מעולם לא תיארתי לעצמי איזה כוח היפנוטי יש לכדורי פלסטיק, מבוכי לינולאום דביקים וטרמפולינות בגודל בינוני על ילדים. בשפה המקצועית מדובר בג'ימבורי. מי לעזאזל רוצה להתפלש באטרקציה כזו שמוגבלת באפשרויות שלה ומתובלת בדרך כלל בנזלת, רוק וזיעה של זאטוטים? אז מסתבר שטעיתי, ובענק.

כך הפכה אשתי לז'אן ד'ארק של קבוצות הוואטסאפ ההוריות | חיים אתגר
הילדות שלי יכולות לעתים להתפרע ולהתקוטט, איך עליי להגיב? | חיים אתגר

כשאתה מתחת לגיל 8, הג'ימבורי שווה ערך לסם ממכר מהסוג הקטלני ביותר. נגיעה אחת והילד גמור. לכבוד יום ההולדת של מיכאלה, שחל בחודש שעבר, חברנו לעוד שתי משפחות לחגיגה משותפת. יותר נכון, אשתי רקחה את העסקה הסודית עם המשפחות שחוגגות בסמיכות לנו את יום השנה ללידת התכשיט שלנו. כך שכרנו יחד את הג'ימבורי המקומי בקניון לצהרי יום שישי. כשהאלטרנטיבה היא מסיבות מתוקות עם מפלי שוקולד בגובה הבניאס, שולחנות עצומים רוויי מרמלדה ושוקולד וכוכבי ילדים שעלות הבאתם שווה לחוב הלאומי של ארגנטינה - זו אופציה שפויה בהחלט.

המחיר של שכירת ג'ימבורי סביר, עד סביר מאוד, וכולל את הזכות להשתמש בלוקיישן לכמה שעות ועוד אספקה קבועה של במבה, ביסלי ואפרופו, חטיף שלא ייאמן ששרד כל כך הרבה שנים בלי שברורה בדיוק הגדרת הטעם שלו.

בשעה טובה הגיע היום המיועד. הגענו למקום עם שאר ההורים החוגגים, הבאנו משקאות ממותקים, עוגות שוקולד, נרות וגלונים של יין, כדי שיהיה קל יותר עבור חלק מהקהל לצלוח את הסיפור באמצעות האופציה לדפוק את הראש. בריאות, כפי שאתם מבינים, לא הייתה העניין המרכזי באג'נדה של היום הזה.

ההורים התמקמו מחוץ למתחם כצופים הממתינים לתחילתה של תחרות ספורט אקזוטית. רגע לפני שניתן האות לפתיחה הרשמית, בעלי המקום הציבו רמקול בגודל של ילד בכיתה א', והתחילו להריץ בווליום שיא את מיטב השירים שאמורים לעשות שמח. מאנה זק וצפונה. בשנייה שהמתחם נפתח, נהרו פנימה עשרות ילדים. את חלקם הכרתי היטב. אחרים הכרתי מעט. אולי מהשכונה, או מתמונה שתלויה על המקרר שלנו. היו גם כאלה שמעולם לא ראיתי ולתחושתי התפלחו למתחם והגיעו לחגוג על חשבוני.

כשהעליתי בפני אשתי את הסברה שיש כאן עושק מתוחכם ואולי כדאי להתלונן למשטרה שתגיע לבצע מעצרים, היא ביטלה את דבריי ועברה אחד־אחד על השמות והייחוס ההורי. כולם חברים של מיכאלה. מהגן, מהחוג ומהגינה הציבורית. לילדה יש חוג מכרים רחב יותר משל שר בפריימריז, ואת כולם הזמינה זוגתי.

הקטנים עברו ממתקן אחד לשני וביסודיות מאין כמוה כילו את מרצם ופירקו את המקום. הם קפצו על הטרמפולינות במשך דקות ארוכות, תוך הפגנת כושר אדיר שראוי שיהיה לכדורגלנים של נבחרת ישראל. הם עברו במבוכים, שרק המבט לעברם עשה לי התקף קלסטרופוביה חמור, טיפסו על סולמות מפלסטיק וכמובן חגגו ברביצה בבריכת הכדורים. מדי פעם עשו הפוגה לטובת שאיבת כמות הגונה של חטיפים ושבו לשריפת האנרגיה.

לאורך המבצע, אינסוף סיבות לדאגה מילאו את מוחי. בכל רגע נתון חששתי שמיכאלה או אמי, הקטנה שלי בת השנתיים וחצי שהמילה “פחד" אינה נוכחת בלקסיקון שלה, יזנקו בזווית לא נכונה וישברו אף, רגל, שן או את המוח. פחד בלתי פוסק: איזה סלטות הן דפקו, השם ירחם. בסלון ביתנו מספיק שקצה ידן ייגע בקיר וסערה של בכי ויללות ממלאת את החלל. אבל בג'ימבורי? כלום ושום דבר. ילדות עשויות מברזל. חיילות גולני.
היו שם נחיתות הפוכות, בעיטות נינג'ה לקיר, הראש התרחק מפלג הגוף העליון, הרגל התקפלה ב־180 מעלות, ולא שמעתי דבר מלבד הרצון לשעוט לסיבוב נוסף. כשקראתי להן להישמר או שתירגענה ותבואנה לשתות מים ולנשום, הן הסתכלו עליי כאילו אין בינינו קשר דם, צעקו לעברי “יאאא" ושאגו “ג'ימבורייייי", וכשעיניהן בורקות שבו לקרוע את הרחבות.

חלפו שעות, וההשתוללות לא שככה כהוא זה. כשהערתי לאשתי שצריך לקפל ויאללה, הגיע הזמן לשוב הביתה, נזפה בי שאניח להן. גם היא נראתה לרגע מאושרת, עניין לא מובן מאליו בימים המחורבנים האלה. בייאוש רב נשברתי והשלמתי עם גורלי הנצחי - להיות כלוא בקניון בקרבת מתחם הג'ימבורי. כאדם מובס תפסתי כורסת מסאז'ים אוטומטית שעובדת בתשלום וישבתי עליה. בלי לשלם כמובן. אין אגב עוקץ גדול מזה בקניון. לצדי נמנם לו אב נוסף שהסווה את שנתו בעזרת מחשב נייד שהניח על הברכיים.

ממש כשעיניי החלו להיעצם, אהובתי הגיחה בסערה כשאותות מצוקה ניכרות על פניה. הלב שלי נפל לתחתונים. בטח אחת הקטנות נפצעה, ועכשיו מיון, בית חולים, צרה וכאב. “מה קרה?", ביררתי בפאניקה. על סף דמעות השיבה “הקטנה עשתה פיפי על המגלשה, איזה בושות". “באמת", התמרמרתי, “על זה הערת אותי? זה ג'ימבורי. פיפי שבורח אפילו לא מזיז את קצה המחוג בסולם ריכטר של המקום", סיכמתי, נרגעתי ושבתי לשנתי המתוקה, שנמשכה עד לאחרון השירים של אנה זק.