אחת לזמן מה אני מצפין אל עבר בית העלמין של נהלל העומד לו במעלה גבעת שִמרון ומשקיף על כל העמק. זהו בית קברות שצריך לנשום עמוק לפני שנכנסים אליו. מי שלא נושם עמוק, עלול להזדקק להנשמה ביציאה. תוכלו לפגוש פה את מיטב תוצרת הארץ, יש שיגידו שהקורפוס הישראלי שוכב לו שם מתחת למצבות אבן בבית העלמין הזה.
"החיים על פי אגפא" חוגג 30: כוכבי הסרט חוזרים אל היצירה הרדיקלית של אסי דיין
פתאום קיבלתי הודעה על כך שאבא שלי הצטרף לטלגרם | ליאור דיין
מצבות שעליהן תמצאו את השמות: אילן רמון, יהונתן גפן, מאיר שלו, מוסה פלד, יגאל הורביץ, חנה מייזל־שוחט, משה דיין, וממש בקצה, בשורה התחתונה ביותר, תמצאו את מי שאתם קוראים לו ״אסי דיין״ ואני קורא לו ״אבא״. פעמים רבות אני מוצא שם קבוצות של תיירים שהגיעו לאחד מהסיורים המודרכים שנערכים בבית העלמין הזה.
תמיד כשאני רואה אותם משוטטים עם המדריך בין הקברים, מצוידים במימיות, חמושים בשאלות, פוסעים בין הקבר של סבי לזה של סבתי לזה של דודי יהונתן - אני חושב לעצמי שבמשפחת דיין, אתה תמיד תהפוך בסוף לאנקדוטה במסגרת סיור תיירים. מה שלא תעשה, בסוף אתה תהפוך לתוכן של סיור מודרך. זהו גורלך הבלתי נמנע.
קצת אחרי שנעמדתי מול חלקת הקבר של אבא שלי, הגיע נחיל סקרנים עם מימיות ובראשם מדריך עם מגפון קטן. הם נעמדו סביב החלקה, והמדריך התחיל למנות את הישגיו של האיש הקבור פה. בצד עמד ילד שהגיע עם אמו לסיור ולא ממש הקשיב. הוא סימן לה להתקרב אליו, הצביע על חלקת הקבר של אבי ואמר לה: אז מה הוא עשה? "עשה הרבה״, היא השיבה לו. ״הרבה טוב או הרבה רע?״, הוא התעקש. ״הרבה טוב לציבור, הרבה רע לעצמו״.
עמדתי שם וחשבתי לעצמי כמה מזוקק ומתומצת ונכון המשפט שלה, ושאפשר לסכם את האיש הזה ב״טוב לציבור, רע לעצמו״. וכמה שאני מתגעגע אליו, המשכתי לחשוב עם עצמי. עשר שנים. עשר שנים, מי היה מאמין? עם הזמן הזיכרונות מתחילים להתאדות, להתקלף, מאבדים צורה, הופכים לשברירים. רכבת אקספרס של אירועים חולפת בראשי - אני נזכר באבא שלי שוכב על הדשא, נרדם על קו השער, ואני ילד קטן בועט לשער לשוער פסיבי ומסטול.
נזכר בו מרים אותי על הכתפיים ואני רואה את העולם מגבוה, ומדי פעם אני מכסה את עיניו והוא מעמיד פנים שהוא לא רואה והולך אחורה והצדה כאילו עוד שנייה נופל ואני צוחק. נזכר גם איך אני נשאר ער עד מאוחר (אף שיש לי למחרת לימודים), ורואה אותו זוכה בעוד שלושה פרסי אופיר, האוסקר הישראלי, והופך לשיאן פרסי אופיר בכל הזמנים (שמונה פרסי אופיר בסך הכל).
אני נזכר איך החיים שלי קיבלו אגרוף לפנים כשבוקר אחד השער של העיתון גילה לי שאבי נתפס על צריכת סמים ותקיפת שוטרים ונשלח למעצר, ועכשיו אני צריך להתמודד עם זה בבית הספר המלא בילדים שרק מחכים שמשהו כזה יקרה בשביל להתחיל מחול צחוקים ובדיחות על חשבוני.
