במוצאי שבת יצאנו לתיאטרון. מאז השבת המצמררת ההיא לא ניצלנו את המינוי שלנו בהבימה. לראות את גולדה הרגיש הולם. "הגברת הראשונה" היא הצגה מאופקת. הקהל שמר על שקט מופתי, ורק פעם אחת, לאחר שהשחקן שגילם את הסרן מוטי אשכנזי, הטיח בגיבורה הראשית: "אם לא תיקחו אחריות עכשיו, אז גם המנהיגים שיבואו אחריכם לא ייקחו אחריות", האולם התפרץ במחיאות כפיים סוערות.

מעבר לאמירה המתבקשת, לא הכניס הבמאי אף רמז לאקטואליה: המציאות ההיסטורית הפשוטה והמוכרת זעקה בעד עצמה. הלשכה הצנועה. הבת שדוחקת באמה לוותר על השררה במקום שתתבע ממנה להיאחז בכיסא בכל הכוח. הקורבנות. השבויים. ועם זאת, מלבד המחדל שחזר, מלבד התאריך, מלבד התככים בצמרת, מלבד השוני הבולט לעין בין שרה רחבי ז"ל ליאיר נתניהו, שיזכה לדרכונים רבים, ישנה נקודה שאנו כמעט ולא מתמקדים בה: הבחירות של חורף 1973.

הבחירות לכנסת השמינית לא נערכו במועדן בגלל המלחמה, ונדחו מנובמבר 1973 ל־31 בדצמבר באותה שנה. מלחמת יום הכיפורים השפיעה על התוצאות, אבל לא שינתה את יחסי הכוחות ולא הובילה למהפך. מפלגת העבודה, בגלגולה דאז מערך, ירדה ב־5 מנדטים. מפלגת הליכוד עלתה ב־7. ועדיין, מפלגת השלטון שמרה על מעמדה כשהביאה 51 מנדטים ושמרה על פער ממפלגת האופוזיציה, שזכתה ל־39. גולדה מאיר לא התקשתה להקים ממשלה. היא נהנתה ממנדט מחודש ועדכני ולא זו בלבד: ועדת אגרנט הוציאה את הדרג הפוליטי נקי כשלג ובחרה להטיל אחריות על הצבא. דוח ביניים שפורסם באפריל 1974 העניק לגולדה חסינות ותוחלת חיים פוליטית. ובכל זאת, בסמוך לפרסום הדוח היא הניחה את המפתחות.

כמה ימים לאחר ההצגה בהבימה נערכה הצגה אחרת, פתוחה לקהל מצומצם בלבד, אבל מצוטטת בכל פינה. בהצגה ששמה "ישיבת הוועדה למינוי שופטים" קבל השחקן הראשי, שר המשפטים יריב לוין, על כי תפקידו מצומצם והוא "יושב בתור עציץ". עוד אמר (תחזיקו חזק) ש"בזמן מלחמה רצוי להגיע להסכמות". לוין סיפק הוכחה נוספת למסקנה מתבקשת: לישראל מוצא אחד בלבד מהמשבר הצבאי, החברתי והפוליטי שבו היא נתונה. חייבים להקים ממשלת אחדות לאומית רחבה בנוסחה הקלאסית הבן־גוריונית, "בלי חירות ומק"י". הכוונה כמובן, בלי הקצוות. ממשלה ללא קיצונים משני הצדדים.

שתי דרכים מובילות ליעד: אי־אמון קונסטרוקטיבי - דרך חתחתים אם כי קצרה יחסית; ובחירות - דרך חלקה יותר וארוכה בהרבה. שתיהן חסומות נכון להיום, אז חייבים לחפש פרצה ויפה שעה אחת קודם.

בין גולדה לנתניהו

תהום פעורה בין ממשלת גולדה, שנרדמה בשמירה ערב מלחמת יום הכיפורים, לבין ממשלתו של בנימין נתניהו, שנעדרה כליל מעמדת השמירה ערב מלחמת חרבות ברזל. בדומה למערך, שהיה המשכה של מפא"י ההיסטורית, הליכוד צבר עשרות שנים בשלטון וישמן ויבעט ויתפנק ויתרגל לזלזל בציבור ולראות באזרחים נתינים שמחויבים לממשלה, ולא בעלי הבית במדינה שלהם הממשלה חייבת דין וחשבון.

בדומה לבכירי הליכוד, גם בכירי מפא"י היו נגועים בשחיתות. ועם זאת רב המפריד על המחבר. פוליטיקאים של שנות ה־70 שמרו על כללי המשחק: לא חגגו בגלוי על חשבון הציבור, לא התגנדרו ביכולת למנות חברים לחברות ממשלתיות (גם כאשר מינו אותם), והפגינו גישה ממלכתית. זאת ועוד, שרים וח"כים היו אנשים איכותיים. משכילים, בעלי כושר ביטוי, רובם אם לא כולם. ערב מלחמת יום הכיפורים הממשלה עמדה לסיים את הקדנציה תוך שהיא זוכה לתמיכה בציבור ואין לה מה לחשוש מהבחירות.

נתניהו הגיע לאוקטובר 2023 במצב שונה לחלוטין. זמן קצר לאחר כינונה של ממשלתו הנוכחית נתקל במחאה המונית שלא הייתה כמותה בתולדות המדינה. הקואליציה חגגה בגלוי על חשבון הציבור, שרים וח"כים התחרו באמירות הזויות, שר המשפטים ויו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט הכריזו מלחמה על חצי המדינה שלא בחרה בממשלה, והממשלה אפילו לא טרחה להסוות את היותה ממשלת מגזרים. אין מדינה, אין אינטרס לאומי, ממלכתיות out.

