מיהו הגיבור התנ"כי הגדול ביותר? באופן מדהים, כמעט כל חוקרי התורה, הנביאים והכתובים - שחלוקים ביניהם כמעט על כל פרט - מסכימים שעסקינן בדוד המלך. לא מדובר בהישג של מה בכך: יש חוקרים מאמינים ויש אתיאיסטים, יש קלאסיים ויש מודרניים, ואפשר להמשיך ולתת בהם עוד סימנים, אך מה שבטוח הוא שכיאה לטקסט המכונן בהיסטוריה של המין האנושי, מספר הפרשנים שלו הוא רב כמעט כמספר קוראיו.

והנה, גם מי שסבורים שמדובר בדמות היסטורית וגם מי שחושבים שמדובר בדמות ספרותית, תמימי דעים: דוד המלך הוא הגיבור המקראי בה"א הידיעה. עם כל הכבוד לאב מייסד כאברהם, לגיבור טרגי כמשה רבנו, לכזה שעיקר גבורתו בכוחו הפיזי כשמשון או לחכם באדם שלמה המלך - הרי שיש רק דמות אחת שאם נשמיט את מעלליה מספר הספרים, ניוותר עם חוברת.

לו הייתי צריך לבחור ציטוט אחד מהמיוחסים לנעים זמירות ישראל, הרי שלא הייתי מתלבט לשנייה ובוחר בקטע מקינתו המפורסמת (שמואל ב, א, יט־כז), לאמור: “אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלישתים, פן תעלוזנה בנות הערלים". בעיניי זהו המשפט היהודי ביותר בהיסטוריה - ולא רק מפני שהוא נשמע מפיו של הגיבור התנ"כי הגדול ביותר באחד משני הרגעים הקשים ביותר בחייו (גם בשני הוא פונה לרטוריקה לירית: “מי ייתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני", שמואל ב, יט, א), אלא בשל היותו מגדיר-מכונן את אחד היסודות החשובים ביותר של היהדות מאז ומעולם: הנרטיב חשוב לפחות כמו המציאות. 

סליחה על המעבר החד מקודש לחול ומדוד המלך לסוניה, אמא של בנצי (השחקנית המנוחה דבורה קידר), כוכב “אסקימו לימון": באחד הקטעים הזכורים של הסרט היא נוזפת בבנה הבטלן, אבל אז עוברת לידם השכנה - והיא עוברת מיד לתיאור מוגזם של מעלותיו. מכאן שאין כמשפט: “את הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית" כדי לתאר את אחד המאפיינים העמוקים ביותר של הוויה יהודית שהתגבשה לזהות ישראלית.

מאחר שלמרבה הצער דוד המלך לא היה זמין לראיון (אפילו לטור חשוב כשלי), אקח לעצמי את החירות לתהות אם התכוון לכך שלפעמים הדרך שבה מפרשים את המציאות חשובה מהמציאות עצמה או שהכוונה טקטית: לא לתת לאויב סיבה לשמוח כדי לא להעלות את המורל שלו. מכל מקום, הנורמה נותרה חקוקה בנו עמוק הרבה יותר מאשר בכל אומה אחרת: יש הבדל גדול בין מה שאנו מסוגלים לומר לקרובים לנו, בארבע עיניים - בבחינת “שומר אחי אנוכי" - לבין מה שנאמר עליהם בפורום רחב יותר. זו הסיבה לכך שאני סולד ממה שהפך השמאל הישראלי להיות מאז גילה את הקסם והכסף שבמימון זר. 

הנה למשל השליטה בשטחי יהודה ושומרון: עליי להודות שהנזק שהיא גורמת לפלסטינים כבר לא מעניין אותי. הם עשו כל שלאל ידם כדי להרוויח את איבתנו, גם (ובעיקר) בשעה שבה דחקנו את האינסטינקט הקיומי שלנו מפני השאיפה לשלום (שם קוד: “אוסלו"). מה שמפריע לי הוא מה שהחיכוך באוכלוסייה כבושה, גם אם מטעמי ביטחון, עושה לנפש שלנו - וכל עוד מתנהל הוויכוח הזה בתוכנו, אין לי בעיה להכיל גם את החריפים שבין מתנגדי “הכיבוש" עם או בלי מירכאות. 

בימים שבהם הייתי חייל קרבי, ייצג ארגון כמו יש גבול, למשל, את הלבטים הפנימיים הכי גדולים שלי: איך להישאר בחיים ולהישאר בן אדם. גם ארגון כשלום עכשיו, למשל, ביטא נאמנה את דעותיי. הוא נולד מ"מכתב הקצינים", שדווקא מהמקום של התנדבות ליחידות הקרביות ביותר בצה"ל, דרש מראש הממשלה דאז, מנחם בגין, למצות כל סיכוי כדי להגיע לשלום. הוא הדין לגבי שוברים שתיקה: כל עוד השיח היה שיח לוחמים שהתנהל בתוכנו, הוא היה חיוני לדיאלוג שמאפשר לשרוד במרחב עוין תוך שמירה על צלם אנוש. 

הבעיה החלה כשהפכו אלה סמוכים על שולחנם של תורמים מרחבי העולם, שלא כולם (בלשון המעטה) אוהדי ישראל. אלה הפכו מבעלי המאה לבעלי הדעה, דעה שלא אחת גם כשהיא מתיימרת לבטא צדק אוניברסלי - מכסה על אנטישמיות מודחקת. בתמצית: רוצים לשכנע אותי? אהלן וסהלן! רוצים “לשמח בנות פלישתים"? עופו לי מהעיניים. 

חשבתי על כך השבוע, כשהבטתי באחת ההפגנות למען הפסקת הלחימה בעזה, שהתקיימה בירושלים. מי היה שם? “הכוכבים" הרגילים, אלה שבכל שכונת שמעון הצדיק יראו חלק משייח' ג'ראח, אפילו במחיר הצגת בג"ץ (ש"העז" לקבוע שמדובר ברכוש יהודי) כאחראי לטיהור אתני - טענה שמככבת בתקשורת הזרה. 

“סטופ דה ג'נוסייד", קראו השלטים שבידיהם. הג'נוסייד - רצח העם בעזה. לא באופקים, לא בנחל עוז, לא בשדרות ולא בבארי. לו הייתה נשקפת מעיניהם אך אהבת אדם, הייתי מוחל על הנאיביות, אבל כל שרצו היה להגיד בגת ולבשר בחוצות אשקלון, ממש כפי שאבחן כבר לפני אלפי שנים נעים זמירות ישראל.