למילים יש כוח משל עצמן, והן גם סמן לשינויים חברתיים. למשל, מה שקרה למילה “של": ממילת יחס שנועדה להצביע על שייכות, היא הולכת ומקבלת צורה אחרת. ניקח לדוגמה את הביטוי “זה שלך, זה לא שלי". מילא לו היה נולד מתוך כבוד למרחב של האחר או האחרת, אך לא. “שלך", אם אני מבינה נכון, הפך לכלי להסרת אחריות: לעלוב במישהו עד שהוא מוטל על הרצפה, וכשיביע את עלבונו, לומר: “זה לא שלי. זה שלך"; להתנער מאמירות וממעשים, לעתים הרי גורל, כאילו היו אבק שנדבק לבגד, וכך הלאה. בדיוק ההפך ממה שאומרת מסכת אבות על המילה “של". “שלי - שלך" היא מידתו של אוהב הבריות יותר מאשר את עצמו, ו"שלך - שלי" היא מידתו של הרשע.
אחרי שירדנו עליהם, הגיע הזמן שנבקש מתושבי הקיבוצים סליחה | כרמית ספיר ויץ
כאשר סמל ריק מתוכן, הוא עלול להפוך לכלי משחית | כרמית ספיר ויץ
מילים נוספות הן “יחד" ו"ניצחון": מבטיחים לנו ש"ביחד ננצח" כדי לעודד את רוחנו. כמובן לא לפני שיהיו מי שידאגו להמשיך לשסות אותנו זה בזה. נקרע זה את זה, נדבר סרה זה בזה, נשמיץ ונטנף - מי בזהות בדויה ומי בגלוי. כל זאת בזמן שעוד ועוד צעירות וצעירים יקפחו את חייהם. המתים כמובן לא ישובו מהטבח של 7 באוקטובר, ומי יודע מה יעלה בגורל החטופות והחטופים, אבל ניצחון - זה ביחד. מהו הניצחון, ומה היעד שיש להשיג כדי שיגדיר את הניצחון ככזה? איך עושים ביחד בחברה כה מוסתת ושסועה? אף אחד לא טורח לגלות לנו. העיקר שנדביק סטיקרים לזגוגיות הרכב. ביחד ננצח.
הנסיעה במונית התחילה על מי מנוחות. הנהג ואני בירכנו זה את זה לשלום וברקע התנגנה תוכנית של תחנת הרדיו “כאן מורשת". השדרנית אמרה משהו על חשיבות האחדות, שהיא מייחלת לימים טובים ועל זה שעם ישראל חי.
מתוך הנסיעה במונית היוקרתית, רחובות ירושלים נראו כמו בימים כתיקונם, אבל איזה מין ימים באו עלינו ואיפה התיקון בכלל. זה הזכיר לי ימים אחרים, כשפקד את המשפחה הפרטית שלנו אסון. הסתכלתי סביב וראיתי את יושבי בתי הקפה יושבים בבתי הקפה. ראיתי את המשאית מורידה משלוחי פרחים לחנות הוותיקה, הצופרים של המכוניות באחד הצמתים העסוקים של העיר לא פסקו לרגע, ורציתי לצעוק חזק: איך זה שהעולם ממשיך כאילו כלום וכמנהגו נוהג? עצרו הכל. יש פה טרגדיה. הטרגדיה הזו קשורה לבנות ובני אדם שהחיים שלהם לעולם לא יהיו מה שהם היו. היה עולם ואיננו. עכשיו מוטל עליהם לכונן עולם חדש בתוך החורבות, ואתם ממשיכים כאילו לא קרה דבר?