לראשונה בתולדות המדינה הממשלה התכחשה בגלוי לציונות, שכן ציונות ומגזריות לא גרות בכפיפה אחת. זאת ועוד, לראשונה בתולדות המדינה התגלו חברי הממשלה והקואליציה כמיצג של תת־רמה. אנשים שלא הייתם חפצים בהם בתור שכנים בבניין המשותף, עמיתים לעבודה או שותפים לבילוי. מושב החורף של הכנסת אמור היה להיפתח כשהממשלה בשפל בסקרי דעת קהל ומוקשים פוליטיים מונחים לפתחה. גולדה, פרנקלין דלאנו רוזוולט וג'ורג' בוש הבן לא איבדו את התמיכה הציבורית ערב האסון שהתרחש בקדנציה שלהם. נתניהו, לעומתם, הפך לברווז צולע עוד לפני פלישת חמאס.

גם אלמלא הסתיימה הקדנציה של גולדה, אחרי המחדל היה על הממשלה להתפטר ולאפשר בחירות מוקדמות. אבל הקדנציה הסתיימה בכל מקרה, והיא קיבלה מנדט מחודש מהציבור. ניתן להתחבט בשאלה אם הממשלה הנוכחית איבדה את המנדט עם פרוץ ההפיכה המשטרית שלא צלחה, אך היא ללא ספק איבדה אותו עם פרוץ המלחמה. חלפו יותר מ־100 ימים. הציבור לא מעניק לה מנדט מחודש.

השאלה כיצד היה נוהג נתניהו לו זכה בבחירות אחרי המלחמה ודוח ביניים של ועדת חקירה היה מנקה אותו מכל אשמה, היא רטורית. השאלה היא אילו צעדים אמורים לנקוט ח"כים מהמחנה הממלכתי, מהליכוד ומהאופוזיציה כאשר הממשלה איבדה את המנדט, לא חידשה אותו - ואשמתם של העומדים בראשה אינה מוטלת בספק בעיני חלק הארי של הציבור. זאת השאלה הדחופה והבוערת, כי הזמן אוזל.

הססמה שלא יושמה

השבוע הציג בני גנץ תנאים לנתניהו. לא, הרשימה לא כוללת קביעת תאריך מוסכם לבחירות אלא תנאים אחרים. הבעיה של גנץ היא שנתניהו ינהג כמו בעל מסעדה שלא התרשם מאיומיו של ג'וחה, וגנץ - כמו אבא של ג'וחה - ילך לישון רעב. עובדה שכבר יצא לו ללכת לישון רעב במסעדת נתניהו לא פעם ולא פעמיים. הוא מורגל.

בינתיים, הממשלה ממשיכה לקדם את אישור התקציב שבגללו לא רק גנץ ילך לישון רעב. גם המפונים. גם בעלי עסקים קטנים. גם שכירים, שישלמו יותר מסים. התקציב הוא לא תקציב של ממשלת אחדות בשעת מלחמה, הוא תקציב של ממשלה צרה שמבחינתה אין מלחמה ומגזר, כמו ב־6 באוקטובר, קודם למדינה.

וגם זאת היה לנו השבוע: שני חטופים נרצחו בשבי חמאס, יוסי שרעבי ואיתי סבירסקי הי"ד. השבוע ישראל ציינה 100 ימים מתחילת המלחמה. בתום 100 ימים אין לנו עדיין תמונת ניצחון. חמאס הוכה, אבל ממשיך לשלוט בחלקים בעזה ושמר על היכולת לשגר טילים. מנהיגיו בחיים. החטופים שלנו בסכנת חיים. חיילינו נופלים או נפצעים. נכון, אצלם נהרגים הרבה יותר לוחמים וטוב שכך, אבל אבידות האויב הן לא תמיד נחמה.

האם הססמה "ביחד ננצח" לא ממש עובדת? אין לי תשובה, כי אנחנו פשוט לא יישמנו אותה. לא ניתן לדעת מה היה אילו. האם ממשלת חירום רחבה הייתה ערוכה ומסוגלת למוטט את חמאס, להחזיר את מרבית החטופים, לרסן את חיזבאללה ולהחזיר את מפוני הצפון ואת מפוני הדרום לבתיהם? לא ניתן לדעת איפה היינו בתום 100 ימי מלחמה לו הוקמה ממשלת חירום לאומית רחבה, ללא קצבאות, ממלכתית וממוקדת מטרה. אבל משמעות הססמה "ביחד ננצח" היא לא "הציבור כולו ינהל את המערכה ביחד, והממשלה הצרה תמשיך להתעלם ממנו ולדאוג לעצמה". ה"ביחד" כולל גם את הממשלה.

איך אמר לוין? שבזמן המלחמה רצוי להגיע להסכמות? הלוואי שהיה מפנים לפני שנה, או לכל הפחות בתום מושב החורף הראשון של הממשלה, כי ככלל רצוי להגיע להסכמות, ואז יש סיכוי שלא תקפוץ מלחמה. שכן, כאשר ממשלה משקיעה את כל מאמציה בניסיון להכניע אויב מבפנים (אזרחים שלא הצביעו עבורה), היא מעודדת אויבים שבחוץ. ישראל חייבת ממשלה לאומית רחבה. ללא אחדות לאומית אין "ביחד". ממשלה צרה שאינה זוכה לאמון הציבור, מרחיקה ניצחון.