וכך, בלי שהרגשנו, תוך כדי היחדנס הדביק שאיבד זה מכבר את תוקפו, חזרו ישראל הראשונה והשנייה לסמן את קו השסע המרכזי, וכיום הוא עמוק יותר, רחב יותר ופחות ופחות ניתן לגישור. לפני כשבוע הודח קצין שהיה בין האחראים לאירוע שמקרב את מדינת ישראל לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. זה קרה בגין הריגת שבעה פעילי עמותה הומניטרית, WCK, שסייעה לבלימת הרעב ברצועה.
גורמים בממשל ביידן מזהירים: "חמאס לא יכול לעמוד בדרישות העסקה"
ראש ממשלת צרפת התבקש להפסיק לייצא נשק לישראל - תשובתו הותירה אותם בהלם
מדובר במחזה זוועה, שחלף על פני הרדאר הציבורי כמו עוד בליפ. את פיצוצי המשנה של הרג אנשי עמותת העזרה לאוכלוסיית עזה אנחנו עתידים לספוג בעתיד הקרוב, והמדינה, לא רק צה"ל, הייתה חייבת להגיב, ומיד. הקצין הודח אחרי תחקיר, לא בשליפה, כחלק ממסדר נזיפה בשורת בכירים שהיו אחראים פיקודית על התקלה - כולל מפקד הפיקוד.
לקצין המודח קמו מיד סנגורים (שאיש מהם לא קרא את התחקיר), שתקפו את הרמטכ"ל בטענה שהקצין הודח משום שהוא מתנחל חובש כיפה. מה שהעלה לאוויר הטעון ממילא את שד החשדות שהאצבעות של חובשי הכיפות קלות על ההדק מהבית, או מדאורייתא, ויש להן השפעה רעילה על ניהול הקרבות.
אני מקווה שעיתונאי חרוץ ובעל אמצעים יקדיש זמן תחקיר לבחינת החשדות האלה, אבל את תוצאות האירוע, הנזק והתגובות להדחה אפשר להבין כבר עכשיו: לא ניתן לנהל גם מלחמה אידיאולוגית ופוליטית פנימית וגם מערכה צבאית מדממת בחוץ. לא ברצועה ולא בצפון. לא נגד איראן ולא בעד ארה"ב.
הפטנט המפוקפק הזה עובד כיום עקב מוכנות הלוחמים, אבל השסע הפנימי חצה את סף הלגיטימציה. כאשר חיילים הציגו בעזה שלט שאמר "כנופיית אחים לנזק פוגעים בנו הלוחמים ומרחיקים את החטופים", ולא הודחו מיד - היה ברור שהמטכ"ל איבד שליטה על נוהלי הפתיחה באש.
ועדיין, אין בדל ספק איזו ישראל מייצג המטכ"ל, גם אם יש שאומרים שהוא מבצע פשעי מלחמה, ואיזו ישראל מייצגים הקצינים והחיילים שהורסים בשם ה' ומניפים בעזה שלטי ניצחון מוחלט, דורסים מפגינים ומקללים. ולא מדובר בעדות מזרח ואשכנז או בימין ושמאל, אלא בשני חלקי העם שהפכו לשתי חברות שיש להן השקפות עולם לא רק שונות לחלוטין - אלא כאלו שמתנגשות זו בזו.
אלוהים איתנו
קווי התיחום הראשונים בין ישראל הראשונה לשנייה נצרבו בשנות ה־60 וה־70 על ידי אחינו המדוכאים בני עדות המזרח, לוחמי הפנתרים השחורים. זו הייתה ההתקוממות הצודקת ביותר בחברה הישראלית מאז ועד תנועת המחאה של היום.
חזרתן של ישראל הראשונה והשנייה החלה עם עלות ממשלת הימין על מלא, ומגיעה לקרע של ממש במלחמה הנוכחית. ישראל הראשונה בתחפושת של המטכ"ל, השב"כ ומפלגות האופוזיציה, מול הקואליציה של מדינת יהודה בגדה ומדינת משטרה בישראל, סוסים טרויאניים במנגנוני השלטון, רבני ההתנחלויות ונערי הגבעות.
לא ברור מי כאן ישראל ראשונה או שנייה, אבל ברור מי ליברלית־דמוקרטית ומי דתית־דיקטטורית. השאלה היא אם יש לכך ביטוי בשדה הקרב עצמו, והתשובה היא שאני לא יודע - אבל מותר לחשוד במי שחוזר וטוען שלתעריף של חיי אדם יש מחירים של גזע, לאום ודת. בייחוד כאשר האדרנלין הממריא בנסיבות קרביות מחוזק באמונה שאלוהים איתנו.
