חצי שנה למלחמת “חרבות ברזל”. חצי שנה מאז ה־7 באוקטובר הנורא, ושוב אנו עושים דרכנו אל כפר עזה. עד שאינך מגיע אל שערי הקיבוץ, כמעט אין תחושה של “משהו” שקרה כאן. כביש הדמים 232 שוב שוקק תנועה. המרחבים העצומים סביב משנים צבעם מירוק לצהוב. קיץ בפתח, טמפרטורות עולות. אני יודע לקראת מה אני מגיע, מה אראה, מה צפוי. לא כן הנוסעת שעמי. לבה מפרפר. “למה כפר עזה לא משנה את שמו?” - הרהור ששיתפה אותי בו פתע, טרם כניסתנו.

מול הביקורת והשנאה: נתניהו שומר על קור רוח מרשים | אחימאיר
הזנחת "בית העצמאות” הינו מחדל נוסף בסדרת מחדלי התקופה | יוסי אחימאיר

בתחילת הנסיעה האטית בתוככי הקיבוץ דומה לרגע שהכל רגיל. פאטה מורגנה. אבל לא. היופי מטעה. משהו כאן לא בסדר. צמחייה שטופחה בימים רגילים - קמלה. הדשאים מצהיבים. משמאל לכביש מפגש ראשון עם בית שכולו עיי חורבות. ביתו של שי חרמש, לשעבר חבר כנסת, שכיום הוא ומשפחתו ושאר ניצולי הקיבוץ - פליטים בשפיים. מי שלא ניצל הוא בנו עומר הי”ד.

מאות המחבלים השתוללו בקיבוץ, טבחו, שרפו, הרגו וחטפו – באין מפריע. ליתר דיוק היו מי שנלחמו בהם עד טיפת הדם האחרונה - חברי כיתת הכוננות. ממבנה הנשקייה ההיסטורי הם יצאו ונפלו: שחר אביחי, אבי הינדי, טל אילון, אביב ברעם, נדב עמיקם, אורי רוסו ואופיר ליבשטיין הי”ד. פניהם המחייכות לנצח מביטות מכרזה התלויה על הנשקייה. אופיר היה ראש המועצה והחלל הראשון מבין חברי הקיבוץ. בהישמע היריות יצא מביתו, זיהה מיד את המחבלים, חיסל שניים ואז נורה למוות. ביתו מוקף בקקטוסים אדירים. הם אינם זקוקים למים. ממשיכים בחייהם. לצדם עץ שסק גדול שפאותיו עמוסות פרי צהבהב מתוק מפתה, באין מי שיקטוף וייהנה ממתיקותו. דגל נושא מילה אחת – שלום – מתנוסס לצד בית סמוך. איזו אשליה.

מתוק – זו המילה האחרונה שאפשר להגיד כאן. כי כאן זה קיבוץ ההרגה (120 שנה לאחר “בעיר ההרגה”). כאן זה קישינב, תרפ”ט, שואה, במדינת היהודים. כאן, בשכונת הצעירים, הסמוכה לגדר המערכת, כל הבתים שרופים, הרוסים, מוקפים סרטי ניילון נושאי תמונות הנרצחים, זוגות ובודדים, שבאו לגן העדן הזה ומצאו עצמם בגיהינום – מי נרצחו, מי נחטפו. כאן הצבע השולט בכיפה – שחור. רק בית אחד “מזמין” להיכנס לתוכו, ביתם של סיון ונאור הי”ד. אבא של סיון, שמעון אלקבץ, שהוא וענת רעייתו ניצלו באותו יום מר ונמהר, פתחו את בית בתם למבקרים, למען יראו־יחושו את גודל הזוועה. עינו של שמעון כבר יבשה מדמע. “זו הייתה ההונאה הכי גדולה של המדינה והצבא את האזרחים שלה. שידרו לנו כל הזמן שיש ביטחון, אמצעים סמויים, גדר, מחסומים, אוגדה”, הוא אומר לנו.

ומה עכשיו? “אלי ויזל אמר כי ‘אם היינו מקשיבים למה שהם רוצים לעשות לנו זה לא היה קורה’. אבל לא היה לנו גרם של חשש. ואם היה, וכי היינו מגדלים כאן את ילדינו? יש למחוק את המפלצות כמו את זרע עמלק. מול הרוע שלהם צריך להיות רוע שלנו. עלינו להיות נחושים לעשות מה שצריך, לא לצאת מעזה לפני שלא תהיה להם יכולת לחולל זאת שוב”. שמעון נחוש: “כל עוד נשמה באפי, אדאג שהאנשים, העולם, לא ישכחו. לעולם לא עוד!”.

לרחבת החניה מגיעה שיירת מכוניות שרד. דמות מוכרת מגיחה מאחד הרכבים. יו”ר הכנסת אמיר אוחנה. כך הוא “מבלה” את יומו הראשון בפגרת הקיץ של הכנסת, שזכתה לביקורת רבה, בעיקר מצד משפחות החטופים חסרות האונים. הוא מלווה את עמיתו האוסטרי ופמלייתו. מי כאוחנה מבין כי אין טוב יותר בהסברה מאשר מראה עיניים. לרגע הוא נפנה אליי ואנו משוחחים קצרות על אצילותה של שלי שם־טוב, אמו המיוסרת של עומר החטוף בעזה, שהופעתה ערב קודם בטלוויזיה כבשה לבבות.

כאן, בכפר עזה הנטוש, בשקט המתעתע, המזוויע, כמו בשאר היישובים הנטושים אף הם, עולה ביתר שאת שאלת המחדל הצבאי. יותר מאשר אי־בלימת הפריצה ההמונית של מאות המחבלים, סימן השאלה הגדול הוא מדוע צה”ל התעכב שבע־שמונה שעות? ועד שהגיע, כבר היה זה מאוחר מדי. אלוהים, איך זה קרה לנו? איך זה קרה לצבא החזק ביותר במזרח התיכון, שעכשיו נלחם בעוז בחמאס ובחיזבאללה? והממשלה – מה היא עושה מול התעמולה העולמית הגוברת כנגד ישראל? האם באמת היא נלחמת מול מכחישי הרצח, הטבח והחטיפה של יהודים, מבקשי שלום ושכנות טובה? בכך עליה להתרכז. לא בפוליטיקה פנימית ולא בריב אחים. “לראות, לבכות, להאשים ולהרגיש את הגיהינום הפסטורלי”, במילים אלה סיכמה בת לווייתי את הסיור הכואב, כשאנחנו בדרך לחניון רעים, לנובה.