איפה הפרחים כולם? | רון מיברג

כאשר ישבתי בחדר ההמתנה של הווטרינר השכונתי עם אלקסיס, החתולה של ילדיי, מוקף בילדים צפוניים שליטפו חיות מחמד גזעיות ויקרות, עלה בדעתי, בנרגנות מסוימת, שבשלב זה של חיי משפחתנו הקטנה, זכה אבא לאחוז בקצה המלוכלך של המקל.
התמרמרות מאוד מסוימת החלה מטפסת מכפות רגליי לתודעתי כאשר אחזתי בראשה של אלקסיס שקדחה מחום וד"ר שרעבי לחץ על בטנה עד שמצא את שלפוחית השתן וחילץ ממנה סילון זהוב שניתז על שולחן הניתוחים. אהה, אמר ד"ר שרעבי, כפי שחשבתי. יש לנו דלקת.

מיד סידרנו לאלקסיס זריקה ואינפוזיה, וד"ר שרעבי רשם לה ראפאפן. כמובן ששכחתי לקנות את האנטיביוטיקה, אבל למחרת הלכה אשתי לקופת חולים וחזרה עם דלקת גרון קשה וחצי קילו ראפאפן. אל תהיי ברוגז, אמרתי לה בערב, אני מעדיף לתת לאלקסיס מהראפאפן שלך מאשר לצאת לבית מרקחת. נורא חם בחוץ.

ד"ר שרעבי הבטיח לי מחיר קבוצתי לעיקור כל החתולות, אמרתי. אגב, כמה יש לנו בערך? תשאל את עמנואל, ענתה אשתי, הוא עוקב אחרי זה. עמנואל, שקיבל "מצוין" בחשבון בלי שפתח מחברת כל השנה, חזר אליי עם עדכון מצב: גרפילד, פיקולו ובאסבי זה שלוש, אלקסיס זה ארבע, ועוד חמש הגורות של אלקסיס שעדיין יונקות, זה תשע.

איתי כבר אין לך בעיה כזאת, אמרה אשתי בציניות. איפה ליאו? שאלתי את בני. הוא נראה מוטרד והרהר רגע. חטפו אותו, קבע באסרטיביות. מי חטף? הוא שיחק על המדרכה ועברה חבורת נערים. קודם הוא היה שם ואחר כך נעלם. זה כאב; ליאו היה חתול בגודל של אריה שהצלתי מחנות חיות מפוקפקת בקריית אונו.

בלבה של המשפחה הקרובה והמסורה ביותר נפער לעתים קניון עמוק ומשונן. הילדים ניצבים על שפת התהום, פניהם מכוסים באבקת במבה כתומה וידיהם אוחזות במזומן שבו ישלמו לשליח של הפיצה. ההורים מוטלים באפיקו החרב של הוואדי המסולע ומנסים לקבע את השברים ברגליהם. הם אינם יכולים להזמין אמבולנס, כי הילדה מתאמת בטלפון את מסכת העינוגים של השבוע הראשון של החופש. את הטלפון השני ניתקה "בזק" כי שכחנו לשלם. למה שכחנו לשלם? מאותה סיבה ששכחנו לצחצח שיניים.

זה בית שאי אפשר להשלים בו מחשבה ללא הפרעה. אינני זוכר את הנקודה המדויקת שבה חדלנו להיות הורים הראויים למצוות כיבוד הורים ולמעט פנאי וזמן מנוחה, והפכנו למתאמי הבידור והפעילות של ילדינו. אבל כעת, כאשר המצב יצא מכלל שליטה, אני חושש שכל מה שהורינו אמרו לנו היה נכון. כך לא מגדלים ילדים.

הווידיאו הזה, נחרה אמי בבוז, והנינטנדו והכבלים, והמתנות והפינוק וחוסר העצמאות והצורך שלכם להסיע אותם לכל מקום כל הזמן, יעשו אותם נכים חברתית. בהתחלה צחקתי. אחר כך הבנתי שהורים יודעים היטב את נפש ילדיהם וכי את השגיאות הרבות שעשינו על כל צעד ושעל, כבר לא נצליח לתקן.

