תגידו, אפשר שפעם אחת בחיים האלה שדברים יהיו בסדר? שמישהו ישאל אתכם “מה שלומכם?", ותענו לו “סבבה"; ששום דבר לא יהיה קיצוני, לא שמחה גדולה שמוציאה אותנו לרחובות, וגם לא אימה גדולה שמשאירה אותנו דרוכים בבתים. לא איזה היי שאחריו מגיע דאון, וגם לא דיכאון אטומי שאי אפשר לצאת ממנו. לא אדישות, פשוט להיות בסדר. רגיל.
הפסח הזה כולו מבולבל, בעיקר עבור הילדים - איך ניתן להתמודד ולהכין אותם?
סבבה היא מילה נהדרת שמקורה בערבית. הפירוש המקורי שלה היה בכלל "אהבה עזה", שהתגלגל ל״משובח״. אבל בעברית היא כבר לא אהבה, לא עזה ולא נעליים וגם לא ממש משובחת, אלא סתם סבבה. מילה שטחית שלא אומרת כלום. כשסבבה, אז לא טוב מדי וגם לא רע מדי. פשוט סבבה.
כשמישהו עונה לך שהכל סבבה, אתה מיד מבין שזו לא באמת תשובה, זה יותר סטייט אוף מיינד. “הכל טוב, וטוב שכך, את יודעת, כזה סבבה". התרגלנו לחיות על הקצה, להיטלטל, להיות קהי חושים ורודפי ריגושים. כל משהו סתמי וסטנדרטי שהוא גם נאה, הופך להיות מדהים או מהמם. כל מי שאנחנו לא מסכימים איתו מיד הופך לנאצי או פשיסט. איבדנו את הניואנסים של האמצע, מעמד הביניים של המילים נמחק, ובמקום סקאלת רגשות, הלב שלנו תקוע על נדנדה שאיבדה שליטה בין שמחה לבין צער, אפילו באסונות.
“שמעת מה קרה ברוסיה?", שאלה אותי חברה כמה שעות אחרי הפיגוע באולם הקונצרטים במוסקבה שהתרחש לפני מספר שבועות. “אה, נו, קטן עלינו כבר", עניתי לה - והזדעזעתי מעצמי. התרגלנו או התחשלנו או שסתם אין לנו יכולת להכיל אסונות של אחרים. אין לנו כוח להזדעזע עוד. ה"סבבה" שלנו התרוקנה מהטוב, והפכה לאדישות מוחלטת. בהלימה לכל המאורעות מסביב בשנים האחרונות, גם ארסנל המילים הנרחב שלנו, בשפה שהיא אולי אחת היפות בעולם (ואני כנראה משוחדת בעניין הזה), הופך לסתמי ולא שימושי, כי הוא בעצם כבר לא אומר כלום.
אז מה כבר ביקשתי? רגע זן סטנדרטי ופשוט של סיפוק רגעי. לשבת מול הים ולחשוב מה לאכול בצהריים ולהתענג עליו בסבבה? ובדרך גם להאמין שוב לשטות הנפוצה הזו, שכל כך מסמלת את השגרה ואת המחסור בצרות, שהמרחק ביני לבין האושר המוחלט הוא אך ורק שני קילו פחות?
מה עם סתם חיוך כזה בקו ישר של סיפוק שתקוע על הפרצוף כהבעה סטטית. לא חובה חצי ירח, לא חיוך חושף שיניים, ומנגד גם לא חריקת שיניים בלילה, ולא שיתוק מתוך אימה. קו ישר סטנדרטי כמו האימוג'י הזה שלא מביע כלום, מלבד הודיה על הקיום הבסיסי שלו, כאילו הוא אומר: אני בטוב, והכל סבבה.
אני לא יודעת אם המציאות היא זו שאשמה בכך שהפכנו להיות יצורים עם אי־ספיקת לב נורמלית. מציאות שהפכה להיות מוזרה יותר מכל סרט הוליוודי עתיר תקציב שאי־פעם הפיקו. בחצי השנה האחרונה אני אפילו לא מצליחה לראות סרטי מתח, זה פשוט לא מפחיד אותי יותר, לא מפתיע ולא מרגש ואין לי סבלנות לראות פעולות הרואיות של גיבורי־על שהם בכלל שחקנים. אפילו רומנטיקה בקולנוע כבר לא מרגשת אותי יותר. אני צינית, וזה ממש לא סבבה.
ואולי זה לא קורה רק בישראל, עם המעברים החדים והבלתי נתפסים שמתרחשים בה. יכול להיות שזו רוח התקופה הכללית וזה קורה גם בעולם, עומס המידע, הנגישות של הדברים שפעם כילדים היינו ממש מתרגשים להשיג. סף הריגוש נמוך. כל אירוע בת מצווה הוא מינימום חתונה. כל יום הולדת 3 לילד הוא מקסימום הפקה. הבינג' הרס לנו את הציפייה לפרק שיגיע רק בעוד שבוע. המציאות הרסה לנו את הצפייה בפנטזיה. אפילו “מלך האריות" עם החיות שמדברות נראה לי מציאותי הרבה יותר ממה שקרה פה בתקופה האחרונה.
איפה הימים שבהם להקליט שיר שהיה מושמע ברדיו מההתחלה ועד הסוף בלי שהשדרן ידבר עליו הייתה התעסוקה העיקרית בחיי. הייתי מקדישה ימים שלמים מחיי לרשת ג', רק כדי שאולי ישמיעו את השיר שאני רוצה לשמוע ולא היה לי איך להקליט אותו. מצד שני, כשהכל נגיש, קל ומהיר יותר להגשים חלומות ורצונות. מנגד, קו ישר וסטטי נטול רגש של קיום שרק תרחישי קיצון מטלטלים אותנו בתוכו. קצת מפחיד אותי לחשוב שאולי גדל כאן דור עם חוסר יכולת להרגיש דברים של הביניים.
את ה"סבבה" הזה, של הבהייה המספקת בכלום ושום דבר, את ה־הכל טוב, ולא כי קרה משהו קיצוני. פשוט כי טוב. השנים הראשונות של החיים שלהם כאן כל כך מטלטלות ומלאות אפקטים, עד שכבר לא נותרה אפילו דרך להסביר כמה נראה לי שהם מפסידים. הם לא יודעים מה הם מפסידים. אנחנו כן. אבל לפעמים נדמה לי שאפילו אנחנו כבר שכחנו.