"האם יש לנו היום ממשלה שאומרת את האמת לציבור"? כך פתחה אילנה דיין את הראיון עם גדי איזנקוט, פתיחת מחץ קולעת ונוקבת, שהתשובה עליה היתה לא פחות נוקבת: "לא" חד משמעי, עם שלושה סימני קריאה.
"קחו אחריות על עצמכם": מגיש ערוץ 14 בהגנה מפתיעה על אמנון אברמוביץ'
"הפוליאקובים" חוזרים? הפרויקט החדש שנבחן בערוץ רשת 13
היה זה ראיון, שנאמרו בו יותר דברים בין השורות, מאשר על השורות. רב היה הנסתר על הגלוי, והנסתר היה משמעותי יותר מהגלוי. איזנקוט סימן לנתניהו את הקו האדום, שאם הוא יעבור אותו, איזנקוט יקום ויעזוב, כשהוא מרמז לכך שאם נתניהו יגרור את המלחמה מעבר לנדרש ולטובת הכיסא האישי שלו, הוא יקום ויעזוב את קבינט המלחמה, גם אם זה אומר להשאיר את גנץ לבד במערכה. אך מצד שני, איזנקוט גם לא חסך עקיצה כלפי בני גנץ או ביקורת סמויה שנאמרה בזהירות ובשפה רפה, אך קשה היה לחדי העין והאוזן, לפספס אותה.
זה קרה כשסיפר שהוא היה במיעוט, כאשר הקבינט נאלץ לדון בעסקת חטופים שהוא היה בין היחידים שתמך בה ואף איים לעזוב את הקבינט אם העסקה לא תתבצע, כי בעיניו שחרור החטופים היא מטרת על לפני מיטוט החמאס. בכך רמז שבעצם בני גנץ, בניגוד אליו, זרם עם הקואליציה ועם נתניהו שאסור להפסיק את המלחמה אפילו במחיר אי שחרור החטופים, למרות שעל פניו גנץ מציג מול מטה החטופים ששחרור החטופים היא מטרת על זהה למטרת העל של מיטוט החמאס.
במילים אחרות, רצה להגיד שבני גנץ התיישר עם נתניהו בלהקשיח עמדות כלפי הארגון הרצחני ולהמשיך להכות בו, בעוד איזנקוט חושב אחרת כי להכות את חמאס אפשר גם מאוחר יותר, אחרי שהחטופים יוחזרו.
הייתה פה מכה קלה מתחת לחגורה של ראש המחנה הממלכתי, שמרמזת שבגלל פופולריותו שהולכת וגדלה בציבור, גנץ חושש לאבד אותה ולכן הוא זורם עם דעת הקהל שלפי הסקרים, רובו רוצה להמשיך במלחמה עד תבוסת החמאס. איזנקוט בעצם אומר לגנץ שנכון שעכשיו המנדטים לטובתנו ורוח הציבורית איתנו אבל יש מקרים שצריך ללכת נגד הזרם. עוד טען איזנקוט שבמבצע הפצצת המטרו "מכת ברק" יכולנו לתת לחמאס מכת מוות שהוא לא חלם עליה ופיספסנו את תמונת ניצחון כשהוא מפנה ביקורת ישירה לנתניהו כמובן, אבל בין הדברים גם ניתן להבין שהוא מבקר את מי שהיה אז שר הביטחון, בני גנץ.
איזנקוט גזר על עצמו שתיקה מאז פרץ המחדל, אבל אילנה דיין, בגאוניותה העיתונאית, הצליחה לפתוח את סגור ליבו של האיש המופנם והשתקן שלא נוהג להכביר במילים, ולהוביל אותו להגיד את אשר חפצה נפשה לשמוע.
אם בעבר היה איזנקוט שולח מכתבים לנתניהו ומתנהל בממלכתיות, נראה כי הפעם הוא נכנס למים העמוקים ולא פחד לבקר את הממשלה והעומד בראשה. אבל הקסם של איזנקוט שהציבור המתנגד לו, זה שתומך נתניהו, יכול לבלוע את הביקורת שלו שלא מעוררת אנטגוניזם.
ומה בעצם דיין רצתה לשמוע? מבלי לחפור מדי בנבכי נפשה וליבה של אחת המראיינות המבריקות שהתקשורת התברכה בהן, זה די בלט שהיא רצתה לשמוע ביקורת, גלויה או סמויה על הממשלה והעומד בראשה שמסרב לקחת אחריות על המחדל הגדול ביותר שידעה המדינה. ביקורת שהיא בעצם הנרטיב עליו דיין רצתה לבנות את הראיון ולהגיע למסקנה שצריך בחירות במהרה ומישהו אחר במקום נתניהו צריך לקחת את המושכות לידיו.
לא סתם שאלה דיין את איזנקוט בסוף הראיון האם הוא היה רוצה להיות ראש ממשלה. האם התכוונה לכך שהוא צריך לצאת לדרך עצמאית חדשה ולהתנתק מבני גנץ? או אפילו לראות את עצמו מועמד מתאים לראשות הממשלה? כשנשאל על כך, ענה שהוא יכול להיות אבל זה לא רלוונטי, התחמק בתשובותיו כדי לא להראות שהוא חותר תחת גנץ, אבל לא היסס במהלך הראיון להציג שאם יידרש יצא לדרך עצמאית משלו והוסיף כי הוא גם מודע לקריאות שלו לראשות הממשלה, מאז מות בנו גל בקרבות בעזה.
צעד אחרי צעד, כשמדי פעם דיין מכניסה לאיזנקוט מילים לפה ומשלימה עבורו משפטים שבהם הוא נראה מהוסס להשלימם במילים שלו, היא סיימה את הראיון עם רמז מאד עבה לפיו אנחנו צריכים בהנהגה אנשים כמו איזנקוט, מנהיגים שרוצים לשבור את תרבות השקר, ועם מחמאה לא מבוטלת מצידה למרואיין שהוא שייך "למעט הפוליטיקאים שהתעלו בדרך לגודל השעה, והשעה הזאת לפתה אותו ולקחה ממנו את היקר לו מכל, וגם החתימה אותו ללכת קדימה ולעשות מעשה. מבחן הביצוע עכשיו לגמרי עליו".
איזנקוט שובר את תרבות השקר - את תרבות השקר של הממשלה, את תרבות השקר של הצהרות קבינט המלחמה, את תרבות השקר שהציבור מאמין או רוצה להאמין בה - כשהוא אומר את האמת גם אם היא כואבת וגם אם זה במחיר הורדת המורל הלאומי, וזאת על מנת להנמיך ציפיות. כך הוא הכריז בריש גלי כי החטופים לא יחזרו ללא עסקה, והצבא לא יוכל לחלץ אותם כמו במבצע אנטבה, ולכן נדרשת עסקה במהרה והפסקת הלחימה. לחימה שתוכל להתחדש בהמשך אחרי השבת החטופים.
למרות שדיין פילסה דרכה בראיון לכיוון אליו רצתה לחתור, היא לא עמדה על כך מספיק כדי לשאוב מאיזנקוט ביקורת נוקבת על הרמטכ"ל שלא עדכן את ראש הממשלה לפני המאורע, וגם לא נקט בצעדי מנע למרות ההתראות שקיבל ברגע האחרון. איזנקוט נזהר מלבקר את הרמטכ"ל אך פירט את המהלכים שהוא היה עושה בלוח זמנים צפוף שכזה, מהלכים שהיו מקטינים את גודל האסון של השבעה באוקטובר.