חיים בנתיב המהיר | רון מיברג

בתחילת החודש שבו האיגלז לדרכים למסע ההופעות האחרון בהחלט שלהם. להקות ותיקות נפרדות בתשלומים, נמוגות ואז שבות להיפרד שוב. עבורן המציאו את הבייבי בומרס. המסע נקרא "The Long Goodbye", ציטוט לא בלתי מודע לשם ספרו של ריימונד צ'נדלר; מפגש מתבקש בין הסופר שהגדיר את לוס אנג'לס של שנות ה־40 וה־50 עם הלהקה שיש לה מניות יסוד בהגדרת הסאונד של קליפורניה. ההופעות יקרות עד פגיעות באיברים פנימיים; ההפקה שאפתנית, והאיגלז - לא שוט הטקילה של כולם אבל בית חרושת לשירים אייקוניים - מבטיחים להישאר בדרכים עד המעריץ האחרון.

דיווח: משפחות החטופים קיבלו אות חיים מיקיריהם בשבי החמאס
"154 ימים בגיהנום": קרובי החטופים נכנסו לכלובים וחסמו את כביש 1 | תיעוד

52 שנה אחרי צאת אלבום הבכורה שלהם ובו "Take it Easy" המיתי, האיגלז חבוטים, מקשישים, מצולקים וחלקם מתים. גלן פריי, האב המייסד, מת על שולחן הניתוחים ב־2016. רנדי מייזנר, שפרש בגלל האימה הגוברת שהטיל עליו הצורך לטפס לאוקטבות גבוהות מכפי יכולתו ב"Take it to the Limit", מת בשנה שעברה.

ג'ו וולש עדיין שם, טוחן את הגיטרה במלוא הדרו הבלונדי. גם טימותי ב. שמיט, הבסיסט השתקן. וינס גיל, יותר קאנטרי מרוק אבל גיטריסט גדול, גויס לקרבות סולו מול וולש. דיקון פריי, בנו של גלן, שכבר היה ועזב, שב לקחת חלק במכה הגדולה. ודון הנלי, שריד אחרון להרכב המקורי, מתופף, סולן ומחבר שירים, האיש בעל המודעות הפוליטית, הפעלתנות האקולוגית ומי שהתנהלותו המתנשאת והיהירה תדלקה את אלה ששנאת האיגלז מגדירה אותם.

לפני ששב לדרכים, התייצב הנלי בבית משפט במנהטן, לתבוע את השבת רכושו והרגעת עלבונו, ולהביט בבוז בשלושה סוחרים המתמחים במכירת כתבי יד של שירים וספרים מפורסמים. אחד הנאשמים היה מעורב במכירה לא חוקית של כתב היד של "חלף עם הרוח" מאת מרגרט מיצ'ל, תביעה שנגמרה בפשרה. הנלי דורש ש־100 עמודים של בלוקים צהובים שבהם כתבו פריי והוא את השירים לאלבום "מלון קליפורניה", יושבו לו, וגם קנס של 96 אלף דולר. "לכתב היד יש משמעות אישית עמוקה עבורו", טענו עורכי דינו של הנלי.

כותבים קשורים לכתבי היד המקוריים שלהם, אלא אם הם מוציאים אותם למכירה שהכנסותיה קודש לחשבון הבנק שלהם. הם ודאי לא רוצים שמישהו יסחור בהם ללא רשותם. בהנחה שכתב היד היה חשוב להנלי, לא ברור מדוע שמר ניירות בעלי ערך נוסטלגי וארכיוני באסם של חווה אורגנית במליבו, קליפורניה, ולא בכספת חסינת אש. לא ברור מדוע אי אפשר היה להגיע להסדר מחוץ לבית המשפט, בעיקר כאשר אף אחד לא מערער על העובדות. הסדר כזה היה חוסך מהנלי, מתעב תקשורת ידוע, שלושה ימי עדות רצופים בבית משפט, שאליו הגיע עם שלושה שומרי ראש וחשף את עצמו לאירועים מעברו שלא הייתה לו סיבה לאוורר בפומבי בגיל 76.

