מאז 7 באוקטובר התביישתי לכתוב על אהבה או על החיפוש אחריה. פתאום הרגש הזה נראה כצ'ופר, כל זמן שאת ומשפחתך עדיין בחיים נראה מספיק וכל השאר מתגמד.
אבל בימים האחרונים קרה משהו. אולי תקופת ההמתנה הזו, בין התקווה והבכי שישובו כבר החטופים לבין הדאגה לאלו שבחזית, השגרה האיומה שחוזרת אט־אט והחזרה להרצאות, לסדנאות ולעמידה על במות וכו'. בימים האחרונים רציתי לחזור למישהו שיחכה לי בבית במקום הבייביסיטר, שישאל “איך הייתה ההרצאה? את רעבה?", ויכבה את הטלוויזיה שמשדרת את החדשות כי הוא יודע שהן מכניסות אותי לפחד. שיכין לי חביתה, חתיכות של גמבה בצד וקוטג' ושנשתוק, אולי, או נדבר, מה זה משנה?
אז העזתי לחדש את המינוי באיזו אפליקציה (שאת שמה לא אכתוב פה, כי אתם תלכו לחפש וסתם יהיה מביך), שמתי שם כמה תמונות עדכניות, ובתשובה ל"מה את מחפשת?" כתבתי “פשטות". בהתחלה זו הייתה טרגדיה. אחד פנה אליי וכתב “אחותי מתה עלייך, אפשר לעשות איתכן שיחת ועידה?".
השני אמר “ראיתי אותך בטלוויזיה, את בשלנית משהו, לא?". השלישי כתב בשפה גבוהה מדי, ציטט לי משוררים ועשה עצמו מלנכולי, זה העלה בי בחילה, כל הזיוף בעולם התרכז בהודעה שלו. ואז הגעתי עם שניים לכדי פגישה, אחד מהם אפילו היה רומנטיקן יפה כזה של פעם וטרם הפגישה השיג את כתובתי ושלח לי זר פרחים ענק הביתה. נכון, זה יכול להיראות קריפי, אבל אני אהבתי את זה. בנישואיי, על אף רצף הכישלונות שהיו בהם, קיבלתי בכל שישי פרחים, שנתנו לי נחמה והכניסו את השבת אל ביתי הרעוע.
בפגישה סיפר בעיקר על נכסיו, זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, ואני לא מצליחה להבין מיהן הבנות שזה מרשים אותן - הוצאת הסטיפה של המזומנים כדי לשלם, הזמנת חצי מהתפריט, כל הקינוחים והשארת טיפ שמן. אבל בסדר, זו דרכו ובסך הכל היה לי טעים. ראיתי שהיו לו עיניים טובות ולב טוב, אבל ידעתי שזה לא המקום שלי, ואם נמנעתי מזוגיות עד עכשיו, שנתיים וחצי אחרי גירושיי, לא אתפשר. בפרק ב', בפרט בתקופה כזו שהראתה לנו כמה הכל יכול להסתיים בבום אחד, אסור להתפשר.
ערב שישי, גפן אצל אביה ובת זוגו (אישה מדהימה, על אמת), ואני שוכבת בבית עם טייק אוויי. היה כל כך קר שלא העזתי לצאת מהבית. בבוקר, כשהבאתי אותה לגן והבטחתי לה שמחר בערב אנחנו מתראות, כבר תכננתי כמה יין אני הולכת לשתות ולאן אצא כשאהיה קצת מבוסמת, סתם כדי להתפרק מעט. זה היה רחוק מהמציאות. כמעט שנרדמתי אבל החלטתי לא לבזבז את הלילה הפנוי היחיד שיש לי בשבועיים ולעשות איתו משהו. נכנסתי לאפליקציה ההיא, חיכו לי שם לא מעט הודעות: “מה שלומך? מה עושה בחיים?", “היי, לפני שאני מתחיל לכתוב, את רוצה עוד ילדים? שאדע", “מחפש משהו קליל, אשתי יודעת, אל תדאגי - את בעניין?".
חשבתי לעצמי שאולי כדאי שאת מעט הכסף ששמתי בצד אשקיע באיזו חברת קונדומים, מוטב שהאנושות הזו לא תתרבה. אבל רגע, זה לא טור קיטורים, יש אירוע מכונן, חכו. בזמן שאני חוסמת את רוב ההודעות, קיבלתי הודעה מצחיקה וזו לשונה: “היי, שבת שלום, בעצם לא יודע אם נכון לכתוב שבת שלום, אני אתאיסט".
