כבר עשר שנים שאריאל שרון איננו עמנו. ביום שישי בבוקר יעלו בני המשפחה, ידידיו ומקורביו, נוצרי זכרו ובראשם נשיא המדינה, אל גבעת הכלניות, מקום קבורתו לצד רעייתו לילי. שני הקברים צופים מזרחה אל חוות השקמים שמעבר לכביש. מערבה משם – יישובי עוטף עזה ורצועת עזה.
יש לקוות שהטקס יעבור בשלום, שמכיסי ההתנגדות החמאסית שעוד נותרו לאחר שצה”ל כתש את צפון הרצועה לא ישוגרו טילים. מתפקיד ראש הממשלה נאלץ שרון לפרוש, כזכור, מסיבות בריאותיות, כשנה לאחר שיצאה אל הפועל תוכנית ההתנתקות שלו. שנותיו האחרונות עברו עליו בתרדמת שממנה לא התאושש. בין המשתתפים שהגיעו מחו”ל ללוותו בדרכו האחרונה היה גם ג’ו ביידן, אז סגן הנשיא.
לאחר אמירתו ההזויה, אני מתלבט מי יותר ציוני - בן גביר או ביידן | בניהו
מיישמים את הסנקציות מצד ארה"ב: הבנקים בישראל החלו לעקל חשבונות
אהבתי את גוש קטיף. ראיתי בו סמל להתיישבות פורחת בחבל ארץ מיוחד. אהבתי את המתיישבים, רובם כיפות סרוגות. כאבתי את עקירתו. נלחמתי נגד ההתנתקות ועד היום, 19 שנים לאחר התרחשותה, קשה להבין מה היו מניעיו האמיתיים של “מר התיישבות” לעקור את ההתיישבות. שרון היה בולדוזר. בתפקידו כשר השיכון והבינוי הקים התנחלויות ברחבי יש”ע, ולא פעם העלה קרוואנים עם מתנחלים באישון לילה, על אפם ועל חמתם של האמריקאים וכדי לסבך מולם את ראש הממשלה שמיר.
לא ששמיר התנגד להתיישבות יהודית בכל רחבי ארץ ישראל. נהפוך הוא. אלא שהוא ראה את התמונה הרחבה יותר. מוטב להרחיב התנחלויות קיימות, אמר, מאשר להקים בעיתוי הלא־נוח התנחלויות־דמה, ולתחוב אצבע לעין האמריקאית. שרון פעל ממניעים אידיאולוגיים, ולא פחות מכך - פוליטיים. כך בבולמוס להניח קרוואן בראש כל גבעה, וכך בעקירת 22 יישובים בגוש קטיף ובצפון השומרון. בטרם ההצבעה בכנסת על “חוק ההתנתקות” אמר בין השאר: “אומרים לי כי הנסיגה תתפרש כנסיגה מחפירה תחת לחץ ותגביר את מתקפת הטרור, תציג את ישראל ברפיונה ואת עמנו כעם שאינו נכון להילחם ולעמוד על שלו. אני דוחה על הסף את האמירה הזאת”. זאת לאחר שרק שנה קודם לעקירה הכריז כי “דין נצרים כדין תל אביב”. במקום גוש קטיף הקים את “קדימה”.
אם מחפשים את שורשי מחדל ה־7 באוקטובר, יש לחפשו באוגוסט 2005, בעקירה שהתפרשה בצד הערבי כאות לחולשה ישראלית, כמו הנסיגה החד־צדדית מלבנון ב־2000. התמיהה על המהפך האישי שעבר שרון התעצמה בעקבות האסון הנורא מלפני ארבעה חודשים. הכיצד זה אדם כמוהו, בן הארץ, מלח הארץ, שמכיר היטב את המנטליות הערבית, לא ידע לפחות לכרוך את הנסיגה בהסכם חתום עם הצד השני? בדיעבד, מצאתי צד חיובי אחד בהתנתקות. היא העמידה במבחן את הפלסטינים, והם כשלו. נסוגונו כדרישתם לקו 67 בגבול עזה – אבל את התוקפנות הם לא הפסיקו.
אילו שרון היה היום ראש הממשלה, האם היה מונע מראש את המחדל בגבול והטבח ביישובי עוטף עזה? האם היה מסתפק בגדר ובתצפיתניות, ולא היה מורה לצה”ל למהר לשטח ולהשתלט על הפולשים הברבריים? ואולי אז היה מתחרט על עקירת יותר מ־8,000 מתיישבים מבתיהם, ומורה להתיישב מחדש ברצועת עזה?
כשם שקשה להבין מה היו נימוקיו האמיתיים לעקירה, כך לעולם לא נדע מה היה עושה הוא במצב המלחמתי כיום. לי אין ספק: כשם שהיה מטפל בדרכו ההחלטית בעקורי קטיף ודואג ביעילות ליישובם מחדש, כך היה דואג למפוני הגליל העליון ועוטף עזה, הולם באגרופו על כל שולחן, מזרז את כוחותינו בהתקדמותם לקראת מיטוט שלטון חמאס, ואולי היה גם יוצא לסיבוב שני בדרום לבנון.
מראש גבעת הכלניות אפשר לראות את תימרות העשן העולות מעזה, מאתרי ההתיישבות היהודית שנמחתה לפני 19 שנה, כמו גם את היישובים הנטושים בארבע מועצות אזוריות ה”עוטפות” את עזה. ציון העשור לפטירתו של מחולל ההתנתקות צריך להיות לכולנו יום של חשבון נפש. בפינוי יישובים, בנסיגה משטחים, בוויתורים חד־צדדיים, לא נשיג שלום. נהפוך הוא. יגבר התיאבון הערבי לדחיקתנו באלימות מעוד ועוד שטחים, כולל גבעת הכלניות. והרי חלומם הרטוב, המוצהר, של הפלסטינים, שעליו מתחנכים דורות העתיד שלהם, הוא לסלק כל נוכחות יהודית בין הנהר לים.
עם זאת, בניגוד למי שכבר רוקדים על קימום היישוב היהודי ברצועת עזה, את הנעשה אין להשיב. שום ממשלה לא תוכל לתת ברכתה לצעד כזה. ההתנתקות היא עובדה מוגמרת גם אחרי המתקפה הרצחנית ב־7 באוקטובר. עתה יש לעמוד על כך שתקדים שרון ברצועה לא יחזור בשרון. בהנהגתו של נתניהו ובתמיכת הרוב בעם, מחובתנו, אם חפצי חיים אנו, להתמקד בהדיפת הלחצים להקמת מדינה פלסטינית.