אני נזכר איך בהמשך, כשאני כבר נער, אני מבין שאם אני רוצה לדבר עם האיש המשונה הזה - שדיבר רק על כתיבה, ולא ממש התעניין בכלום חוץ מזה - אני צריך להתחיל לכתוב, אז אני מפלס את דרכי לעיתון ״העיר״ ז״ל, ומתחיל לכתוב שם טקסטים אישיים, ובאותו היום שבו יצא הטקסט הראשון שלי, בשעה 12:24, אבי מתקשר אליי ואומר לי שהוא קרא את מה שכתבתי ו״ברוך הבא למועדון המילים והפסקאות, רק מעטים מתקבלים למועדון הזה, כי רק למעטים יש את מה שצריך בשביל להגיע לכאן״. באותו הרגע הפכנו לחברים הכי טובים, ואני הייתי מאושר.
ואני נזכר גם איך בלילה אחד קסום ישבנו הוא ואני בדירה שבה גרנו, והוא הביט בי ואמר לי בדמעות שהדבר שהוא הכי מצטער עליו בחיים זה שהוא נתן לי ללכת לקיבוץ להורים מאמצים בגיל שנתיים ושמאז הוא בחזקת ״אב שכול״. ואני נזכר ברגע שבו שנינו קנינו רטיות בסופר־פארם, חבשנו אותן והזמנו פיצה. כשהשליח הגיע ופתחנו לו את הדלת עם הרטיות, הוא גמגם כמה מילים, הפיל את הפיצה וברח בריצת אמוק. ואני נזכר איך הבן שלי ארד נולד ואבא שלי הגיע לבקר והחזיק אותו, ופתאום מהבן של אבא שלי אני הופך לאבא של היצור הקטן הזה.
ואני נזכר בבוקר ההוא שבו הוא נפטר, והבטתי עליו שוכב על הרצפה וידעתי שבניגוד להרבה אנשים שאחר כך אתה שומע אותם מדברים על זה שהם לא הספיקו להגיד את כל מה שרצו לאבא או לאמא שלהם שהלכו לעולמם, אצלי זה לא כך. אמרנו הכל זה לזה, חווינו הכל, היינו הכי ביחד שאפשר. גם אחר כך, כשאעבור על דבריו לפני שאמסור אותם לספרייה הלאומית, שם יבנו לו ארכיון מקיף - אני אגלה מכתבים שבהם הוא כותב שוב ושוב ש״ליאור הוא החבר הכי טוב שלי, והיחיד שמבין אותי באמת״.
הייתה לי הזכות להיות קרוב באמת לאבא שלי ולהכיר אותו כמו שלא רבים זוכים עם אחד מהוריהם. ״אני אמות עני ומרושש כמו דוד אבידן״, אבי נהג לומר כל הזמן. באמת הוא השאיר אחריו אפס נכסים חומריים, אבל בתחום הרוח השאיר אחריו 16 סרטים באורך מלא, שחלקם בחזקת נס על פני התרבות הישראלית, והאמת שמייצרים גם לא מעט חומריות והופכים לתמלוגים שוטפים: “גבעת חלפון אינה עונה", “שלאגר", “יופי של צרות", “בנות", “החיים על פי אגפא", “מר באום" - כל אלו חיים ונושמים בדף פירוט התמלוגים של תל״י (החברה הנהדרת ששומרת על הזכויות של היוצרים בישראל). אפשר לראות שהסרטים האלה מוזמנים שוב ושוב ושוב בספריות ה־VOD של הוט ושל יס ובמטוסי אל־על.
חלקם גם הופכים לפרסומות לבנקים וחברות סלולר וסדרות המשך לטלוויזיה. אני זוכר שפעם אבא שלי אמר לי בדרמטיות שכל מה שהוא משאיר אחריו זה את הסרטים שלו, ו״אם אתה תהיה נחמד אליהם - הם יהיו נחמדים אליך״. האמת שאני נחמד אליהם, והם מאוד נחמדים אליי בחזרה. ואני שמח לבשר לאיש שבחייו טען ש״הדבר היחיד שיכול לנצח את המוות הביולוגי זו יצירה אמיתית שתחזיק הרבה אחריך״, שכרגע הוא מצליח לנצח את המוות בגדול.
האמת היא שכיוצר, אסי דיין הוא תופעה ייחודית ונדירה שאין לה אח ורע. מה זאת אומרת? אם חייזר ינחת כרגע בארץ ותראה לו את ״גבעת חלפון אינה עונה״ ואחר כך את ״החיים על פי אגפא״, הוא בחיים לא יגיד לך שזה אותו במאי ותסריטאי שיצר את שני הסרטים. כמעט תמיד במאים ויוצרים מתמחים בז׳אנר מסוים - דרמה, קומדיה, אימה, אקשן, פנטזיה וכן הלאה. והם תמיד נשארים בגבולות הגזרה של הז׳אנר שבו הם מתמחים.