חייכתי, ההודעה הייתה כל כך מבולבלת. נכנסתי אל הפרופיל שלו, הוא לא כתב הרבה על עצמו, אבל היה בו משהו, והוא נראה טוב גם בחליפה מהודרת וגם בבגדי ספורט. עניתי לו “שבת שלום זו לא אמונה". אחר כך סיפר לי שהוא בדיוק חזר מדייט לא מוצלח ולא פירט יותר מדי, כמו שמר על כבוד הבחורה ועל כבודי. בשנייה ועוד חצי התחלנו לדבר על הכל. זוגיות, סושי, הצגה כושלת שקיבלה ביקורות אוהדות מדי ואפילו קצת על בן גביר (מותר לדבר על בן גביר בשבת? לא יודעת). משם עברנו לוואטסאפ, ואז, ברגע אחד, כמו השעון האיץ את עצמו, 23:00 הפך ל־4:00 לפנות בוקר. יכולנו להמשיך עוד, אבל עצרתי את זה, כי בעשר בבוקר כבר הייתי צריכה להיות בירושלים ולהרצות באיזה נופש חברה מול 300 איש ובלי מיקרופון (חלקם היו חובשי כיפה).
וההרצאה הייתה יותר טובה, אתם יודעים? אף על פי שהייתי צריכה לקום מהפוך אחרי שלוש שעות שינה, להתלבש יפה, להתאפר, לקחת המון ספרים שלי ולנסוע בגשם עד ירושלים, היא הייתה מלאת ביטחון, סקסית, מצחיקה ומרגשת בדיוק במידה. לפניי הרצה בפניהם איזה מישהו שמתעסק באסטרטגיות, הם עטו ארשת חשיבות כזו, מעט קפוצים, הייתי חייבת לשמוע קולות צחוק בקהל, איזה כיף זה לשמוע 300 איש צוחקים. וידעתי שזה הרבה בזכות השיחה הלילית הזו, ואם תרשו לי להיות קצת בוטה, זה בדיוק כמו אחרי סקס טוב, לילה עם אדם שגרם לך להרגיש רצוי, נחשק, אהוב, אתה יוצא אל הרחוב וכלום לא יכול לך.
אחרי ההרצאה נסעתי לאסוף את גפן מאביה. “עדיין מוקדם", אמר. “מוותרת לך על כמה שעות", השבתי והוא הוריד אותה לבושה יפה ואחרי מקלחת, חיבקתי אותה ונסענו הביתה. באותו הערב היא נרדמה מוקדם ממש, שוב ירד גשם. הטלפון צלצל, הוא היה על הקו. “ראיתי תמונה שלך מההרצאה היום", אמר ושלח לי תמונה והנה, אני באמת עומדת בחליפה לבנה על הבמה ומדברת.
“מי שלח לך?", שאלתי מופתעת. “זה סוד", צחק ואחרי שלוש דקות של שכנועים נתן לי את השם, ידעתי מי זה, אחד מהמארגנים, בחור חמוד. שוב דיברנו המון, הפעם גם שמעתי את קולו. “אולי תביאי בייביסיטר הערב?", שאל. למעשה, קיוויתי שישאל. הבייביסיטר הגיעה, מזגה לעצמה קולה זירו והתיישבה מול הנטפליקס. עמדתי מול חדר הארונות והתלבטתי מה ללבוש, רציתי להיות יפה.
פתאום קיבלתי הודעה ממנו “תגידי, מכיוון שאני מפחד מכל סצינת הדייטינג הזו, אולי נחליט שזה דרינק ולא דייט? אני אשלם, רק בלי הלחץ של דייט". צחקתי. “זה לא דייט ולא יהיה דייט", עניתי, “אני שונאת דייטים". והתכוונתי לכל מילה. אישה אחרת אולי הייתה נבהלת מההודעה הזו, אבל המועקה ירדה לי, כך ששלפתי טייטס שחורים, חולצה שחורה ולבשתי ז'קט אדום, קליל ולא מחייב, זה לא דייט!
אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה בחודשים האחרונים שהצלחתי לצחוק, לא יודעת אם בהשפעת הקוקטיילים שהזמנו או בהשפעת הבדיחות שהחלפנו שם זה על זה ועל הקהל מסביב, אבל אהבתי את הערב ההוא. בסוף יצא לנו דייט, גם אם לא ביקשנו, וידעתי שיכול להיות שבבוקר אשוב לסורי ואמאס ולא אענה כי אני עדיין מצולקת, ויכול להיות שזה יבוא ממנו והוא לא ירצה, כי גם עליו יש צלקות, אבל הזמן היפה ההוא, לעת ערב, ביפו שפעם נהגתי לאהוב, עם סביצ'ה וברמן שמכין לנו קוקטיילים כשרואה שנגמר בכוס (בהוראתו) היה שווה לי את כל השבת ההיא.
אחר כך, כשיצאנו מהבר, ירד גשם בחוץ, עמדנו מול תיאטרון נגה, הוא הסתכל עליי ועיניו ירוקות ואז התקרב, נשק למצחי, ללחיי ואז לשפתיי, התנשקנו. “אנחנו סרט אמריקאי", הוא אמר. “סרט אמריקאי בארץ חרבה", עניתי לו.