ההודעה שצייץ בתחילת השבוע המנכ"ל לשעבר של אל־ג'זירה, הייתה, איך לומר, קצת מוזרה - או לפחות לא צפויה. "מחקירת חמאס התגלה שהסיפור על אונס נשים פלסטיניות בבית החולים שיפא היה מפוברק, אף שברור שהאויב מבצע פשע של רצח עם". רגע, ממתי מישהו באל־ג'זירה מזדרז לנקות את חיילי צה"ל מאשמה במשהו, גם אם היא מפוברקת?

"אנסתי אותה": עדות המחבל שחושפת את זוועות האונס ב-7 באוקטובר | קשה לקריאה

באל־ג'זירה משקיעים מאמצים רבים בתחפושת לעיתונות אמיתית, אף ששולט בה אמיר קטאר, מדינה אוטוקרטית שחופש הביטוי אינו בדיוק נר לרגליה, והיא אף תומכת בחמאס ומארחת בנדיבות את מנהיגיו. במסגרת זו, האקס־מנכ"ל הפך ל"פרשן", והתייחס גם ל"עדות" של אישה פלסטינית על מקרה מחריד של אונס אישה בהריון לעיני משפחתה על ידי חיילי צה"ל. הסיפור הזה רץ בטירוף ברשתות החברתיות בימים האחרונים, אבל ה"פרשן" הסביר ש"האישה שדיברה על אונס הצדיקה את ההגזמה וחוסר הדיוק ברצון לעורר להט ואחווה בעם! כאילו שיותר מ־30 אלף שהידים, 90 אלף פצועים, הרס רחב ומיליון עקורים אינם מספיקים". במילים אחרות - ה"פרשן" אותת למאות מיליוני עוקביו לרדת מסיפורי ה"אונס" ולהתמקד בסיפורי ה"רצח עם".

מעבר להצצה המעניינת לערכי העיתונות הנעלים של אל־ג'זירה, הסיפור הזה הוא בכל זאת עדות. עדות לכך שגם בעידן הפייק ניוז, שבו קל כל כך להפיץ מידע כוזב לכל העולם, שקרים נוטים להסתבך. וזה בדיוק מה שקרה עם השקר הספציפי הזה: הוא פשוט הצליח יותר מדי. הוא הופץ בעזרתם האדיבה של מטורללים פרוגרסיביים, שלכאורה אכפת להם מערכי אנושות ועיתונות. אחד מהם הוא אוון ג'ונס, שונא ישראל שמנפק כמויות מסחריות של חומרים תומכי רטוריקת חמאס ברשתות החברתיות, ומקבל במה מכובדת גם ככותב דעות ב"גרדיאן" הבריטי. גם זה חלק מחוסר האיזון ההזוי שמאפיין את התקופה שבה אנחנו חיים.

אבל השקר הספציפי הזה כל כך הצליח, עד שפלסטינים האמינו לו והתחילו לנהור דרומה, בניגוד מוחלט לרצון חמאס (שמעוניין בחזרתם לצפון הרצועה). זה מה שהביא להודאה המשונה של "פרשן" אל־ג'זירה, וזו הייתה רק הצצה קטנה לדרך חסרת ההיגיון שבה מתנהלת היום התקשורת סביב המלחמה.

הלם מוחלט
בואו נדבר רגע על המילה הקשה הזו - אונס. מדובר באחד הדברים המחרידים ביותר שאדם יכול לעולל לאדם אחר. חילול עמוק שנובע מחדירה לבשר במקום האינטימי והרגיש ביותר, שפעמים רבות מלווה באלימות קשה. אבל מתברר שאפילו לאונס יש דרגות, ודרגת ההתעללות המינית שהתרחשה בישראל ב־7 באוקטובר היא לא בת־השוואה לקיום יחסי מין בכוח ולא בהסכמה, אלא מסוג הפשעים נגד האנושות של דאע"ש בנשות היזידים, ושל המיליציות ברואנדה בנשות הטוטסי והפשעים נגד נשים בזמן רצח הארמנים בטורקיה. זה מחריד עד היסוד.