אף שהוא ידוע בדאגה קפדנית לפרטיותו, הניח הנלי לסנגורים לצלוף בו. אלה חוקי המשחק. לעתים הוא נראה מיוסר, מהורהר ומלא חרטה; לעתים הוא נהנה בעליל מלהתפלש במילוליות השנונה והמתנשאת המאפיינת אותו. היה ברור שהנלי בא לתת הצגה. בחליפה בצבע פחם מהודר וחולצה צחורה שלנשיאים אין כמותן, ובשיער לבן, אחרי שנפטר לאחרונה מצבע אלטון־ג'ון־ארגמני של בלוריתו הקוצנית.

בעוד שנתיים ימלאו ל"מלון קליפורניה" 50 שנה, ואף אחד לא יינזק מאזכור ההמנון האלמותי להדוניזם וההתפכחות ממנו, לקראת סיבוב ההופעות. על השאלה מדוע לא הגיעו לפשרה, השיבו הסנגורים שהתובעים הם אוהדים מוצהרים של האיגלז ושאחד החוקרים במשרד התובע ביקש תג גישה לבמה לאחת ההופעות. כולם היו מעוניינים בספקטקל המשפטי הזה. כלומר, היה להם עניין בריא בהתכתשות טובה.

בשנת 2012 הופתע הנלי לראות כי כמה דפים מכתב היד המקורי של "מלון קליפורניה" הוצעו למכירה באינטרנט. הוא כעס: "אלו שאריות מתהליך הכתיבה, טקסטים אינטימיים שאף אחד אינו אמור לראות". במקום להיכנס לבירור מייגע, רכש הנלי את הדפים בעצמו ב־8,900 דולר. על כתב היד המלא של השירים התכוונו המוכרים לדרוש בכריסטי'ס מחיר פתיחה של 700 אלף. שנה קודם לכן נמכר כתב היד של "American Pie" מאת דון מקלין ביותר ממיליון דולר.

ה"ניו יורק טיימס" שדיווח על המשפט, נציג מובהק של החוף המזרחי ומתעב היסטורי של נציגי הדקדנטיות בחוף המערבי, לא משך ידו מעקיצות אגביות: "מר הנלי נע בחריקה עצית וביקש מדי פעם שיחזרו על השאלה; שמיעתו נפגעה מעיסוקו כמתופף".

תחילתו של ה"מלון" אצל הגיטריסט דון פלדר, המכונה "אצבעות", על שם זריזותו על צוואר הגיטרה. פלדר הצטרף ללהקה ב־1974, ופריי, שייסד את האיגלז עם הנלי ונחשב "נשיא" הלהקה, תיעב אותו מהרגע הראשון. במהלך הופעה שנועדה לגייס כסף לסנאטור אלן קרנסטון ב־1980, תהה פלדר מדוע הם מנגנים בהתנדבות. "נשארו שלושה שירים", השיב לו פריי, "ואחריהם אני אבעט לך בתחת".

למרות מיומנותו נחשב פלדר גיטריסט גנרי, כזה שלא שובר את השטאנץ אבל מנגן בכוונה גדולה שמפגינה את כוחו. ההשוואה המתבקשת לג'ו וולש, הגיטריסט השני, נותנת יתרון ניכר לוולש; הוא יצירתי, בלתי צפוי, קפריזי ומקורי יותר, ואי אפשר לטעות בצליל שלו בהשוואה לפלדר. למרות ההסתייגויות, החיבור ביניהם עבד והיה חיוני ללהקה. במיוחד הסולו הכפול הנועל את "מלון קליפורניה".

