שלב התמרון בצפון הרצועה ומרכזה הסתיים. צה"ל הוציא אוגדה שלמה וכוחות מיוחדים נוספים מאזורים אלה. הרמטכ"ל הזהיר שהישגי צה"ל באזורים אלו עלולים להישחק. ואכן - בתוך יממה נורו מאזורים אלו מטחי רקטות כבדים לשדרות, לאשדוד ולנתיבות.
נתניהו: "חותרים לניצחון מוחלט; מי אמר שאנחנו לא תוקפים את איראן?"
צה״ל חשב שיש לו מודיעין עילאי בצפון, אבל אז נחשפה האמת
אנשי חמאס חוזרים לצפון הרצועה ומתארגנים מחדש במחנות המרכז. שלושה חודשים נלחם צה"ל ברצועה, הרג אלפי מחבלים, חשף והשמיד מאות מנהרות, מפעלי ייצור רקטות ואלפי כלי נשק - אך דומה כי לבור אין תחתית. וישראל עדיין רחוקה מהשמדת היכולות הצבאיות של ארגוני הטרור בעזה.
יש לנו הרבה צרות - חזיתות קשות מול חיזבאללה וחמאס, מול פת"ח וחמאס ביהודה ובשומרון, ומול החות'ים, שהטילו מצור ימי על אילת. מעל כולם ומאחורי כולם פועלת איראן. ישראל אינה סובלת ממחסור באויבים בשעה זו. היא מקווה כי העולם יטפל בחות'ים, ושירדן – אף שהצטרפה לתביעה נגד ישראל בהאג ותרגילי הקרב שהיא עורכת בבקעת הירדן כוללים ירי מערבה, לעברנו - תדבק בשלום ולא תתהפך עלינו.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
"המומחים" אומרים שיש סבירות נמוכה בלבד שירדן תתקוף אותנו. ואף שהביטוי הארור הזה נצרב בנו כבר פעמיים, עמוס ידלין טוען שחיזבאללה "מורתע" ויואב גלנט תובע להכניס רבבות פועלים מיו"ש ולהעביר כספים לרש"פ כדי למנוע התלקחות. הקונספציה הזו היא מחלת נפש, לא תפיסת עולם.
כל זה נאמר רק כהקדמה למה שחייב להדיר שינה מעינינו: הנשק לחמאס ולג'יהאד בעזה הגיע, רובו ככולו, דרך מצרים. וגם מה שיוצר ברצועה לא יכול היה להיות מיוצר שם בלי רכיבים חיוניים שהוברחו לרצועה במנהרות מסיני ודרך מעבר רפיח.
השלטון במצרים ריכוזי וטוטאליטרי. אפשר פה ושם לשחד קצין או שוטר, אבל משלוחי ענק של אמצעי לחימה אינם יכולים לחצות את מדבר סיני בלי שיתוף פעולה או למצער עצימת שתי עיניים של השלטון המרכזי במצרים.
כשהוא היה זקוק לנו למלחמה בדאע"ש־סיני, פעל הנשיא המצרי עבד אל־פתאח א־סיסי נגד המנהרות. לא עוד. מצרים מאפשרת את אספקת הנשק לרצועה. מאות מנהרות חוצות מתחת לציר פילדלפי, בחלקן יכולים לעבור כלי רכב עמוסי נשק. תובלה מסוג זה אינה יכולה להתקיים בלי ידיעת מצרים.
ישראל יודעת זאת, אבל מאז חתימת הסכמי קמפ דייוויד והנסיגה מסיני, משתבחת ירושלים בשלום עם קהיר, שלום שאִפשר לה להקטין את צה"ל, שלא נדרש עוד להיערך מול הצבא הערבי הגדול ביותר, שהוא גם גדול הרבה יותר מצה"ל במספר הטנקים, המטוסים, קני הארטילריה, הדיוויזיות, ספינות המלחמה והצוללות.
משננים באוזנינו כי "השלום עם מצרים עמד במבחן משברים רבים", ולכן מעדיפים אצלנו להתעלם מהברחות הנשק ומכך שאין למצרים צורך בצבא ענק אלא לצורכי מלחמה בנו, ושישראל היא האויב בכל תרגיל מלחמה מצרי.
בשנים האחרונות משמשת מצרים מתווך קבוע בכל "סבב" מול חמאס והג'יהאד. כל הפסקת אש שהושגה בתיווך מצרי אפשרה לחמאס ולג'יהאד הפוגה לצורכי חימוש והתעצמות, חפירת מנהרות והכנות למלחמה בנו.
בכך, סייעה מצרים לבניית הקונספציה הפושעת שהתגבשה בישראל שלפיה "חמאס מורתע ושואף להסדרה". וההוכחה – די בתיווך קצר של מצרים ומושגת "הסדרה", כזו שעיוורה את עיני השב"כ, צה"ל וממשלות ישראל בעשורים האחרונים.
יש לנו די אויבים גם בלי מצרים. זה נכון. אבל רק מי שמוכן להמר על עצם קיומה של ישראל, יתעלם ממה שעושה מצרים כדי להתכונן למלחמה בנו. מספר חוקרים עוסקים בסוגיה - איש המודיעין סא"ל (במיל') אלי דקל, ההיסטוריון הצבאי פרופ' דני אורבך, וגם יאיר אנסבכר, שפרסם לאחרונה ספר בשם "כארי יתנשא". ספר שלו היה יוצא לאור שבוע לפני שמחת תורה – היו מגדירים אותו "נבואי". הניתוח הצבאי והגיאופוליטי שלו מדויק, ונכתב כולו לפני 7 באוקטובר.
