עובדה: המדינה כולה חולה בשפעת. מדי רגע נתון שומעים שיעול, כחכוח או תלונה על הבריאות. נראה כאילו מחצית מהציבור משרתת במילואים והשאר נדבקו. גם אלינו זה הגיע. שפעת, קורונה, אולי שילוב, אין לי מושג, אבל זה היה קטלני.
ראש העיר הישן-חדש של רהט נערך להיכנס לתפקידו ומבטיח את הדבר הבא | מיוחד למעריב
הסיפור שלא סופר על סינוואר: התחרות - מי הורג יותר יהודים
בשלב הראשון הבת הבכורה חטפה. פתאום השתנקויות בלתי פוסקות, נזלת ומופע שלם של תסמינים. לא משנה מה עשינו, החום לא עזב. נובימול, תרופת סבתא, תפילות, מקלחת פושרת - הילדה בשלה, וכך גם השפעת.
בתחילה זה היה נראה רע. מיכאלה, ילדה סופר־פעילה ודעתנית, שכבה ובהתה. פשוט לא רצתה לדבר. קורע לב לראות את הקטנטנים שלנו חולים. בניגוד למבוגרים, שמידת הרחמים כלפיהם היא עניין גמיש, כשבת 5 סובלת, בא לך כהורה לקחת ממנה את המחלה על עצמך, אבל מה לעשות שהפטנט הגאוני הזה עוד לא הומצא והקטנה נתקעה עם עסק הביש?
בעקבות החולי בוטלה חובת ההגעה לגן, וחגיגה של פינוקים החלה. בקיצור, שעבוד הורי מלא וזמן מסך בלתי מוגבל. מחלה או לא, הילדה חולה על טלוויזיה. קצת כמו אבא בעברו.
בעיקרון אני סבור שאין דבר יותר כיף מלהירקב יום שלם מול המקלט עם השלט ביד. בתקופות עברו, כשהייתי אדם חופשי ונטול אחריות, יכולתי לשבת שלושה חודשים מול מסך ולבהות, מ"שעת כושר" ועד ל"פסוקו". רק שירוץ. כנראה שזה תורשתי.
מיכאלה טחנה את השלט כל כך הרבה, שפחדתי שיתקשרו מתאגיד השידור וידרשו אגרה מחודשת על כמות הפעמים שבהן צפתה ב"פרפר נחמד" ואנחנו הפכנו לשבויים של בחירותיה. בן אדם ספץ במוזיקת פופ עדכנית, לומד מוצארט שנים ומדקדק באופרות, ולמרות זאת הוא סוגר את החיים שלו עם שירים של אפרוחית ושבלול.
הפחד להידבק ממנה ליווה אותי לאורך כל השבוע. מצד שני, כל מה שרציתי הוא לחבק, לנשק ולפנק אותה. לא החזקתי מעמד ושברתי את המרחק הרצוי למי שמבקש להישאר בריא. לא חליתי.
חלפו כמה ימים. מיכאלה, למרות המצח שבער פה ושם, נראתה מאושרת. שגרת הבטלה והשירות שסיפקנו כהורים־עבדים נראו לה כנראה כדרך חיים מצוינת.
פתאום בומבה נוספת: השנייה שלי, אמי בת השנתיים ושמונה חודשים, נדבקה. הריטואל זהה: נזלת, חום ושיעולים. גם היא רותקה לבית, התמגנטה לטלוויזיה ודרשה שירות פול סרוויס. שתי קטנות חולות פוקדות עלינו, ואנחנו מרחמים ומרוב אהבה עושים הכל, כולל מופע בידור מורחב עם גרביים על היד ומענה מיידי לדרישה: “אבא, תעשה שטויות".
עוֹד זה מדבר וזה בא, ואשתי התחילה להתלונן על מיחושים. צריך לומר שבניגוד לקלישאות בעניין גברים ונשים, הבית שלנו פועל הפוך. כשהחצי השני שלי חולה, היא מתנהלת כאילו קצה קרוב מתמיד ושיש לטפל בה לפחות כמו שהצוות הרפואי טיפל במלכה אליזבת, בעוד אצלי מחלות עפות תיק־תק בלי להשאיר משקעים. הרוסה נצמדה לפוך כשהיא פורצת מדי פעם בקריאות שבר מנוזלות ובוכה על מר גורלה. שלוש חולות ואבא אחד בריא שאמון על כל הצוות.
התחלתי לנסות לפענח למה הן חלו, בזמן שאני הייתי בריא כשור. הוויטמינים? הספורט? הצפייה הממושכת במשחקי כדורגל על הכורסה? לעולם לא נדע. ככל שמצבה של זוגתי הורע, כך הרגשתי בריא יותר. במקביל הפכתי למלצר/נער שליחויות/טבח ועוד, על מלא. כל הבית על הגב שלי. תביא, תרים, תוריד, תיקח. תזכור להוציא, אל תשכח לקחת. בקיצור, צמית נטול זכויות.
ואז, ביום ראשון, שבועיים אחרי שהמחלה חצתה את מפתן דלתנו, משום מקום עלה לי החום. העולם מתחלק לשניים בימים האלה: חולים בשפעת ומשרתי החולים בשפעת, וברוך השם זכיתי סוף־סוף להיות גם בצד השני. כעת גם אני זכאי לצפייה בטלוויזיה בלי הפרעה, שירות מסביב לשעון ופינוקים כיד המלך. יש בעיה אחת, כולם חולים. נדפקתי.
כמה מילים על איל וולדמן. אני מכיר את איל לא רע. עם השנים גיליתי שמדובר באחלה גבר, ממש לפי ההגדרה. בעולם שבו עמוד שדרה הוא דבר נדיר, וולדמן ראוי להערצה, מכל הבחינות. הוא מעורר השראה בתחום העסקי, מבריק, נועז, מצליחן וצנוע אמיתי. לא מוציא את העיניים ולא מתפלש בעושרו.
כשמניפולציות ורדיפת כבוד וכוח מציפות כל חלקה טובה, איל מתבלט בשונותו. אחד כזה שעשה ועושה למען אחרים. לא כדי לקבל הכרה, אלא מתוך רצון כן להפוך את המדינה שלנו למקום טוב יותר.
אני לא גאון בהייטק ובפיננסים, אבל ממה שאומרים המומחים, וולדמן זכאי ובענק לפרס ישראל במישורים הללו. באנשים אני כן מבין. אם יחולק פרס על איך להיות ולהתנהג כמו מענטש, ציון שמסמן לנו מי האנשים הראויים לשמש דוגמה - וולדמן הוא הראשון שמגיע לו לזכות.