סיפור לידתו של ה"מלון", שעליו חוזר פלדר בכל הזדמנות שניתנת לו וגם מבצע אותו לבדו או בחברת גיטריסט בעל מוניטין: הוא הרים בוקר אחד גיטרה אקוסטית בעלת 12 מיתרים "ברגע של השראה והתחלתי לאלתר כשאני מתבונן באוקיינוס ונושם את האוויר המלוח". על פי עדותו, התממשו להם מיד כמה אקורדים שאיתם שיחק. אחרי זמן קצר הייתה לו סקיצה לשיר שנשמע טוב. 32 תיבות עם בתים ופזמון - "יהלום נוצץ שכאילו עלה מהנוף המדהים מול עיניי. השערות על עורפי סמרו. דוויין אולמן צדק", כתב פלדר באוטוביוגרפיה וכחנית, "אם יש לך צמרמורת בגב - השיר עובד".

את השיר הטרי הוא מיהר להקליט כדי שלא ישכח. בסוף השיר הוא כתב שני קטעי סולו לגיטרה, כדי שוולש והוא ינגנו זה לזה. פלדר הקליט סולו אחד בסטרטוקסטר האהובה עליו ואת השני בלס פול Starburst 59'. הוא הביא את השיר לחזרה של הלהקה עם כ־15 שירים אחרים שעליהם עבד.  

הנלי מודה שהשיר שפלדר הביא, תפס את אוזנו. כאן נפרדות הגרסאות: פלדר טען שהשיר היה מוכן להקלטה; הנלי אמר שזו הייתה סקיצה גסה בלבד. היה שם רעיון שצריך היה לכתוב לו שיר. הנלי אהב את נופך הרגאיי המקסיקני.

גלן פריי, הסאליירי של פלדר, היה פחות נדיב: "פלדר לא הביא שיר גמור עם מילים, בתים ופזמון. היה לו רעיון לשיר עם נופך של פלמנקו, אבל אם לא היינו לוקחים את הרעיון ועובדים עליו, זה היה נשאר עוד רעיון לא גמור של פלדר".

"הנלי הוא זמר ענק", אמר פלדר, "מחבר מילים מוכשר וכותב שירים טוב. אבל הוא מתופף. הוא לא יכול להרים גיטרה ולכתוב אקורדים. הוא לא יכול לשבת ליד פסנתר ולכתוב שיר".

זה סיפור העלילה כפי שהתברר בבית המשפט: אד סנדרס, מנהיג להקת רוק בשם ה־Fugs, ההפך הגמור מהאיגלז, הגיע ללוס אנג'לס בסוף שנות ה־60 כדי לכתוב ספר על צ'רלי מנסון. הוא פגש את פריי והנלי, שעדיין לא היו האיגלז, והתארח בדירתו של פריי. שם הוא הכריח את השניים להישאר איתו ערים לילה שלם כשהוא חמוש באקדח, במקרה שהמטורפים של מנסון יתפרצו דרך החלון.

שנים מאוחר יותר הציע סנדרס לכתוב ביוגרפיה של הלהקה. על האיגלז נכתבו עשרות ביוגרפיות, חלקן בהסכמה שיש בה עדות לתאוות הפרסום שלהם, חלקן לא. הם תמיד יכולים לטעון שרוב הזמן היו מסוממים, אבל היה להם מנהל שאמור היה לנווט את הקריירה שלהם. סנדרס קיבל אור ירוק, חומר ארכיוני רב, כולל גישה לכתבי יד ול־100 הדפים הצהובים.

ב־1980 הגיש סנדרס 100 עמודים ראשונים לקריאה. הנלי היה מאוכזב. "זה לא היה מעמיק", העיד בבית המשפט, "וזה נכתב בז'רגון ביטניקי אנכרוניסטי דביק". הנלי הודה שהעניק לסנדרס גישה לאסם בחווה האורגנית ולאוצרות בתוכו.