עכשיו בואו נדבר רגע על המילה הקשה הזו, אונס, בהקשר של הסברה. כלומר - בהקשר של היכולת לשדר בפני העולם מה קרה כאן ב־7 באוקטובר, ומדוע אין שום יכולת לדרוש מישראל לחיות לצד דבר כזה. כל זאת בתוך אווירה של עולם שנדמה שהשתגע, שהתמכר לנרטיבים כוזבים ושאפשר לייצר בו עובדות מזויפות בקלילות מפחידה. נסו להיזכר לרגע בהלם המוחלט של 7 באוקטובר. ההתאוששות של ישראל הייתה אטית והדרגתית. בשבועות הראשונים אף אחד עוד לא העז לספר על אונס או על המצב שבו נמצאו חלק ניכר מגופות הנרצחות והנרצחים. הציבור היה עסוק בצורך לעכל כמות עצומה כזו של חיילים ואזרחים שנחטפו לעזה, ועוד לא ידע את זהות החטופים והנרצחים או את מספרם.

רק בסוף אוקטובר הוזמנו כתבים זרים לאזורי האסון בעוטף, והכותרות התחילו לצאת. חמאס, שמחבליו הברבריים תיעדו את מעשי הזוועה כדי להתגאות בהם ברשתות החברתיות, התחיל להכחיש שבכלל פגע באזרחים. השיטה הייתה לערוף ראשים של תינוקות, וכשגילו שזה פוגע בתדמית - להכחיש ולהאשים את ישראל בשקרים. כבר אז הבנו שחמאס מחובר ל"וייב" הבינלאומי, ומתאים את שקריו לצרכיו התקשורתיים.
ישראל הייתה צריכה להילחם כדי שנושא האונס יקבל חשיפה. ארגוני הנשים בעולם שתקו, וארגונים פמיניסטיים ישראליים מצאו את עצמם בקמפיין Me too, unless you’re a jew. רק באמצע נובמבר החלו להתפרסם בעולם כותרות על הרשויות בישראל שחוקרות את מעשי האונס. שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן שיתף פעולה עם לינור אברג'יל כדי להקים קול צעקה בכנס עולמי ראשון בנושא בתחילת דצמבר, חודשיים תמימים לאחר הטבח.

בזכות ה"טיימס"
קצת קשה לפרגן ל"ניו יורק טיימס" בכל מה שקשור לסיקור של ישראל, ומי שעוקב אחרי הכתבות שלי ראה כאן הרבה ביקורת על הכיסוי הלא־מקצועי בעליל. אבל תחקיר ה"ניו יורק טיימס" בנושא מעשי האונס של חמאס שפורסם בסוף דצמבר היווה אבן דרך בנושא. אפשר אפילו לומר שהדרך שבה ה"טיימס" תיעד ותיאר את האונס הסדרתי, האכזרי והשיטתי שאפיין את מתקפת 7 באוקטובר, יצרה את התחקיר החשוב ביותר בעניין, לפחות עד לרגע זה. זה השפיע, ובגדול. לצעירים שמגדירים את עצמם פרוגרסיביים ואינם ממש מצויים בהבנת הנפשות הפועלות במזרח התיכון, קל להיגרר לנרטיבים לא מותאמים של "צדק". הם יכולים למצוא את עצמם מצדיקים את הטבח כ"תגובה לכיבוש" או "התנגדות לדיכוי", או לחשוב בבורותם שיחיא סנוואר דומה לנלסון מנדלה, כפי שראינו בחלק מהקמפוסים בארה"ב.

הססמאות של הסטודנטים הפרו־פלסטינים טוענות שלאדם מדוכא מותר להגיב לדיכוי by all means necessary, כלומר בכל אמצעי שנדרש. זו ססמה ילדותית וכוחנית, אבל מתברר שגם לה יש גבולות. כשזה הגיע לאמצעים של אונס שיטתי, התברר שצעירים רבים התקשו להמשיך לטעון שלגיטימי לאנוס כתגובה לדיכוי. כאן עבר הגבול. לכן, דווקא תחקיר ה"טיימס", שירד לפרטי הפרטים של האונס השיטתי, ושהתבסס על ראיונות עם למעלה מ־150 איש, עשה הבדל. הוא היה רחוק מלהיות הראשון שמדבר על מעשי האונס של חמאס ב־7 באוקטובר, ואפילו רחוק מלהיות כלי התקשורת האנטי־ישראלי הראשון שמדווח על אודות התופעה – ועדיין הוא היה העמוק והיעיל מכולם.