אבל עד שיצא הספר לאור - פרצה המלחמה, ואנסבכר ירד מדרגת נביא לדרגת מי שעיניו פקוחות היטב ואינו מוכן לקנות קונספציות־הבלים ושקרים מלומדים.
החוקרים הללו מנתחים את העוצמה הצבאית המצרית ואת התשתיות שהוקמו מאז הסכמי קמפ דייוויד כדי להזרים את כל צבא מצרים אל תוך סיני ולתקוף את ישראל.
עשרות גשרים ומעברים תת־קרקעיים חוצים את תעלת סואץ. אוטוסטרדות ענק נסללו במדבר הריק, שדות תעופה, מחסני תחמושת ודלק נבנו – וכל אלו מוכנים ליום שבו תחליט מצרים שישראל חלשה דיה, וכי ניתן להכריעה במלחמה.
יש לנו די אויבים גם בלי מצרים. זה נכון. אבל מי שבטוח שלמצרים אומנם יש יכולת – אבל אין לה כוונה לתקוף אותנו – שוכח מה נשבענו ב־7 באוקטובר: לא עוד ניסיון להעריך את כוונות האויב, אלא רק את יכולותיו. הוויכוח הוא לפיכך רק על ההגדרה "אויב". ברגע שיהיה ברור לנו כי מצרים, אשר כבר פועלת בתחומים מסוימים כאויב, עלולה בנסיבות מסוימות לפתוח במלחמה – ישראל חייבת להיערך לכך.
אף שתקציב הביטחון שלנו גדול (שני רק לתקציב החינוך), חלקו היחסי בתמ"ג שלנו ירד מ־16% לפני 35 שנה ל־5% בלבד כיום. בעשורים האחרונים קיצצה ישראל בכוחות היבשה שלה במידה מבהילה ממש. נסגרו חטיבות טנקים רבות. הטנקים נמכרו או נגרטו. אנשי המילואים שוחררו משירות.
לא רק אילוצי תקציב גרמו לצמצום כוח היבשה שלנו אלא תפיסות עולם של "צבא קטן וחכם" ו"קטן וקטלני" והערכה כי עבר זמנן של "המלחמות הגדולות". לא עוד התנגשות בצבאות סדירים (כמו מצרים וסוריה) אלא מבצעים מיוחדים, לוחמה בטרור והסתמכות על חיל האוויר, לוויינים, רחפנים, מודיעין ומפקדות רבות ומשוכללות.
עד שלפתע מצא עצמו צה"ל קטן מדי. למפקדות המתוחכמות לא יהיו די כוחות יבשה להפעיל במקרה שבו התיאוריות של הוגי הדעות הצבאיים תתנפצנה שוב, ו"הסבירות הנמוכה" למלחמה מול צבאות סדירים תתבדה.
לפתע פתאום התברר כי גם למלחמה מול ארגוני טרור שהפכו לצבאות דרושים הרבה טנקים, נגמ"שים, ארטילריה והנדסה. ישראל נמנעת ממלחמה בחיזבאללה במקביל למלחמה בעזה, כי הצבא שלנו אומנם חכם מאוד, משוכלל מאוד, אמיץ מאוד - אבל קטן מדי. וזה עוד בלי מצרים.
שנים רבות חלפו מאז שירתי בצה"ל. שנים לא מעטות חלפו גם מאז הייתי חבר בוועדת החוץ והביטחון וידעתי על צה"ל ושיקוליו יותר ממה שכתוב בעיתון. בהסתייגויות הללו אני אומר שלא הבנתי לפני שלושה חודשים, ואינני מבין היום, מדוע התחלנו בפירוק חמאס מצפון לדרום ולא להפך. ניתוק מוחלט של צינורות האספקה של חמאס ממצרים היה חיוני ונותר כזה.
יש להניח כי אחד השיקולים לא לגעת ברפיח ובציר פילדלפי היה הרצון שלא להרגיז את מצרים, אבל השיקול הזה עלול להתברר כאסון אסטרטגי. במוקדם או במאוחר נהיה חייבים לשלוט בגבול בין הרצועה למצרים ולהחזיק בו שנים רבות. אי אפשר לנצח את חמאס בלי שליטה בגבול הזה.
אם ישראל חפצת חיים נוכח האיומים הרבים, היא חייבת להגדיל מאוד את תקציבי הביטחון. היא צריכה להיות מסוגלת להוציא 10% מהתמ"ג שלה כדי להבטיח את קיומה. הגדלת תקציב הביטחון נדרשת כי גם מצרים חייבת להיות כלולה באיום הייחוס שלנו.
אני יודע שהמומחים לביטחון אומרים שיש רק סבירות נמוכה שמצרים תיהפך לאויב תוקפני - אבל הסיכוי שזה יקרה יקטן עוד יותר אם המצרים יידעו שיש לנו צבא שמביא אותם בחשבון כאויב, ולא מסתפק בקונספציות חלולות ובאשליות.