ממוצא אפגני דולק אחר החשודים, שאחד מהם הוא חבר ילדות שלו. מעבר לאיכויות הטלוויזיוניות, קשה להתנתק מההקשרים הכל כך אקטואליים. טרור בלב אירופה, היחס של המערב למהגרים מוסלמים וכו'.