הוא צוטט ושוכפל באין־ספור כלי תקשורת, ויצר באזז גדול ברשתות החברתיות. אחריו פורסם גם דוח האו"ם של פרמילה פאטן, השליחה המיוחדת לנושא אלימות מינית באזורי סכסוך, שקבע באופן חד־משמעי כי "נמצאו עדויות ברורות לאלימות מינית, אונס, עינויים על רקע מיני ויחס לא אנושי כלפי חטופות, ונמצאו עדויות לאונס ולאונס קבוצתי במספר מוקדים רב במהלך מתקפת 7 באוקטובר“. אבל כזכור - אנחנו חיים בעולם שנדמה שהשתגע, ובמסגרתו נוכח העדויות הרבות לאונס המחריד של חמאס, היה מי שהשקיע לא מעט מאמצים כדי להכחיש אותו.

אל־ג'זירה לא לבד
אם תקלידו את מילות החיפוש "חמאס" ו"אונס" באתר האינטרנט של אל־ג'זירה, הכותרת הראשונה שתקבלו תתייחס לדוח האו"ם, ובה מודגש ש"הקבוצה הפלסטינית הכחישה בעקביות שלוחמיה נקטו אלימות מינית במהלך מתקפת 7 באוקטובר". הכותרת השנייה תתייחס לתחקיר ה"טיימס", והיא מכריזה על "התפוררותו ופרימתו". אבל אל־ג'זירה לא לבד. באתר פרו־חמאסי בשם "אינתיפאדה אלקטרונית", נכתב - "צפו: 'תחקיר' ה'ניו יורק טיימס' על אונס סדרתי של חמאס מתפורר, הפרכנו את תחקיר ההונאה שנוצל ככלי ניגוח". אתר בשם Presstv הכריז על "זיוף: ה'ניו יורק טיימס' ירד לשפל חדש עם הסיפור המביש על ה'אונס הסדרתי של חמאס'", והטקסט קונן על כך שהתחקיר גרם לרבים להשמיץ את תנועת ההתנגדות הפלסטינית ואת מבצע "מבול אל־אקצא".

ה"מפריכים" הסתמכו רבות על "תחקיר" אחר, שפורסם באתר פרינג' בשם "אינטרספט", שקיבל הכרה כלשהי כקביל מבחינה עיתונאית, כי הוקם בראשיתו כדי לפרסם את המסמכים של אדוארד סנודן. האתר תפס טוויסט אנטי־ישראלי קיצוני במיוחד. בואו נאמר שקצת משונה שאתר תחקירים שמכבד את עצמו יְפתח אובססיה לבעיות שקשורות בתחקיר על אונס סדרתי אכזרי, במקום לעסוק במי שביצע את האונס. הוא האשים את ה"טיימס" בהטיה פרו־ישראלית, לא פחות, וזה לאחר שפרסם "תחקירים" אחרים בניסיון לקעקע את אמינות העדויות של עובדי זק"א, ובטענה שה"טיימס" גנז פודקאסט בנושא מקרי האונס, בגלל בעיות אמינות באיסוף הראיות. איך הגדיר זאת ה־JNS? "האינטרספט עסק בהכחשת אירועי 7 באוקטובר ובספין קונספירטיבי, תוך העמדת פנים שהוא לא עושה זאת".

ה"אינטרספט" טרגט שני דברים עיקריים בתחקיר האונס של ה"טיימס": את העדות המרכזית ואת הכתבת הישראלית שתיעדה אותו. הוא גילה שמשפחתה של אחת הנרצחות, שתמונות גופתה המזעזעות נודעו בשם "האישה בשמלה השחורה", לא ידעה על האונס עד שכתבת ה"טיימס" יצרה איתם קשר. לנו כישראלים ברור שמקרים רבים כאלה אירעו ב־7 באוקטובר, בין אם בגלל ההלם והאימה שמנעו ממזהי הגופות אפילו לחשוב על ייצור תיקי אונס, ובין אם משום שהרשויות חסו על המשפחות. יש דברים שעדיף לא לדעת, וממשפחות רבות נחסך הצורך לזהות את שיירי יקיריהן.