פעם אחר פעם מתברר שהמטכ"ל איבד שליטה על כמה ממפקדי השדה, כולל חיילים שעושים דין לעצמם בחסות דהרת הדם, בנוסף לקללת המלחמות העתידיות: החלטות של אלגוריתמים, מסכים, מקלדות ולחיצת מקש, כמו במקרה הריגת צוות הסיוע.
מצבה המדיני של ישראל עקב הלחימה בעזה נמצא על הקרשים, והוא משפיע ישירות על יכולת הלחימה. ולא רק משום שכמה מדינות אוסרות על אספקת אמל"ח, אלא גם משום שמדינות נוספות עלולות לתת לחמאס מענק שרידות. החלק החיובי הוא שהרשות הפלסטינית עשויה לקבל באו"ם מעמד מדינה, באישור ארה"ב.
תקווה חדשה
בדיוק בזמן שבו ישראל מוכה מדינית ומתארגנת צבאית, יוחסה לישראל הריגה של דמון תורן בדמשק. בהנחה שישראל ביצעה את החיסול המיוחס לה בסוריה, הדבר מחייב שאלות שמצריכות תשובות: מה הייתה הערכת המודיעין לגבי התגובה הצפויה לחיסול? והאם נעשתה עבודת מטה לגבי השפעת החיסול על עסקת שחרור החטופים?
התשובות אינן משנה. ההחלטה לחסל את הבכיר האיראני הייתה שגויה בהתחשב בכך שאיראן מגיבה בדרכה שלה ובזמנה שלה. אחרי עשר שנים שבהן חוסלו אישי מפתח ונפגעו מתקנים איראניים, בישל יחיא סנוואר בסיוע איראני את הטבח בעוטף, בעוד חסן נסראללה מבעיר את הצפון. עכשיו תשאלו את עצמכם אם כל מבצעי החסמבה האלה שווים לתוהו ובוהו השורר כיום. ואה... הפצצה האיראנית קודמה לרמת היתכנות שמעולם לא הייתה לה. יופי, ביבי.
"בינתיים", כמו שאומר רביב דרוקר, "האיראנים לא הגיבו". באמת? אני ממליץ, אפרופו תגובה, ללמוד דווקא מהאיראנים ולא מנתניהו והמוסד של יוסי כהן. בייחוד כאשר מדובר במדיניות לטווח ארוך. האיראנים ספגו עקיצות שאצלנו נופחו לממדים של פגיעות אנושות בתוכנית הגרעין ובגאווה האיראנית.
בעוד אצלנו תורגמו העקיצות שלא ממש הזיזו לאייתוללות ליוהרה ביטחונית ולכותרות ניצחון מטופשות, בישלו האיראנים בשקט את חמאס וחיזבאללה. המכה בעוטף היא־היא התגובה האיראנית לתעלולי המוסד, וההרס בגליל הוא המכה השנייה - כולל משוגעי החות'ים שמאותתים לעולם: דיר בלקום אם לא תרסנו את הציונים. ברמת המיקרו התוצאה היא שהמיקרו שלך יעלה הרבה יותר, כי הקונטיינר תקוע בים.
בינתיים קורים דברים שהשפעתם לא ברורה (עדיין). עמוס הוכשטיין, שליחו של ג'ו ביידן, שוהה שוב באזורנו כשבאמתחתו סיבובים בביירות - כולל מגעים בלתי ישירים עם חיזבאללה. להערכתי, חלק מהעלאת רמת הלחימה מצד חיזבאללה מיועד למיקוח על הסדר עתידי בין ישראל־לבנון־סוריה.
אין לי מושג ירוק מה קורה שם, אבל יש לי בהחלט דעה בשאלה מה צריך לקרות בין חיזבאללה, סוריה וישראל בעניין אזורי המריבה באזורי הר דב וכפר רג'ר, וכמה נקודות נוספות כולל ראש הנקרה. להבנתי, מדובר בסוג של פרצלציה ולא רגבים קדושים, ולכן ניתן להגיע להסדר (לא ייאמן!) בלי מלחמה נוספת. אומנם הפרשן אלוף (במיל') ישראל זיו אמר בערוץ 12 כי "חיזבאללה חוטפים יותר", אבל אני לא בטוח שזה מנחם את תושבי הצפון, שעדיין לא מבינים עד הסוף כיצד הממשלה שלהם דופקת להם את החיים.
ומילה לסיום על יאיר גולן. הגנרל בדימוס הוא תקוות השמאל־מרכז, והאיש הראוי להחליט (כמדינאי בעתיד) על גורל אותם אזורים. כמפקד פיקוד הצפון וכסגן הרמטכ"ל הוא חתום, עד היום, על הגישה הישראלית הקשוחה. "לחיזבאללה אני לא מוותר על ס"מ אחד", הוא אומר לי. נחיה ונראה.