מיליונים נזרקים על קמפיין "אתה הראש, אתה אשם" שמציף את רחובות ישראל והרשת בימים אלה בידי קבוצת מתנגדי נתניהו. מילה אחת צריך ראש הממשלה בנימין נתניהו לומר על הקמפיין הזה ולעומדים מאחוריו: תודה! הוא רק מחזק את מעמדו כראש ומחזיר אליו המונים שהתאכזבו ממנו. מי שמאוכזבים ממנו, מתאכזבים הרבה יותר משנאת החינם הזו. בוודאי ובוודאי בעת מלחמה על הבית.
כמו בכל שנה: יום האישה מנציח פער תפיסתי מיושן | דניאל רוט אבנרי
סער משדר שהוא מתקרב לנתניהו, אבל קרוב דווקא ליריבו של רה"מ | דניאל רוט אבנרי
לקמפיינים יש כוח, הם משפיעים על דעת הקהל ועל מקבלי החלטות שמעדיפים לרוב לא להיצבע בהם. אך הקמפיין ששוטף את הארץ בשלטי חוצות בצבעים מאיימים ובסרטונים ברשתות המלווים בקריינות בנוסח צ'יזבטים, עושה בדיוק את ההפך ומשרת את נתניהו. מתנגדיו ימשיכו להתנגד לו, תומכיו תומכים בו גם ככה, וכאמור את מי שהתרחקו ממנו ואפילו הבטיחו לעצמם שלא יצביעו לו יותר, הקמפיין מחזק בהם את הדווקא הישראלי וחלקם מתקרבים אליו בחזרה.
מסרים נוטפי שנאה מוגזמת ומתאמצת כבר לא עוברים בקלות את הציבור הישראלי. הציבור למד ועוד לומד הנדסת תודעה מהי. התקדמנו, אנחנו בזמנים אחרים, ולא כל שלט חוצות שחוזר על עצמו באיילון מחלחל לכל אחד. יש מי שרואים בו אפילו בדיחה טובה בעיצובו המתאמץ להשניא. אחד מראשי הממשלה המצולמים בעולם, מופיע על אותם השלטים בחצי פנים – במטרה לעלוב. שיטה ישנה, צבעים מעוררי תבהלה שכבר הבהילו מספיק בשנת הדיקטטורה שלא קרתה.
בימים שבהם המדינה היקרה שלנו נלחמת על קיומה, חיילים יקרים מקריבים את חייהם על הגנת המולדת ומשפחותיהם מאבדות את היקר להן מכל, הלב יוצא אל חטופים שנמצאים שם ואל בני משפחותיהם שנמצאים פה. כל שיטת שנאת החינם הזו היא ניסיון קיצוני להטריל ולהנדס תודעה כדי להדיח ראש ממשלה.
את הראש, שאכן יש לו אחריות מרכזית על הנעשה במדינה כולל על המחדלים, בוחר העם בסופו של דבר באופן דמוקרטי בקלפי, רק נזכיר, וחבל שכל תקציבי השנאה הללו אינם מופנים למקומות טובים שהחברה הישראלית כה זקוקה להם. לנוכח קמפיין השנאה לעומד בראש הממשלה הנוכחית, שגם ככה לא תחזיק מעמד לאורך זמן, אפילו אין צורך בקמפיינים סותרים שנוגעים לאהבת ישראל. שוב "כן ביבי, לא ביבי", רק בצבעים אחרים, משעמם. אפילו השר גדעון סער הבין שנגמר מהמנגינה הזו. תודה ולהתראות.
המפתחות בפנים
הרב הראשי לישראל יצחק יוסף איים השבוע בשם כל המגזר החרדי שהם יירדו מהארץ. "אם יכריחו אותנו ללכת לצבא, ניסע כולנו לחוץ לארץ", אמר. המגזר החרדי מורכב מזרמים שונים, בתוכו ויכוחי אימים וגם פערי דורות של דור מבוגר שמאזין לדברי הרב ומיישם, ודור צעיר שקם כאן, בחלקו מתגייס לצבא ומאמין שגם ילדיו שלו צריכים להתגייס. אבל הרב הראשי נותר מיושן. עצוב, עצוב, עצוב. שייקח דוגמה מהציונות הדתית בשילוב מופתי בין תורה לשירות צבאי, או שייסע לשלום.
כל השיטה הזו של יהודים וישראלים לאיים שיעזבו את הארץ אם יאלצו אותם לציית לחוקי המדינה ואם רק ינסו אותם, יורידו את הסובבים אותם יחד איתם, מזכירה לי את השנה החולפת ומוטיב הסרבנות המחריד של אחים לנזק, סליחה לנשק, ואת אותה קבוצת רופאים שאיימה את אותו האיום של "תחזיקו אותנו".
במדינת ישראל יש זכויות, אבל גם יש חובות. מי שלא מבין שכדי שנמשיך לנשום את האוויר של המדינה היקרה שלנו חובה לשרת אותה, לא ראוי לנשום את האוויר שלה. לא ייתכן שיש מי שנותנים למדינה ומתים למענה, ויש מי שזוכים לזכויות שלה בדמות הגנה – ומשתמטים משירות צבאי. הסכמים קואליציוניים גרמו למרבית חברי הקואליציה למלא את פיהם מים השבוע סביב האיום של הרב הראשי לישראל. מזל שיש אחת, איילת שקד, שלא נמצאת בתוך ההסכמים האלה ויכלה בשל כך לומר את האמת. "אנחנו לא מצליחים לגייס את החרדים בהידברות. לא כולם תלמידי חכמים ולא כולם מסוגלים ללמוד גמרא מבוקר עד ערב. לא יכול להיות שבזמן מלחמה הם לא ישרתו. כמו שמשה אמר לראובן וזה מה שכתוב בתורה 'האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה'. לא כתוב בתורה שצריך להשתמט משירות בצה"ל".
אז איומים, איומים, ואם לא מתאים, המפתחות בפנים. ההיסטוריה האכזרית כבר לימדה אותנו איך "מקבלים" את היהודים במדינות אחרות.
כוחו של הרגל
במסגרת מסעותיי הקשוחים בחיפושי חניה בתל אביב, נכנעתי לחניון מפלצתי. בנוהל צילמתי את הקומה והשורה, כדי שכמובן במאני טיים תיגמר לי הסוללה בטלפון. בחזור, כשהגעתי לאזור החניה המדובר, לא ראיתי את הרכב. עליתי וירדתי קומות, רצתי בין השורות, יצאתי מהחניון ושחזרתי את המסלול. נאדה – אין אוטו. נשמע לכם מוכר?
במשך קרוב לשעה, מלאת ביקורת עצמית בזיכרונות על הדג הגוסס בשקית של איליין מ"סיינפלד" ובצורך במשקה איזוטוני, חיפשתי איפה למען השם החניתי את הרכב. עם רדת החשיכה והעובדה שלאנשים יש חיים מלבד אחה"צ דבילי של השחתת זמן בחיפוש מכוניתם, נותר רכב אחד ובודד בחניון. הוא לא היה שלי. בעצם כן. מדובר ברכב החלופי שלי השבוע, משום ששלי בכלל במוסך.
מביך, אל תגלו.