בשבוע שעבר חגגתי 55 אביבים. מספר מיוחד ויפה על הנייר (חמסה־חמסה), אבל כבד על הלב. כאילו שמישהו צועק עליך, לתוך הפנים: אתה מבוגר! ולמען האמת, התיאור מבוגר עוד מחמיא לך. כי אתה כפסע מ... ולא מדובר בניצחון המוחלט.

בזמן שאנשי משמרות המהפכה מתחבאים במקלטים: איראן מאיימת בנשק חדש
בחיזבאללה חושדים: זה הגורם שמדליף לישראל ומוביל לחיסול אנשינו

וכך, לאורך כל שעות היממה החגיגית שלי שקעתי אל תוך יום הולדת בלוז, שרק החריף לנוכח גל הברכות, וההודעות בנוסח “איך אתה חוגג?". ובגדול, ייחלתי לסיום מהיר של היום ושיבה לשגרה. זאת שלא מאלצת אותך לחשוב על גילך המתקדם ומקומך בחיים. נותרה רק עוד משוכה קטנה בדרך: אשתי שתחיה הודיעה לי שאנחנו יוצאים בערב, ושמדובר בהפתעה. כמה שהיא אוהבת הפתעות, וכמה שאני חושש מהן. ובייחוד, מהתרחיש הרווח שבו הפעילות שנועדה לשמח תבאס אותי, ואז אצטרך גם להעמיד פנים שאני נהנה מכל רגע. ואני שחקן גרוע מאוד.

נכנסנו לרכב. היא נהגה ואני לצדה - עם כיסוי על העיניים. אוהבת הפתעות, אמרתי. כל ניסיונותיי ללקט מידע מודיעיני עלו בתוהו, ואחרי כעשר דקות בערך נשמע צליל הרוורס, וחנינו. הכיסוי ירד, וזיהיתי מיד שאנחנו בחניה של מועדון ה"גריי" במודיעין עירנו. אוקיי, הופעה. אבל של מי? לא קיבלתי תשובה, והכניסה לאינטרנט נאסרה עליי. בנקודה הזו הלחץ רק גבר. בהיותי כל כך ביקורתי כשמדובר במוזיקה, מה הסיכוי שזה יצליח? מה הסבירות שמוזיקאי שאני חפץ לראות בהופעה יגיע לשממת מודיעין בדיוק ביום ההולדת שלי?

האולם, שאני מכיר היטב, נראה אחרת. כל השולחנות פונו ממנו. לובי הכניסה המה אדם, כשבהערכה גסה - גיל 55 מיצב אותי כאחד הצעירים המגניבים באירוע. לרגע חשבתי שלא מדובר בכלל בהופעה, אלא באיזשהו כנס נדל"ן. או במסיבת חילופי זוגות ענקית ועגומה במיוחד. אל תאשימו אותי, זו שביזות יום הולדת. בסופו של דבר נכנסנו לאולם כדי להתמקם בסמוך לבמה, ובאמצעות ליקוט של מספר אינדיקציות התמונה התבהרה: זה עומד להיות מופע של שלום חנוך. מופע רוק מלא, עם כל הלהקה.

עכשיו, קצת רקע. שלום הוא - ללא צל של ספק - רוקר חיי. המוזיקאי הישראלי היחיד שחשתי כלפיו משהו דומה להערצה. או יראת כבוד. השירים שלו היו פסקול ואהבת נעוריי. חלק ניכר מההגדרה העצמית שלי, גם כישראלי. ויש לי ברזומה עשרות הופעות שלו. מצמח ועד פסטיבל ערד, ובחזרה. אבל ככל שהתבגרתי, משהו שם נסדק. זה גם הרצון האינסטינקטיבי הזה, לבעוט בדברים המוכרים שגדלת עליהם. גם המיאוס הטבעי מלשמוע בפעם המיליון את אותם שירים. וגם ההתבגרות הבלתי נמנעת של שלום עצמו. בפעמים האחרונות שבהן ראיתי אותו, הרגשתי שהוא כבר לא נהנה. ובעיקר, צועק את עצמו לדעת. התחושה של לצפות באליל נעוריך כשהוא רחוק משיאו הייתה כל כך קשה, עד שהחלטתי פשוט להתנזר מהופעות עתידיות.

אבל אשתי החליטה אחרת. מה שרק הגביר את הלחץ שהייתי נתון בו ממילא. למה, לעזאזל, להפגיש אותי הערב דווקא עם מישהו שכל כך מזכיר לי את חלוף הזמן?

ואז שלום עלה לבמה. ומהרגע הראשון הוא היה פשוט נהדר. חד, נינוח, שר מצוין. לא ניסה כמעט לאתגר את הקהל בשירים פחות מוכרים, פשוט הפציץ בקלאסיקות. ופתאום נזכרתי כמה הוא גדול. וכמה שהשירים האלה היו משמעותיים בשבילי. ויותר חשוב - עדיין משמעותיים. וככל שהערב התקדם, הרגשתי שאני ועצמי סוף־סוף משלימים. בעלייה להדרן, שלום הודיע שיבצע שיר פחות מוכר. צליל הפתיחה גרם לנשמתי להיעתק. זה אחד השירים האהובים עליי בעולם, “האמת הפשוטה", שלא שמעתי מעולם בהופעה. “אם אתה כבר לא צעיר", כך הוא נפתח - בפנייה ישירה אליי. וממשיך ב“ואתה כבר לא כועס, כשאין לך מה לחפש. וקורה שאתה מוותר, התעייפת פחות או יותר. מכיוון שזה רק אנושי, זה אליך באופן אישי. גם אתה לא נשאר, מה שהיית אתמול. לעולם לא תוכל להספיק את הכל". אין מקריות בעולם. יש אלוהים, אלוהי המוזיקה, ושלום נביאו. חמסה־חמסה.

על הסכין

לשבת בבטחת ביתך, ולדעת שמאות טילים עושים את דרכם אליך בסלואו מושן, זו ללא ספק אחת התחושות ההזויות ביותר שאפשר לחוות. אבל השנים האחרונות הוכיחו לבני הדור שלי שההיסטוריה לא פסחה עלינו. נהנינו מעשרות שנים של יציבות נדירה, אבל הסטטיסטיקה מתקנת את עצמה. קורונה, 7 באוקטובר, טילים מאיראן... אפשר לעצור כאן.

בתור אוהד הפועל, כל הפועל, אני יודע להעריך משחק שהסתיים בשער נקי. גם אם לא הבקעת. וזו בדיוק צריכה להיות הגישה כלפי איראן כרגע. הניצחון הכי גדול שלנו היה עצם היירוט של מאות טילים. עליונות טכנולוגית לא פחות ממדהימה, של צבא ההגנה לישראל. כן, ההגנה. לפעמים לא בושה לשחק בונקר. ואפילו להיכנס לבונקר.

"התיקון של סינאנון", סדרת הדוקו החדשה של HBO, עוסקת בארגון לגמילה מסמים שהוקם בסוף שנות ה־50 בארה"ב, והתפתח בהדרגה לסוג של כת בהנהגת מייסד הארגון, צ'אק דדריץ'. אפשר היה לכווץ את הסדרה לסרט אחד ארוך, ועדיין - היא מרתקת. בייחוד בגלל הניגוד הפנימי של גוף שבאמת עזר והציל חיים, ובאותה נשימה - פגע באין־ספור אנשים.