בשבוע הראשון של החופש אני מרגיש כלפי ילדיי מה שהמתנחלים חשים כלפי ערפאת; שאוטונומיה לא מספיקה לו; הוא רוצה מדינה שבירתה היא חדר השינה הממוזג שלנו. בבוקרו הראשון של החופש ערכה בתי חפלה גדולה בחצר. שחטו שם ביסלי, במבות, ארגז קולה, פיתות עם חומוס ולארוחת צהריים קינחו בפיצות משפחתיות.

הילדים התנהגו למופת ונראו חביבים מאוד, אבל אני מניח שכך גם נראים ילדיי כאשר הם מתעלקים על הורים אחרים. בני הקטן קבע טלפונית עם חבר, והאמצעי הודיע לי שאני כבר לא אבא שלו, אחרי שאסרתי עליו לצאת בטרמפים לסחנה. בטירונות יכסחו לך את הצורה, צרחתי עליו, נראה אותך עושה ברוגז עם הרס"ר. לך לחדר שלך, הוספתי, ואל תצא ממנו עד שתגיע הפיצה. זה היה איום סרק מגוחך. הצבא לא התקרב אליו עם מקל ארוך. בין המעצר על ארבעה זרעים וגבעול שאי אפשר לגלגל ממנו כלום ובעיות בריאות, צה"ל העדיף להסתדר בלעדיו.

הבעיה שלך, אמרה לי אשתי שהביטה במחזה המכוער הזה מהצד, שאתה לא מקדיש להם קצת זמן איכות. אין לי תחת לכל המעשיות האלה על זמן איכות, אמרתי, אני מתחיל לעבוד כאשר כולכם כבר ישנים, וכשמצלצלים מהבנק ושואלים אם יש לי תוכניות לאוברדראפט, אני תמיד מרים את הטלפון. הקייטנה עולה 1,500 שקל לשלושה שבועות, והילדים חוזרים הביתה באחת. בכסף הזה היה אפשר להטיס את כל הקייטנה לאנטליה, אז לא הייתי צריך להסיע אותם בשמונה בבוקר, לגלות ששכחנו לשים בתיק שמן שיזוף ואת מכונת הפסטה, ואחר כך לחזור לקחת אותם בצהריים.

אני לא אבא שלהם, אני הנהג שלהם. חוץ מזה, בכיתי, אם הם עושים פעילות גופנית בחום של 35 מעלות, איך זה שהם לא עייפים? למה הם נשארים ערים עד סוף השידורים בטלוויזיה? ומה קרה למנוחת הצהריים? מה קרה ל"שקט, אבא ישן"? התקציב החודשי של המשפחה הזאת שווה לתקציב השנתי של ניגריה, והקיץ הרי לא יעבור מבלי שניקח אותם לחו"ל, כבר שמעתי רחשים על יורודיסני. מה נקנה לילדה לבת מצווה? טויוטה?

הם קמים בשבע, כאשר אני הולך לישון בשלוש אחרי שגמרתי לכתוב את הטקסטים שאני חייב לעיתון. שבע זה אמצע הלילה, אבל אין ברירה ואני הולך למכולת, קונה ארבע לחמניות קשר לחות, משום שנקשרו חמות בשקית ניילון גדולה, שתי סופגניות, שלוש שקיות שוקו, וגורר את עצמי חזרה הביתה. במטבח אני קוטם את השפיץ של שקיות השוקו ותוקע בהן קשיות.

אני שונא שילדים מוצצים מהשקית שאפילו לא עברה ליד תנאים היגייניים. עולה למעלה ושם להם את השוקו ביד. הם אפילו לא מרימים את העיניים מערוץ הילדים, ולכן עליי לכוון להם את הקשית לפה.

אחר כך מלבישים אותם, ואשתי עושה זנב סוס לבינוני - מי היה מאמין שיהיה לי בן עם קוקו ועגיל באוזן - ואז מתחיל הקרב על צחצוח השיניים ונעילת הנעליים. יש מכות, כי הקטן ירק מים מהפה על האולסטאר החדשות של הבינוני. בסוף אני גורר אותם למכונית ומפזר אותם ביעדים הרלוונטיים, עניין של שעה בערך כשהפקק מתחיל כבר בשכונה.

