רגע לפני שיצאה מהבית, נקרעו לה הגרביונים. היא עמדה גמלונית מול הראי והביטה בעצמה, הקרע היה גדול מדי והשמלה קצרה, קשה היה לא להבחין בו. אלכס, הבחור שאותו הכירה באחת האפליקציות, אמר לה שהוא אוהב נשים בגרביונים, שיש משהו סקסי באישה שהלבוש התחתון שלה לא מסתכם בתחתוני סבתא וחזייה. כבר שבועיים הם משוחחים, ובכל פעם המציאה תירוץ אחר למה לא להיפגש איתו.
היא חייבת ביטחון, לפעמים ברמה מוגזמת. לעולם לא תיכנס לרכבו של איש בדייט הראשון ובטח שלא תיתן את כתובתה המדויקת. עליו לשוחח איתה בטלפון לפחות שלוש או ארבע פעמים לפני הדייט ולענות לה על שאלות ספציפיות שלפעמים חוזרות על עצמן. “את לא מקשיבה לי או שאת סנילית?", הם שואלים, והיא אפילו לא מסתירה. “אני בודקת עקביות", עונה להם, וזה תמיד מצליח. גברים, מתברר, לא אוהבים טרף קל מדי. אם יראו אחד כזה, יטרפו, כמובן, היצר חזק מהכל, אבל מיד אחר כך יסתובבו בג'ונגל ויחפשו אחד קשה יותר.
רק אחרי שבועיים של שיח הם הגיעו לדבר על עניין ההלבשה התחתונה והגרביונים, זה היה ב־2 לפנות בוקר. היא חזרה מאירוע, וכשראה שהיא מחוברת בוואטסאפ (כדי לעדכן את בת דודתה שהגיעה הביתה), העז ושלח לה הודעה. “תתקשר", ענתה לו מחויכת.
“הלו?".
“שתית?", שאל.
“קצת, אבל אני לא יודעת לשתות. מאיפה לך?".
“מאיפה לי מה?".
“ששתיתי".
“את נשמעת שמחה".
“בשיחות הקודמות לא נשמעתי?".
היא גיהקה.
“תשתי מים, אחכה".
היא הלכה נבוכה אל מתקן המים ומזגה לה כוס, שתתה אותה בלגימה והתיישבה על הספה.
“אז איך היה?", שאל.
“התחתנו, כלה יפה".
“יופי", אמר.
“יופי", השיבה.
הייתה שתיקה.
“למה אתה לא ישן בעצם?".
“חיכיתי לך", חשב רגע והוסיף: “זה נשמע אובססיבי?".
“כן, קצת, אבל זה מוצא חן בעיניי".
“הייתי שמח יותר לחכות לך בבית", ניסה את מזלו.
“אולי מתישהו...".
היא הרגישה את נשימותיו הכבדות ונתנה לחצי כוס היין ששתתה והשפיעה עליה כפול שש מהאחרות, לתת דרור למה שרצתה ממנו כבר מזמן.
כל ערב הם משוחחים, היא שואלת הרבה על עברו, בודקת שהוא לא מלכלך על האמא של הילדים שלו, מספרת לו למה היא בת 43 ועדיין רווקה (סעדה את אביה עד לא מזמן) וגם אוקטובר הנורא נכנס ביניהם ושוב הם משתפים, איפה הוא היה כשזה קרה, איפה היא, ולאן יברחו אם תהיה מתקפת כוללת (היא לפאפוס בקפריסין, כי יש שם ריזורט שהיא אוהבת, והוא לפלורידה, לדודה שלו הפרסייה, שמורגלת בבריחה מאיראנים).
כבר היו שתיקות, וכבר היה רצון ליותר, אבל ייאמר לזכותו שהתאפק, בשונה מהשאר, לא ניסה להזרים ליותר גם כשכבר הייתה שעת לילה מאוחרת ושיחה ארוכה שבנתה את זה יפה. אבל הפעם היא רצתה כל כך, אחרי יותר מדי זמן שלא.
“התלבשת יפה?", שאל.
“בוא לראות", התגרתה בו. היא ידעה שזה לא יקרה, היא לא עד כדי כך משוחררת, ובכל זאת העיפה מבט מהיר על הבית, לראות שהכל מסודר.
“ים המלח יהפוך למתוק לפני שתיתני לי לבוא אלייך בשעה כזו".
“אתה פסימי".
“ריאלי. מה לבשת?".
“חכה".
היא פתחה את המצלמה בסלולרי, נשכבה על הספה, הרימה קצת את שמלתה, שחשפה גרביונים בצבע שחור, העבירה לשון על שפתיה ליצירת ברק מוזר וצילמה.
“תפתח את הוואטסאפ", אמרה.
“וואו", שמעה אותו לוחש, “אני אוהב גרביונים".
“אוהב ללבוש גרביונים או נשים בגרביונים?", צחקה צחוק אולי מוגזם מעט.
“נשים בגרביונים", לא התייחס לצחוקה, “לא סובל תחתוני סבתא".
“והשמלה?", שאלה.
“מדויקת".
“והמחשוף?", הקשתה, “למרות שבתמונה לא רואים אותו כל כך...".
“אני מפחד ממך", קטע את דבריה.
“מפחד? למה?", בעבע בה החשש, רק שלא יברח, כבר שבועיים רצופים שהוא נשאר, רק שלא ילך.
“כי את שואלת שאלות שקוראות לי לבוא", פסק.
“ואם אני באמת קוראת לך?".