במובן הזה אסי דיין משול לקופץ לגובה שהחליט פתאום שהוא רוצה לעבור לבריכת השחייה ולהתחרות ב־100 מטר חזה, או לחלופין לשחקן כדורגל שמחליט פתאום לעבור לכדורסל - ומצליח בשניהם. גם הקומדיה הפופולרית והמצליחה בכל הזמנים (“גבעת חלפון אינה עונה"), וגם סרט הדרמה פורץ הדרך והאיכותי והמשפיע של הקולנוע הישראלי החדש (“החיים על פי אגפא"). ועל כל זה אתה יכול גם להוסיף שהאיש הצליח להיות אחד השחקנים הבולטים בקולנוע ובטלוויזיה (מ״הוא הלך בשדות" ו"מבצע אנטבה״ ומ״מאחורי הסורגים" ועד ״בטיפול״).
גם בחייו הוא היה כזה. מולטי־טאסקר רב־רבדים. הוא הצליח להיות הכל ובדרכו - גם להיות בעל נאמן וגם להתחתן ארבע פעמים, גם להיות אבא נעדר וגם להיות אבא נוכח, גם להיות נרקומן גמור וגם ליצור יצירות צלולות, גם להיות הבן של משה דיין וגם לבוז לו ולדמותו, גם להיות אגוצנטרי מלא בגאווה וגם להרגיש האיש הבודד והבלתי מוערך בעולם, גם להיות האיש הכי עסוק בעצמו וגם להיות חבר, גם להיות החלום וגם להיות שברו.
געגועים יכולים להיות אכזריים. ממש לחתוך אותך, לצרוב בבשרך. אני מנסה להנחיל לילדיי מעט ממורשתו (ללא החלק של השימוש בסמים וחדוות הנרקוטיקה), מעט מהרוח העמידה, הבלתי שבירה, שהייתה לו. פעם אחת, כשבני התחיל להתלבש לבד וניסה ללבוש איזו חולצה ולא הצליח, ניסה שוב ולא הצליח והתייאש, ניגשתי אליו ואמרתי לו: ״בוא אני אספר לך משהו על סבא אסי.
כשסבא אסי התחיל לעשות סרטים, הוא הוציא סרט וכולם צחקו עליו ואמרו שזה סרט לא טוב, אז מה הוא עשה? הוא הלך ועשה עוד אחד. גם הסרט הזה לא הצליח. הוא לא ויתר, ואמר לעצמו שהפעם הוא יצליח, אז הוא הלך ועשה עוד סרט, גם הסרט הזה לא הצליח. אבל הוא לא התייאש והלך ועשה שוב סרט, והסרט הזה הפך לסרט הכי מצליח ואהוב. אבל אז אמרו לו שהוא יודע לעשות רק סרטים מצחיקים ולא רציניים. אז הוא ישב וישב ועבד ועבד עד שהצליח להוציא סרט מאוד רציני שזכה בכל הפרסים.
אז תהיה אתה גם כמו סבא אסי, אל תוותר לא משנה מה, תמיד תנסה עוד פעם. תמיד יש אפשרות לתקן, להצליח, לא משנה כמה אתה לא מצליח משהו כרגע״. ״אבל סרט לילדים, כמו הסרט של בובספוג מכנסמרובע, הוא עשה?״, הילד אמר. ״זה לא, אבל זו לא הנקודה״, אמרתי, ״אתה בכלל הקשבת למה שאמרתי?״. אז נכון שהוא לא עשה סרט כמו זה של בובספוג, אבל עוד בחייו נהג לפזר הוראות הפעלה ליצירה, בעיקר לי. אבל עכשיו אני באופן אישי לא ממש מקשיב להוראות שלו. הוא תמיד אמר לי לא להתפזר ולעשות מיליון דברים במקום להתמקד בכתיבה, ששם החוזקה האמיתית שלי היא לכתוב עוד ועוד ולהשתפר עוד ועוד ולהיות הכי טוב בזה.