מתוך ההרהור הפנימי על כך שאילו היה נקלע לכאן זר, ספק אם היה מבין שמדובר בימים של אסון לאומי בקנה מידה היסטורי, בקע הרהור נוסף בקול: “איך הגענו לזה?", והנהג, בערך בגיל אבי, הנמיך את עוצמת הפיוט שהתנגן ברקע וענה שהכל בגלל היפי נפש האלה. רצו להיות יפי נפש ותראי מה הביאו עלינו. הצצתי עליו דרך המראה והוא שב וחזר על המילים: “יפי נפש". שאלתי אותו מהם עשרת הדיברות אם לא יופיה של הנפש. אדיבות, התחשבות, אמות מידה מוסריות שתקפות לכל דור ובכל מקום, והוא שלף את נשק יום הדין: “כתוב: הקם להורגך השכם להורגו". הזכרתי לו שלפני “השכם להורגו" הייתה קדושת החיים ושכולנו משלמים עכשיו מחירים כבדים מאוד על אטימות, שחצנות ומעשי ידי אדם.
וכך מצאתי את עצמי בלבו של העתק תצפית שמתאר הנרי דויד ת'ורו בספר “וולדן - חיים ביער" (1854). ת'ורו בחר לפרוש מהבלגן היומיומי ולחיות חיי פשטות במשך שנתיים, חודשיים ויומיים בבקתה שבנה ליד אגם וולדן. כך כתב בספרו: “באחד הימים, בצאתי אל ערימת העצים שלי, או ליתר דיוק אל ערימת הגדמים שלי, ראיתי שתי נמלים ניצות בחמת זעם: האחת אדומה, והשנייה שחורה וגדולה ממנה. משתפסו זו את זו שוב לא הירפו אישה מרעותה אלא נאבקו והתגוששו והתגלגלו בלי הפוגות על גבי השבבים, לפי שלא היה קרב זה כי אם מלחמה ממש בין שתי עדות נמלים...
“האדמה כבר הייתה זרועה מתים וגוססים מן האדומים והשחורים כאחד... התבוננתי בשתי נמלים, היה זה בעיצומו של יום, אך הן היו מוכנות ללחום עד שקיעת החמה או עד יציאת הנשמה... אף אחד מן הצדדים לא גילה נטייה קלה ביותר לנסיגה. ברור היה כי סיסמת הקרב הייתה: ניצחון או מוות".
אני לא יודעת מה זה היה יותר: מגוחך או מחריד. שני אנשים שדור ותהום פעורים ביניהם יושבים במונית בגודל של סלון בית ומנהלים את הזירה. האחד אומר: יעלה כמה שיעלה עד הניצחון, השנייה אומרת: חכה רגע לפני שאתה עוקד בכזו נדיבות עוד אנשים טובים. האחד אומר: גם אני ממשפחה שכולה! השנייה אומרת: זה לא קלף. אין פה משפחות שהמוות לא נגע בהן במאבק על מדינה עצמאית ועל החירות.
האחד אומר: הכל בגללכם, השמאלנים. הרסתם הכל עם ההפגנות שלכם. השנייה אומרת: לא נשבר מלדבר במונחים של ימין ושמאל? מה אתה יודע בכלל מה שמתי בקלפי? אתה חושב שמישהו מאלה שזינקו על רימונים בשביל להציל חיים של אחרים ערך סקר לפני: מה אתה, ימין או שמאל? שטפו לך את המוח בערוץ פח שאתה צופה בו ומרעיל לך כל נים בגוף.
והוא ענה ואמר: יש יותר הרוגים מהציונות הדתית מאשר בתל אביב, ואני שאלתי ממתי ספירת מתים היא ראיה לאהבה, והוספתי שכאשר הוא מחלק את ההרוגים והנרצחים ל"שלכם" ול"שלנו", מה שזה לא יהיה, אני נזכרת בביטוי שהיינו אומרים בילדות כדי להמחיש שמה שנעשה תמיד ישוב אלינו: “הכל חוזר עליכם ו(תשלימו לבד) בידיכם". אפשר להמשיך להגיד: “זה שלכם". בסוף הכאב הזה שלנו. של כולנו.
וכך זה נמשך ונמשך, עד שתודה לאל נשמע גונג הסיום והמונה התחיל להדפיס את החשבונית לאט־לאט עד שהנשמה שלי כמעט יצאה. כשירדתי מהמונית, הוא אמר: אני רואה שלקחת קשה את השיחה. טוב, זה שלך. ביחד ננצח.