כשאני חוזר הביתה בשמונה, אני כבר מזיע, עצבני ועייף מת. במקום לנוח, אני מפשיר בשר ושם אותו במרינדה. וזה רק לשניים מהם, כי לקטן הבטחתי את השניצלים הדקים שהוא אוהב. אני מגלה שנגמרו השניצלים שלו, ואני חוזר למכונית ונוסע לקצב.

כשהייתי נער, היה אבי מעיר אותי בארבע בבוקר לבוא לעבוד איתו במאפייה מול התנור בחום של 200 מעלות. הייתי שמנמן מדי לטעמו, והתוכנית שלו הייתה להמס ממני קילוגרמים עודפים מול התנור הלוהט. זה עבד.

אבי לא ידע דבר על זמן איכות ועל להשקיע בילדים, ואמי לא הייתה מי שהתיימרה להזכיר לו. ועדיין הוא היה מושקע בנו עד הסוף. עובדה שיצאנו כמעט נורמליים, חסרי מנוחה, ואני דפוק ומורבידי, אבל עובדה שחלק מהזמן אני מתפקד, חוץ מהשנים האחרונות שבהן ריכזתי טעויות ועשיתי את כולן.

גרנו בקומה שנייה ברמת גן עם מרפסת ומעקה ברזל עם רווחים. אמי הושיבה אותי עם הרגליים מחוץ למעקה שאתבונן ברחוב. ישבתי כך שעות. היא לא הבינה שהפולקעס שלי היו שמנות ונתקעו בברזל. היא הייתה משוכנעת שאני פלגמטי ונהנה מתנועת המכוניות ברחוב מודיעין. ואני התביישתי להתלונן, משום שתמיד הניחה בהישג ידי צלחת עוגיות. מישהו היה נותן לדבר כזה לקרות היום?

כשעברנו לרמת חן, היינו מציתים בחופש את השדות היבשים בין הבתים בשכונה ואחר כך עוזרים לכבאים לכבות את השריפה. זאת הייתה ילדות. במקום לצפות בטלוויזיה עלינו עם טרנזיסטור לעץ והקשבנו ל"פול טמפל", בחסות "מרווין, בכיר שעוני שווייץ". לא היה מזיק אם היית מקריא לילד ספר לפני השינה, אמרה אשתי.

זה מה שקיבלת מהווידוי המטלטל שלי? שאלתי. היא אמרה שהיה באמת נוגע ללב אבל חסר לילדים גירוי מילולי. הם יותר מדי מול משחקים וטלוויזיה. אולי כדאי שאקרא פעם נוספת את הכתבה שעליי לשלוח לעיתון, אמרתי, רק כדי להיות בטוח.

אני לא יודע מה לא בסדר, אבל אין לי ספק שאני אשם. אשמה היא האלמנט הטבעי שלי. אני יודע שאינני מושקע מספיק. אני אוהב את שלושתם, אבל אני חוטא באמונה עיוורת שהכל יסתדר מעצמו. אני טועה כנראה. ילדים זקוקים לתשומת לב גדולה יותר מחתולים, אבל בדיוק כשאני ממש בשל לעשות את המהלך הבא בחיי, משהו דרמטי ללא ספק, הילד חוטף התקף אסתמה.

אינני טוען שאני בשל לכתוב רב־מכר היסטרי, אבל הייתי רוצה לראות סופר מצליח כותב רומן עם שלושה ילדים קטנים חולפים מול עיניו הלוך וחזור ללא הפסקה.

קשה להשלים עם זה, אבל כנראה שכבר לא אהיה הורה משקיע. אני מעדיף להשאיר אותם ישנים במיטה הגדולה סביב אשתי, בצינת המזגן הנעימה, מאשר לגרור אותם חזרה למיטותיהם. בשעות הקטנות של הלילה אני נכנס לאחת המיטות הפנויות עם סדינים של מלחמת הכוכבים, מניח את ראשי העייף על כרית עם צבי הנינג'ה ומתכסה בסנופי. אני מתנחם בכך שהיו לי כמה שנים טובות שחוזרות אליי בחלומות. אם יהיה לי מזל, אהיה נטל כבד עליהם בזקנתי. עם המזל שלהם, גם זה לא יקרה להם.