בחוזה שנחתם ב־1979, טען הנלי, היה ברור שעל כל חומרי הארכיון לחזור ללהקה וכי השירים הם חומר פרטי שאף אחד לא היה אמור לראות או לשמור לעצמו. המכירה ב־2012 הבהירה לו שהבלוקים מעולם לא חזרו אליו וכי "מעשה גניבה אירע מחווה ששייכת לי. אד סנדרס גנב את השירים".

ב־2016 הוצעו למכירה פומבית דפים נוספים. "הייתי יכול לקנות אותם ב־90 אלף דולר, אבל הבנתי שזה לא ייגמר בזה וכי בידי המוכרים דפים נוספים". כאשר נשאל אם הוא זוכר שמסר ביוזמתו את הדפים לסנדרס, בצבץ הנלי הוותיק והחמום: "יודע מה? זה לא משנה אם נהגתי אותם בעצמי מחוף לחוף במשאית והנחתי אותם על סף דלתו של סנדרס. לא הייתה לו זכות לשמור ולמכור אותם".

אחד מעורכי הדין, סתם כי עניין אותו, שאל את הנלי כמה גיטרות מנגנות בשיר. "ארבע, כולל בס", ענה הנלי. "הממ", אמר השופט, "אינני יודע עד כמה זה רלוונטי, אבל זה מעניין".

מתישהו הגיע תורו של המנג'ר, ארווינג אייזוף. ג'ינג'י קטן מידות ומי שיכול לשורר בשבחם של האיגלז בעת דיון על המלחמה באוקראינה. הוא מי שיצעק מבלי שנשאל, שהאיגלז מכרו 150 מיליון אלבומים. הוא התכונן להופעת אורח, אבל ההגנה הכינה לו מארב בדמות שיחה מוקלטת בין סנדרס ובינו שהושמעה באולם.

בשיחה משבח אייזוף את סנדרס (אין צילום של וריד פועם ברקתו של הנלי שגם מאדים כשהוא מתרגז). "אד, זה נהדר. כמובן שהספר ייצא לאור, אלא שיש לי כאן כוכב רוק מפונק (שוב, אין וריד)". ואז הוא אומר: "הספר ייצא כאשר God הנלי יגיד שהוא ייצא. כעת זה תלוי ב־God". כאשר נשאל לאיזה כוכב מפונק התכוון, ענה אייזוף: "כנראה כולם". בסוף אייזוף התעשת, משום שאמר שמי שהרג את הספר סופית היה גלן פריי, שאינו יכול להכחיש. כך ניצלנו מ־900 עמודים על האיגלז בעל השם המקורי: "האיגלז - להקה אמריקאית".

כמכת מנע לנושא שהתובעים העריכו שהסנגורים לא יחמיצו, שאלו עורכי הדין של הנלי על אחד המקרים המביכים מההיסטוריה שלו בנתיב המהיר טרם שעשה עצמו מכה על חטא.

"האם זה הוגן שהשימוש שלך בסמים היה משמעותי?". זה היה כמו לשאול את ג'פרי דאהמר אם היה רוצח סדרתי.

"משמעותי?", ענה הנלי, "אין רגולציה לסקס, סמים ורוק'נרול. השתמשנו בסמים במהלך שנות ה־70, אבל אילו הייתי זומבי שפוך מסמים, לא הייתי מגיע להישגים שהגעתי".

נזוף אך ערוך להתמודדות עם עברו, תיאר הנלי במילים מדודות לילה אחד ב־1980, שבו היה מבואס ועגמומי במיוחד והזמין זונה מהמדאם הרגילה שלו. "רציתי מקלט מהדיכאון שנפל עליי ועשיתי טעות", העיד הנלי. הוא סיפור על שיחת הטלפון שבעקבותיה הגיעה לביתו אישה צעירה, "בת 20 או 21", להערכתו.

