כמאה איש מילאו ביום רביעי בצהריים את אולם חדר האוכל בקומה התחתונה של ישיבת ההסדר ניר בקריית ארבע. משפחת ליבמן יושבת שם שבעה על הבן אליקים, שנרצח במסיבת ה"נובה", ובקהל נציגות של החברה הישראלית על כל גווניה וצבעיה. מצדם האחד של ההורים, אליהו ואבישג, יושבים בני משפחתו של רס"ר (במיל') אנואר סרחאן, שנהרג לא מכבר בסמוך לצומת גוש עציון, אשר הגיעו מחורפיש.
לאחר הסערה שעורר: ביקורת מתוך עוצמה יהודית כלפי איתמר בן גביר
התרגיל של סינוואר: נסראללה לא מצליח לצאת מהמלכוד
מן הצד השני אלון נמרודי ואמיר דניאל, הוריהם של שניים מחיילי צה"ל הנמצאים בידי חמאס. סמל עוז דניאל, הבן של אמיר, הוגדר בתחילה כחטוף, ואחרי למעלה מארבעה חודשים התבשרה משפחתו שהוא נפל כבר ב־7 באוקטובר ושגופתו מוחזקת בעזה. רב"ט תמיר נמרודי, הבן של אלון, נחטף ביום פרוץ המלחמה, ומשפחתו עדיין מייחלת לטוב.
ליבמן נטל את המיקרופון, ביקש שקט, וסיפר לנוכחים שזה עתה באו, שהוא ורעייתו הנהיגו כלל בניחום האבלים שלהם. כל משפחת חטופים שמגיעה מתבקשת לספר לקהל על בן המשפחה שבשבי, ומיד אחר כך נושאים כל הנוכחים תפילה משותפת לשחרורו. נמרודי ודניאל ריגשו עד דמעות. כשהם מתחבקים מפעם לפעם עם ליבמן, סיפרו על הפערים הפוליטיים בינם לבינו, על ההבדלים בתפיסה באשר לדרך הנכונה להחזיר את הבנים הביתה, ועל כמה כל זה לא הזיז להם בשבעת החודשים האחרונים לאהוב זה את זה ולדאוג זה לזה.
"בכינו יחד וצחקנו יחד", סיפר נמרודי על שבת אחת שבילה יחד עם משפחת ליבמן, "ואת החיבור בינינו ואת האהבה בינינו אף אחד לא יכול לשבור. אולי אנחנו לא מחזיקים באותו קו פוליטי, אבל אנחנו משפחה אחת".
אחר כך ביקשה הרבנית ימימה מזרחי דקה אחת של שקט, שבה כל אחד יתפלל לטוב בשפתו שלו. זה היה מעמד מרטיט לב. חילונים ודתיים, יהודים ודרוזים, חיילים ואזרחים, משפחות שכולות, משפחות חטופים, נציגי יחידות חילוץ ומנחמים אקראיים, כולם עצמו לרגע קל של דממה את עיניהם, ומלמלו תפילה.
"באנו לחזק ויצאנו מחוזקים" היא קלישאה, אבל לעתים אין כמו קלישאות כדי לתאר נכוחה את המצב. החיבור הזה, ה"שבת אחים גם יחד", הוא הזיקוק של הישראליות. של כל מה שטוב אצלנו. חשבתי לעצמי שאם במקום השידורים הרגילים שלנו, היינו מעבירים כל היום שידורים חיים מאירועים כאלה, המשיח עם החמור היה מצפצף מזמן מהחניה למטה. "אנחנו סופגים מכל עבר כל כך הרבה אהבה וחיבוק ותמיכה, ובתקשורת, בחוץ, רואים בעיקר את מה שמפריד בינינו", אמר לי אחר כך בצער אמיר דניאל.
"עין טובה" וחשובה
אפשר להסתכל על מדינת ישראל ערב יום העצמאות ה־76 ולמצוא רע. יש כאן בעיות ביטחוניות, ויש הרוגים, ויש חטופים, ויש יוקר מחיה, ויש שנאה, ויש קיטוב, ויש קטטות פוליטיות, ויש "רק ביבי" ו"רק לא ביבי", וכל מי שמספר על הרע הזה מדבר אמת לאמיתה. אפשר להסתכל על מדינת ישראל, ערב יום העצמאות ה־76, ולראות הרבה טוב. יש כאן אנשים חמים ואוהבים, ויש ערבות הדדית, ויש סולידריות, ויש תמיכה, ויש תרומה, ויש התנדבות, וכל מי שמספר על הטוב הזה מדבר גם הוא אמת לאמיתה.