האמת היא שאני עושה מיליון דברים, ולא כל כך מתמקד בכתיבה. אני מתפזר לכל מקום ואני בלתי ממוקד בעליל, ואם אמות מחר ואעלה השמיימה, אגלה אבא כועס במיוחד שינזוף בי. אולי גם אפגוש שם את סבא שלי שמעולם לא פגשתי בחיי, ואגיד לו שאני לא סולח לו על כל אלפי האנשים שניגשו אליי במהלך השנים ואמרו לי שהם פגשו אותו פה או פגשו אותו שם ויש להם "סיפור משה דיין" משלהם. הזמן שהלך לי בחיים על כל הסיפורים האלו הוא בלתי ניתן לתיאור. אולי גם נתחשבן על זה שהוריש הכל לאשתו השנייה, אבל זה רק אם הלו״ז בעולם הבא לא יהיה צפוף וישאיר לי זמן לשיחות עומק.
לא מזמן פנו אליי מהארכיון של נהלל, והסבירו לי שהם מנגישים לציבור את הארכיון שלהם ומחלקים את החומרים לפי אישים - אחד מהם הוא אבי - ואם אוכל בבקשה לכתוב ״קווים לדמותו״ בכמה משפטים, שיהוו הסבר על האיש לטובת מי שמגיע לארכיון. אז הדלקתי את מעבד התמלילים והתחלתי לכתוב קווים לדמותו: ״הצבר המיתולוגי שהלך בשדות ופרץ לשדה התעופה באנטבה כסגנו של יהורם גאון, והכניס לטיפול את מדינת ישראל כל ערב ב־22:00 בקליניקה של ראובן דגן ודייק את הישראליות לכדי הנחת יסוד ש׳30 שנה, לך תזכור׳, והושיב את החיים עצמם ואת הקולנוע הישראלי בבר אחד בתל אביב, שעד הבוקר יהפוך למרחץ דמים של כל קצוות החברה הישראלית. אדם שהיה הוא במובן האותנטי ביותר שניתן, והגיש את פגמיו ואת כישרונו פרוסים על מגש לקהל הישראלי״.
באופן אישי אני חושב שריצת האמוק הזו שלו להספיק עוד ועוד סרטים ועוד הישגים גרמה לו לשלם מחיר כבד בדמות יותר מדי סמים וחיים הרוסים, שכוללים ריסוק ונפילה על הפנים אחת לכמה שנים. נפילה שתמיד הייתה גם ציבורית, מבחירה יש לומר. פעם סיפר לי שהוא תמיד מספר על הדברים שקורים לו בראיונות או כותב עליהם בעצמו - כי הדבר הכי חשוב תמיד זה שאתה תספר את הסיפור. אתה תמיד רוצה להיות המספר.
אבל הוא ניהל מערכת יחסים מורכבת, יש שאולי אפילו יגידו מתעללת, עם דמותו הציבורית ועם היותו נושא מתמיד לשיחה. הוא אהב את זה ושנא את זה. הוא נהג לומר שיש מחלה משפחתית שעוברת אצלנו במשפחה, הנקראת ״חשפת כרונית״, והיא גורמת לך לחשוף את הכל כמה שיותר בגדול ובכמה שיותר כלי תקשורת. וכך קיבלנו יוצר ענק שדמותו הציבורית היא יצירה לא פחות גדולה.
בשנות ה־80 הוא פרסם ספר שירים בשם ״שם של ספר שירים״ שאיש לא מכיר. אפילו בחנויות יד שנייה לא ניתן להשיג. באחד הדפים של הספר הסודי הזה מסתתר לו שיר אישי, שעושה חשבון עם דמותו הציבורית ועם מה שהיא הפכה להיות בציבור. זה שיר מעניין שהולך כך:
***
אני אסי דיין
הגיל והשם מתאימים
לסופה של זמן שמועה
הולכתי רכיל
בארץ השטות
שיגעון, סמים, מרפאה
הפכתם אותי לשיחה
ועכשיו עם בדידות
ובלי אהבה
לחיות בעובי עיתון
שיגעון, סמים, מרפאה
מרגיש שייקח קצת מוות
עד שתדעו
ניסיתי לומר דברים
ואתם הפכתם אותי לשיחה
אז בעוד שנים
תדעו שעברתי ביניכם
בניסיון של שריד מתקופת הסגולה
לעצור אתכם
לחיות את הכלום
בין הקפה לעוגה
ואתם חוגגים
את הטיפשות,
הרזון והשטות
ניסיתי לומר דברים
ואתם הפכתם אותי לשיחה