הכתבת הישראלית הדוקומנטריסטית ענת שוורץ, שהצטרפה ככותבת ל"טיימס" רק אחרי תחילת המלחמה, טורגטה כי סימנה "לייק" לציוץ של העיתונאי דוד ורטהיים, ליברל ואיש שמאל. ב־7 באוקטובר לא מפתיע שוורטהיים צייץ את הדברים הבאים: "צריך תגובה לא מידתית. שישראל תראה מה היא מחביאה במרתף. אם תיפול שערה מראשם (של החטופים, ל.ס) - להוציא להורג אסירים ביטחוניים. להפר כל נורמה בדרך לניצחון. למען יראו וייראו. מי שמולנו אלו חיות אדם שלא בוחלים בהפרה של כללים מינימליים, לרבות רצח צוותי רפואה ותינוקות“.
4,500 ישראלים סימנו לייק לציוץ הזה באותו יום, ואחת מהם היא ענת שוורץ. ב"תחקיר" צוין שהיא סימנה לייק על פוסטים שקראו להפוך את עזה למשחטה, ושהיא שירתה בצבא ההגנה לישראל, רחמנא לצלן.

אינתיפאדה במערכת
ה"טיימס" זימן את שוורץ לבירור ומאז לא פרסם כתבות נוספות שלה, אבל במקביל, עמד על נכונות פרטי התחקיר. התיקון היחיד שפורסם היה לגבי גילה של אחת העדות - בת 26 ולא בת 24 כפי שפורסם. רק מה, מעניין אם בכירי ה"טיימס" כבר הבינו שהעיתון נסחף לתוך המערבולת הפרוגרסיבית המטורללת שהוא עצמו יצר. תחקירי "האינטרספט", כך פורסם, התבססו על עדויות פנימיות מתוך ה"טיימס". חברי מערכת הם אלה שהדליפו לו את הפרטים, כנראה מתוך האג'נדה הברורה שלהם.

במהלך חודשי המלחמה פורסמו כמה מאמרים מרשיעים במיוחד לגבי הבלגן במערכת ה"טיימס", והבולט שבהם פורסם ב"אקונומיסט", תחת הכותרת "איך איבד ה'ניו יורק טיימס' את דרכו". לאורך 17 אלף מילה, ממש ספר קטן, שטח עורך עמודי הדעות לשעבר איך פוטר לפני כשלוש שנים כי העז לפרסם מאמר של טום קוטון, סנאטור רפובליקני מארקנסו. מרד פנימי שקם נגדו במערכת, על ידי עיתונאים צעירים שחשו שדעותיו של קוטון "מסכנות אותם", הביא לפיטוריו.

כמו בכירים אחרים בעיתון שעזבו מאז 2020 את המערכת עם טענות לגבי ה"טיימס", על כך שכבר לא דוגל בערכי העיתונות והשתנה לבלי הכר, ג'יימס בנט כתב ש"הבעיה ב'טיימס' שלחה גרורות והפכה מהטיה ליברלית להטיה אנטי־ליברלית, שמתבטאת בחוסר סובלנות ובשבטיות". הוא מסביר את התופעה כתגובה לתחרות קשה מכלי תקשורת דיגיטליים שמשכו את הקהל הצעיר שרצה ה"טיימס", ולכן החליט לחקות את סגנונם ואף שכר עיתונאים שחונכו שם.

התוצאה, לדבריו, היא עיתונות דעה. כלומר - עיתונות שמציעה לקוראיה מנעד צר מאוד של דעות, שחלקן מוצגות כחדשות לכל דבר. אך לצדה, ה"טיימס" מעמיד פנים ששום דבר לא השתנה: "העיתון מוביל את קוראיו עמוק יותר למלכודת (שבתוכה הם קוראים עיתונות דעה), בעודם חושבים שהם קוראים עיתונות עצמאית ונטולת פניות".