אז מי צודק, ומה נכון ואיפה נמצאת האמת? במשנה במסכת אבות מברר רבן יוחנן בן זכאי עם תלמידיו מהי "דרך ישרה שידבק בה האדם". אחד מהם, רבי אליעזר, משיב: "עין טובה". ושואלים חז"ל: מהו עניינה של אותה עין טובה? הרי עין היא איבר פסיבי. היא לא יכולה לבחור לראות טוב. מה שנמצא מולה היא רואה, ומה שלא נמצא מולה היא איננה רואה.
וכאן הטעות. עין איננה איבר פסיבי. עין בוחרת. אנשים שונים רואים מציאות דומה ובוחרים אחרת כיצד לנתח אותה, ואיך להתייחס אליה ובמה להתמקד בתוכה. במילים אחרות, דווקא מתוך השנה הקשה שעברנו כולנו - קודם בעימות החברתי הגדול שקרע אותנו, ובהמשך בטבח הקשה של שמחת תורה - צריך לפקוח "עין טובה" ולראות שעם כל המורכבויות, ועם כל הקשיים, וחרף כל הבעיות, ויש כאלה רבות, החברה הישראלית, ערב יום העצמאות, היא חברה נהדרת. ומדינת ישראל, 76 שנה להקמתה, היא יצירה פלאית. לא פעם אנחנו מתאהבים יתר על המידה בקיטורים ובהוצאת דיבתה של החברה הישראלית, כלומר דיבתנו שלנו, אבל הספורט הלאומי הזה לא יכול להסתיר את כל היופי שהצלחנו לייצר כאן.
אני מנסה לדמיין את סבא שלי, שהנאצים רצחו, ואת הסבא שלו, ואת הסבא של הסבא שלו, וכל יהודי אחר שחי בדורות הקודמים בגרמניה או במרוקו, בברית המועצות, באתיופיה או באיראן. תארו לעצמכם שהיינו יכולים לפתוח לכל אחד מהם צוהר קטן מהמציאות שבה היו היכן שהיו, להראות להם לרגע קט את מדינת ישראל של היום - עם המלחמות שלה, ועם הצרות שלה, ועם הוויכוחים הפוליטיים שבתוכה, ועם "כן רפורמה" או "לא רפורמה" - ולשאול אותם היכן היו מעדיפים לחיות, היכן שגדלו וחיו או במדינת ישראל הריבונית שהקמנו כאן בארץ ישראל. יש לנו ספק במה הם היו בוחרים? יש לנו ספק איזו התרגשות הייתה עוטפת אותם לו זכו לראות בעיניהם את הנס הגדול שמתרחש אצלנו בכל רגע ורגע? אז למה שלא נדע גם אנחנו לחוש את הנס הזה?
צמחה בתוכנו במהלך השנים קבוצה שרואה רע בכל דבר. קבוצה שסובלת ממחלת מרמרת כרונית, שאינה מצליחה לראות פה שום דבר טוב, ושלבד מביקורת אין לה כלום עם מה שמתרחש סביבה. אם תרצו, יש בינינו את אנשי ה"כן, אבל" ואת אנשי ה"לא, אבל". אלה מתרגשים מהיצירה הציונית, גם אם הם יודעים שיש עדיין הרבה מה לתקן. אלה מלאים תסכול כלפי כל מה שמתרחש כאן, ואם הם מצליחים לזהות פה ושם משהו חיובי, הוא נראה להם כמו הערת שוליים בלתי חשובה.
כאילו מאותו רחם
אז כן, מותר לנו להסתכל מדי פעם במראה בגאווה, ולומר לעצמנו כמה מילים טובות. קחו דוגמה קטנטנה ממה שקרה השבוע בבית העלמין בחיפה, כשניצולת השואה אסתי גרייצר הלכה לעולמה. גרייצר, בת ה־95, סיימה מסכת חיים עשירה ומלאה, והייתה חשוכת ילדים בעקבות ניסויים רפואיים שביצעו בה הנאצים באושוויץ.
קרובי המשפחה שלה, שידעו שאין איש שיישב עליה שבעה וחששו שלא יהיה מניין בהלוויה שלה, פרסמו הודעה צנועה ברשת החברתית. כמה שעות אחר כך, כשהגיעו לבית העלמין, מצאו לצדם אלפי ישראלים טובים שבאו ללוות את הדודה שלהם בדרכה האחרונה. תצפו בסרטונים שיצאו מהאירוע הזה - ותבכו מהתרגשות. כמה אנשים טובים ורגישים מסתובבים בינינו.
