אחד הדברים שהכי קשים לי זה לשחרר. לשחרר שליטה, לשחרר אמונות, לשחרר קיבעונות ודברים שאני רגילה אליהם. לשחרר אזורי נוחות, לשחרר אנשים שעשו לי טוב וכיום כבר לא. לשחרר כאלה שעשו לי רע ועדיין נוכחים בחיי.
הקבינט יתכנס הערב; ראש אמ"ן חליוה: "לא בטוח שהרע ביותר מאחורינו"
קשה לי לשחרר. לא רק הרגלים, בעיקר פחדים. הקול הלוגי שמנהל לי את המוח מבהיר לי היטב שזה כבר לא משרת אותי יותר, שזה לא עובד לי, שאני לא צריכה לסחוב את כל כובד המשקל של הפחדים הלא הגיוניים על עצמי, רק כי אני מרגישה שם כאילו בטוחה, כאילו בבית. בעצם, למה להרגיש בבית בתוך חוסר נוחות משווע? למה לסחוב זיכרונות שלא משרתים אותי? למה לדוש שוב ושוב במה שהיה ולמה לא עשינו כך או התנהגנו אחרת? זה לא מוביל לשום מקום.
ובכל זאת, אי אפשר להרפות מהתחושה. זאת אומרת, אפשר. לפחות כך אומרות באינסטגרם משפיעניות ניו אייג' שאני עוקבת אחריהן (עדיף על מעקב אחרי החדשות). הן אומרת שאפשר, אם רק ננסה. אבל זה קשה. ממש קשה. לאחרונה קשה לי לשחרר יותר מתמיד. הרבה יותר מאי־פעם. אולי כי אני מבינה שהשחרור המיידי של מה שהיה הוא משמעותי במיוחד, כדי שיהיה אפשר להמשיך הלאה, אל עבר התחלה חדשה, אמיתית, בלי שאריות של עבר. בלי זנבות של אחיזה בדברים ישנים. צריך הרבה אומץ לזרוק הכל ולהתחיל מחדש. לפעמים אני חושבת שיש לי מספיק אומץ, כי נדמה לי שעברתי מספיק בשנה האחרונה ובכלל. אבל לפעמים אני לא בטוחה שאימנתי מספיק את השריר הזה.
דווקא ברגעים שאני מרגישה בהם חזקה, יכולה לשעוט קדימה, אני פתאום מוצאת את עצמי עוסקת במלאכה הארכיאולוגית של השחזורים. כאילו זה תחביב שאהוב עליי, כמו ציור או ריקוד. ובאמת, יש ימים שבהם אני מרגישה כמו ארכיאולוגית באתר היסטורי, שנאבקת לחפש שרידים של כד עתיק, ומנסה להדביק אותם בכוח, למרות הסדקים, אף שהחיבורים נחלשו ולא יהיה אפשר להפוך אותו שוב לכלי לנשיאת מים.
ארכיאולוגים תמיד נשארים בשלהם. מנסים להדביק חלקים שבורים כדי לנסות בהווה לשחזר את העבר. אבל בסופו של דבר החיבור של השברים לא ימלא יותר לעולם את המטרה שלשמה הפריט נועד. הוא פשוט ינוח לו בתוך כלוב זכוכית במוזיאון יפה ומודרני, וישמש מושא צפייה לעוברים והשבים שישמעו סיפורי עבר על כלי שעשה עבודה בעבר, לא שימושי בהווה ואינו רלוונטי לעתיד. ואני? אף פעם לא הייתי טובה במלאכת יד. יש לי כישרונות אחרים. אומנות פלסטית רחוקה ממני שנות אור. אז למה בכל זאת אני מתעקשת לשחזר ולשחזר?
אחרי שהייתי עסוקה במשך יותר מדי זמן בניסיון לאסוף את השברים שלי, הבנתי שאני פשוט לא יכולה לבנות את האני שהייתי קודם. לא משנה כמה אנסה להיות מי שהייתי או מי שחשבתי שרציתי להיות. שלא יהיו טעויות. בתוך תוכי לא באמת רציתי לחזור לאותה אני מפעם. כנראה שזה כוחו של הרגל. ונניח שהייתי רוצה? לא באמת יכולתי לחזור אחורה, בטח לא בתקופה הנוכחית. בטח לא עם כל מה שקורה בחוץ, עם כל מה שאני יודעת שקורה.
הרבה אנשים חסרי יכולת לחזור לאחור, וזאת בעקבות מאורעות חצי השנה האחרונה. אצלי זה בעבע הרבה לפני כן, מכל מיני סיבות, גלובליות ואישיות. חצי השנה האחרונה רק הגבירה את התחושות הללו אצלי. את הארעיות. את הפחד והריגוש שטמונים בשינוי טוטאלי. אולי זו הסיבה לכך שאחד הדברים שהכי קשים לי הוא לשחרר את השדים שלי, שהתרגלו לחיות בנחת בכלוב של זהב, כי אני יודעת שלעולם לא תהיה דרך חזרה. בלתי אפשרי לחזור אחורה, והניסיון לנסות להדביק מחדש את החלקים ולצפות מהם להתחבר באותה הצורה נועד מראש לכישלון. אני יודעת שטוב שכך, ומתרגשת מהבאות, אבל לפעמים מתגנבת לי מחשבה שלוחשת לי בלילה: אמא'לה, איזה פחד.