מקובל לחשוב שכאשר "התותחים רועמים המוזות שותקות", אך גם בכאוס של מלחמה יש כללים של אסור ומותר, שפותחו במשך מאות שנים במסגרת המשפט הבינלאומי. כללי המשפט הבינלאומי ביחס לזכותה של מדינה לתקוף מדינה אחרת הועמדו למבחן משמעותי בעקבות מתקפת הטילים והכטב"מים האיראנית על ישראל. מתקפה זו היא אירוע מכונן שבו, לראשונה זה עשרות שנים, מדינת ישראל עמדה תחת מתקפה גלויה ורשמית מצד מדינה אחרת.
חריג: מפקד חיל האוויר השתתף בתקיפת מטרות של ארגון הטרור חיזבאללה
לאור יום בלב שכם: כוחות הביטחון עצרו מבוקש פלסטיני
כדי להבין אם יש בסיס חוקי לתוקפנות האיראנית יש לנסוע בזמן למאה ה־19. ביום 29 בדצמבר 1837 החליטו כוחות צבא בריטניה שפעלו באזור קנדה לתקוף ספינת אספקה וציוד של כוחות ארה"ב. שמה של הספינה היה "הקרוליין". בשעות הלילה, כאשר הספינה עגנה בנמל, עלו עליה עשרות חיילים בריטים, גירשו את מרבית אנשי הצוות ואת חלקם האחר הרגו, העלו אותה באש ושלחו אותה במורד הנהר אל עבר מפלי הניאגרה.
לאחר מספר חודשים הועמד לדין במדינת ניו יורק קצין בריטי בטענה שהוא לקח חלק בפגיעה בספינת "הקרוליין". הבריטים טענו כי מדובר היה במעשה לגיטימי של הגנה עצמית, ובעקבות כך החלה חלופת מכתבים בין בריטניה לארה"ב שבמסגרתה גובשה נוסחה למצבים שבהם מותר למדינה לבצע פעולות של הגנה עצמית, כולל פעולות מנע.
לפי "דוקטרינת הקרוליין", מותר להפעיל כוח ולתקוף מדינה אחרת בעילה של הגנה עצמית - בכפוף לדרישות של נחיצות ומידתיות התקיפה. כלומר, כל עוד אין בידי המדינה אפשרות סבירה אחרת להגן על עצמה, מותר לה לפעול בכוח בדרך מידתית כדי למנוע את הסכנה. מאז הפכה "דוקטרינת הקרוליין" למבחן המשפטי המקובל להפעלת הזכות להגנה עצמית.
סעיף 51 למגילת האו"ם מעגן כיום את זכות ההגנה העצמית, ובו נקבע כי "אין בהוראת מגילה זו כדי לפגוע בזכות הטבעית להגנה עצמית, עצמאית או קולקטיבית, שעה שהתקפה מזוינת מתרחשת כנגד מדינה החברה באו"ם...".
פעמים רבות טענה ישראל בזירה הבינלאומית כי פעולות צבאיות שונות שלה נעשו מכוח הזכות להגנה עצמית כפי שהיא נוסחה על פי "דוקטרינת הקרוליין". כך למשל, אחרי מבצע אנטבה ב־1976 ישראל טענה באו"ם כי הפעולה הצבאית שלה התבססה על דוקטרינה זאת. טענה דומה נשמעה גם לאחר הפצצת הכור הגרעיני של עיראק ב־1981.
פעולותיה של ישראל בלבנון וסוריה, כפי שמדוֹוח מעת לעת על ידי מקורות זרים, מבוצעות, ככל הנראה, בהתאם לדיני ההגנה העצמית המקובלים. מטרתם למנוע באופן מיידי סכנה למדינת ישראל ואזרחיה. כך היה, ככל הנראה, הבסיס לתקיפה של בכירי משמרות המהפכה בדמשק, שהוביל לתגובה האיראנית.
לעומת תקיפותיה של ישראל, המבוססת על המשפט הבינלאומי, אין בסיס משפטי ממשי למתקפה האיראנית חסרת התקדים על ישראל. מדובר במתקפת נקם לא מידתית, שאינה עומדת בדרישות הנחיצות והמידתיות שגובשו ב"דוקטרינת הקרוליין" ומוגנות כיום במגילת האו"ם.