“באמצע שנות ה־80 הייתי נער מחוצ'קן כזה שלא עושה הרבה, לא צופים, לא הנוער העובד ואפילו לא מסיבות כיתה. כל היום יושב בחדר, שומע פינק פלויד ובוב מארלי ומחרבש לי דברים ביומן, יודעת מתי הייתי מוציא את עצמי מהחדר?".
היא לא הבינה את פשר הסיפור הזה, משכה את שמלתה מטה והזדקפה על הספה.
“מתי?".
“כשאילנה הייתה מגיעה".
“אילנה זו...?"
“חברה של אמא שלי, כל מה שאמא לא הייתה, היא הייתה. לאמא שלי היו בגדים עם כתמים שסירבה לזרוק, אף פעם לא ראיתי אותה מפזרת את השיער או מורחת אודם, אפילו לאירועים משפחתיים הייתה הולכת עם איזה סריג מגושם או שמלה מבוגרת כזו שהייתה לה".
“ואילנה?".
“לאילנה היו גרביונים שחורים כאלו עם דוגמאות קטנות של פרחים, והיה לה ריח טוב תמיד ואודם אדום, חזק ממש, אני זוכר שאבא שלי היה מכין להן קפה ורגע אחרי השלוק הראשון, שלפה את האודם וחיזקה אותו".
“אבא שלך היה מסתכל?".
הוא צחק.
“מהופנט, הסתכל על אילנה כמו על פלא תבל".
“והיא? הסתכלה עליו?".
“יותר מזה, אני לא חושב שהיא באמת באה בשביל אמא שלי, הן היו שמיים וארץ. פעם אחת הן ישבו במטבח ודיברו על איזה משהו. כששמעתי את הקול של אילנה יצאתי מהחדר, אמי כבר הבינה ולחשה לאילנה משהו, בטח משהו כמו ‘הנה החרמן יצא', ושתיהן צחקו".
“הובכת?".
“לא, לא חושב, הלכתי להכין לעצמי שוקו או משהו, ערבבתי אותו, או את התה, אני כבר לא זוכר, ואילנה שאלה אותי על הלימודים ואם קיבלתי כבר צו גיוס. לא יכולתי להסיר את העיניים מהגרביונים שלה, בדרך כלל הפניתי את המבט אחרי רגע, אבל הפעם, לגרביונים שלה היה קרע קטן".
“ודמיינת איך אתה הופך אותו לגדול?".
“מאיפה את יודעת?".
“אמרת לה על הקרע?".
“סימנתי לה עם העיניים, וואללה, אני לא יודע מאיפה האומץ הזה".
“ומה היא עשתה?".
“היה לה פאסון לאילנה, שינתה נושא שיחה עם אמא שלי, נתנה לרגע לעבור ורק אחרי כמה זמן, כשכבר ישבתי בסלון עם השוקו, אמרה ‘וואי איזה קטע, נקרעו לי הגרביונים'".
“הלכה הביתה?".
“נראה לך? היא קפצה על ההזדמנות".
“תספר לי".
“היא התיישבה על הספה מולי, שלפה בקבוק לק שקוף מהתיק שלה ומרחה על הקרע, לא יכולתי להסיר את המבט ממנה. ‘מה את עושה?', שאלתי אותה. 'אם מורחים לק על הקרע, הוא לא מתפשט, אתה רואה?'".
“הטריפה אותך".
“הטריפה אותי".
עכשיו הם שתקו.
“את כועסת?", שאל.
“על מה?".
“שסיפרתי לך, לא בא לי שתברחי".
“שתיתי, גם אם אני רוצה לברוח, אין סיכוי".
“עכשיו אני מסתכל על הפנים שלך, הגדלתי את התמונה, את באמת יפה".
“אתה רוצה לבוא?", שאלה.
“מחר", ענה. “אני רוצה, מאוד, אבל מחר".
היא העריכה את זה.
הם ניתקו את השיחה, והיא שקעה בשינה ערבה על הספה והתעוררה רק ב־4 לפנות בוקר, התפשטה לגמרי ועברה למיטתה. רוח קיצית נכנסה מהחלון, הוא שוב עבר לה בראש והיא שוב נרדמה.
בערבו של יום המחרת עמדה מול הראי, הוא כבר חיכה לה בבר, כי סירבה לתת לו את כתובתה, ובעוד רגע תגיע המונית לקחת אותה.
הגרביונים קרועים, דווקא עכשיו, איזה עיתוי מסריח.
היא הרימה את שמלה וראתה את תחתוניה האדומים מתחת לגרביונים הוורודים ומעל כל זה קרע קטן. רגע לפני שפשטה את הגרביונים והעיפה אותם לפח, פתחה את מגירת הקוסמטיקה שלה, פשפשה בה ושלפה ממנה לק מחזק ציפורניים שקוף.
היא עמדה שוב מול הראי, פתחה את בקבוק הלק והתקרבה אל הקרע, ברגע האחרון עצרה.
היא תיתן לו לעשות את זה.
ואם יש אמת בפיו והלק באמת חזק והקרע יישאר קטן ולא מזיק, תמשיך את הדייט עד סופו וקרוב לחצות (אף על פי שהיא אף פעם לא עושה את זה) תזמין אותו אליה, תפשוט את שמלתה מולו ותיתן לו להעמיק את הקרע. “זה גם ככה באופנה עכשיו", היא תלחש, הם יצחקו וילכו אל חדר השינה. הלילה היא לא רוצה לישון לבד.
וגם לא בלילה של מחר.