לפי פרסומים בכלי תקשורת אחרים, עיתונאי הדעה האלו עושים אינתיפאדה בתוך המערכת, לאחר שה"טיימס" פתח בחקירה כדי למצוא את המדליפים. זוהי מן הסתם תגובתם לתחקיר מקרי האונס ב־7 באוקטובר, שנראה שדווקא נעשה על פי כללי העיתונות הישנים והטובים.
ב"פרי פרס", כלי תקשורת של עיתונאית שעזבה את ה"טיימס" על רקע דומה, נכתב השבוע ש"הבעיה ב'טיימס' היא שרבים מכותביו לא רוצים לחקור את מקרי האלימות המינית שהתרחשו ב־7 באוקטובר, כי הם רואים אותם כנקודת חולשה לצד שלהם במלחמת המידע על עזה. מספר עצום של עובדים ב'טיימס' הם למעשה אקטיביסטים, ותפקידם הוא לספר סיפור ספציפי. יש תקדימים לכך שזה עובד, ולכן אם זה לא עובד עבורם באמצעים מסוימים - הם ימצאו אמצעים אחרים".

ההבדל בין לוחמה לברבריות
השבוע פורסם ראיון חשוב נוסף ב"טיימס" והכה הדים. בניגוד לפייק ניוז של אל־ג'זירה, זה היה סיפורה של השבויה המשוחררת עמית סוסנה, שסבלה תקיפות מיניות אמיתיות, אלימות ועינויים. מעניין לראות את הדרך המפותלת שעושה האמת כדי לצאת מבעד לכל הרעש שמתחולל סביבנו, חלקו בניסיון ממוקד לטשטש אותה. ספק אם היא תמיד מצליחה. זה קורה גם בנושאים פנים־ישראליים וגם בדרך שבה העולם רואה אותנו, וזהו רק סיכום של נושא אחד - תיעוד האונס ב־7 באוקטובר עד כה - על כל השלכותיו המטורללות.

אבל בתוך כל הטרלול הזה, האם אפשר בכלל להסיק מסקנות? מסקנה אחת היא שישראל צריכה להשקיע מאמצים כבירים בהמשך התיעוד וההדהוד של אופי מתקפת 7 באוקטובר, שחמאס, איראן ואל־ג'זירה היו רוצים שיישכח. בעיקר חשוב להתמקד במעשי האונס המזעזעים, משום שאלה מבהירים באופן הכי ברור את ההבדל בין לוחמה לגיטימית, ולא משנה מה סיבתה, לבין ברבריות לא אנושית שאין לה מקום בעולם.

וה"טיימס"? כדאי שיחדול לרגע משפיטת מה שקורה מחוצה לו ויפקח עין פנימה. איך ייתכן שכתבת נקראת לבירור על סימון לייק, בעוד צלם שנחשד בחדירה מתוכננת לישראל לצד מחבלי חמאס ב־7 באוקטובר קיבל תמיכה בלתי מסויגת מהמערכת? ה"טיימס" אכן איבד את דרכו, אף שהוא עדיין מסוגל לייצר בתוך כל הבלגן הזה גם עיתונות טובה. אבל אם לא יקפיד להשיב למערכת את כללי העיתונות הבסיסיים, עם הזמן הוא עלול להפוך לעוד רשת חברתית שמקשה על האמת לצאת לאור, ומשרתת ישויות כמו חמאס.

מה״ניו יורק טיימס״ נמסר ש״גב׳ שוורץ היתה חלק מתהליך דיווח ועריכה קפדני. היא תרמה משמעותית ולא מצאנו שום ראיות להטיה בעבודתה. אך כפי שאמרנו, סימוני ה״לייק״ על פוסטים דעתניים ופוגעניים לפני שהחלה לעבוד עבורנו הם לא מקובלים״. נמסר גם שהמידע ״ביחס לצלם ש׳נחשד בחדירה מתוכננת לישראל לצד מחבלי חמאס׳ הוא פשוט שקרי״, וש״אף אחד במערכת או בחברה מעולם לא נחקר או ייחקר בשל מוצאו״.