הם דיברו, הסניפו קוקאין ונרדמו. כמה שעות לאחר מכן החלה הצעירה לפרכס ממנת יתר, והנלי קרא לאמבולנס אף ש"היא הייתה בסדר עד שהפרמדיקים הגיעו". המשטרה עצרה את הנלי והאישה, מכיוון שמצאו סמים בבית ומשום שהסתבר שהנערה הייתה בת 16.

קשה להבין כיצד כוכב רוק כהנלי, בלהקה שהיו לה יותר גרופיז משירים ונהגה להזמין נשים לחדרי המלון שלה, לא הבין כי האורחת בתשלום שלו הייתה בת 16.
הנלי הודה בניסיון לשידול קטינה ונשפט לשנתיים על תנאי וקנס של 2,500 דולר. "קיבלתי החלטה אומללה שאני מתחרט עליה עד היום", אמר. "החלטה שאני חי איתה 44 שנים וחי אותה היום בבית המשפט. החלטה אומללה".

תביעת האבהות של פלדר על "מלון קליפורניה" עצבנה את פריי עד מותו ב־2016: "פלדר לא הביא את 'מלון קליפורניה'. הוא הביא רעיון עם סולו גיטרות. פלדר היה הממורמר התמידי באיגלז. לא נתנו לו לשיר. לא השתמשו בשירים שלו. אם יש לך בלהקה את לנון ומקרטני, אתה לא נותן לרינגו לשיר. הרעיון שלהקה היא דמוקרטיה נאורה, שגוי לחלוטין. זה היה הרקע לבעיות שהיו לנו עם פלדר, וזאת הייתה הסיבה שבסוף פיטרנו אותו".

בשנת 2000, אחרי שחברו מחדש ב־1994 לסיבוב הופעות ואלבום, פיטרו האיגלז את פלדר. זו ההשפלה האולטימטיבית ברוק ומותירה את המפוטר מדמם ומבטיח נקמה. פלדר נקם באוטוביוגרפיה ארסית שכתב על שנות שירותו באיגלז. היו תביעות דיבה הדדיות ופשרות.  

לארווינג אייזוף לא היה עניין בעימות על זכויות היוצרים. עבורו היה "מלון קליפורניה" שיר שעל שמו נקרא האלבום הפופולרי. את ה"מלון" מנגנים ברדיו באנגליה לדבריו, 200 פעמים בשנה. השיר נמצא במקום 37 ברשימת 500 השירים הגדולים של כל הזמנים ב"רולינג סטון" ובמקום 8 מתוך 100 של סולו הגיטרות הטוב ביותר ב־Guitar World.

כאשר מטוס ריגול אמריקאי נחת נחיתת אונס בסין ב־2001, הסינים דרשו מאנשי הצוות לדקלם את מילות השיר כדי להוכיח מהיכן הם. מסתבר שבעיני הסינים "מלון קליפורניה" היה השיר שסימל את אמריקה יותר מאחרים.

לפני מותו ניסה פריי לפוגג את התעלומה סביב השיר, תוכנו ועטיפת האלבום שהפכה נושא לדיון מסתורי: "האלבום חקר את טבעה של הצלחה ואת הצד האפל של גן עדן. זה היה מה שחווינו באותו זמן בלוס אנג'לס. 'מלון קליפורניה' מיקד את תשומת הלב בהיגד של כל האלבום שהיה מטאפורה לדברים אמיתיים שקרו לנו באותה עת. כמו לגלות את מחירה הכבד של ההצלחה. השיר היה המיקרוקוסמוס של חיינו".

בתום שלושה ימי עדות איבד הנלי את קולו ומצץ סוכריות לכאב גרון. קולו המזוהה כל כך צרוד בהגדרה, ואסור לו לאמץ אותו. לא ברור מדוע היה המשפט המיותר והחושפני הזה נחוץ למי שמקפיד כל כך על פרטיותו. כתב היד היה חוזר אליו גם בלי לחשוף את החיים בנתיב המהיר. 

איור: נעמי ליס־מיברג