וזה לא רק בקושי ובעצב. אני לא יודע כמה אנשים מכירים את זה, אבל ישנן קבוצות וואטסאפ שעניינן איסוף אנשים שיסייעו לשמח חתן וכלה חסרי משפחה, חסרי אמצעים, עולים חדשים, גרים וכיוצא באלה. ההודעות נשלחות, החבר'ה מתגייסים, וכמה שעות אחר כך מוצאים את עצמם בני הזוג מוקפים בצעירים שבאו לרקוד איתם בלי לדעת מי הם ומה שמם. תגידו לי איפה עוד יש דברים כאלה.
שלא לדבר על ההיקף הענקי של הארגונים ההתנדבותיים שמקיפים אותנו, במטרה לסייע לכל נצרך בכל נושא. אין לך אוכל? אין לך בגדים? אין לך תרופות? אין לך כיסא גלגלים? יש לך פנצ'ר באמצע הלילה באמצע כביש 6 ואתה לא יודע מה לעשות? לכל אלה יש פתרון. פתרון בדמותם של אנשים טובים שמוכנים לסייע על חשבון הזמן שלהם ועל חשבון הכסף שלהם.
יודעים מה? עזבו את כל אלה. התרגלנו לזה כאילו מדובר בעניין מובן מאליו, אבל רק השבוע תרמו עשרה ישראלים את הכליה שלהם במסגרת ארגון "מתנת חיים" לאדם חולה שהם לא מכירים. 224 תרומות כליה כאלו נרשמו מיום העצמאות הקודם עד יום העצמאות הנוכחי. וזה מטורף. תחשבו על זה. יש פה המוני אנשים שמוכנים להיכנס לחדר ניתוח, ולצאת ממנו בלי איבר שנלקח מגופם, רק כי מישהו, שעד אתמול לא ידעו שהוא קיים, זקוק לו. שאלתם את עצמכם פעם איך זה שאין תופעה כזו בשום מקום אחר בעולם?
תראו מה קרה כאן רגע אחרי שפרצה המלחמה בשמחת תורה, כשרכבות אוויריות הובילו אל החזית המוני ישראלים מכל קצוות תבל. אין־ספור סיפורים שונים ומשונים על מי ששילמו הון תועפות במחלקת עסקים, כי זה הכיסא היחיד שהיה פנוי על המטוס חזרה הביתה. או על חבר'ה שנחתו בקצה העולם עם תוכניות לטיול גדול של חצי שנה, וכעבור יומיים מיהרו לקנות כרטיס חזרה כדי לא לפספס את הכניסה לח'אן יונס. אלה השכנים שלנו והחברים שלנו. אלה גם מי ששרטנו עד זוב דם שתי דקות קודם לכן, ועכשיו הם מוכנים לעשות הכל, ממש הכל, כדי להילחם איתנו יחד ולמסור את הנפש איתנו יחד. אפשר לא להתפעם מזה?
קלטנו פה בכמה עשרות שנים עלייה בהיקפים ששום מדינה בעולם לא קלטה. וזה נכון שלאף קהילה שהשאירה אחריה חיים ובאה כדי לבנות פה עתיד חדש לא היה קל. ועדיין, אחרי עשור או אחרי כמה עשורים, תראו איך הפכנו לגוף אחד. כאילו יצאנו מאותו רחם. כאילו גדלנו יחד מאפס. כאילו היינו כאן כולנו יחד מהרגע הראשון. עם קשיים, עם התמודדויות, עם אתגרים, אבל עם סיפוק עצום.
לפני כמה חודשים הגיעה לביקור בארץ קרובת משפחה מארה"ב. "מה יהיה?", שאלה אותי, "כל הזמן סבבים של מלחמה ושל פיגועים ושל דם, זה לא נגמר". "תסתכלי על זה אחרת", הצעתי לה, "תראי מה אנחנו מצליחים לעשות כאן בין סבב לסבב, בין פיגוע לפיגוע ובין מלחמה למלחמה. תראי כמה אנחנו מתקדמים. נלחמים ומתקדמים. נאבקים ומתקדמים. משלמים מחירים ומתקדמים. תראי לעומתנו את השכנים שלנו", אמרתי לה, "תסתכלי על האויבים שסביבנו.
תשאלי את עצמך מה הם עשו ב־76 השנים האחרונות, ומה עשינו אנחנו. אפשר להשוות?". ובכל פעם שאני נחלש קצת, ובכל פעם שאני נדרש להיזכר כמה גדול הנס של מדינת ישראל, אני חושב על אבא שלי, שעד 1945 נמלט מציפורני הנאצים על אדמת אירופה, וכעבור שלוש שנים היה מראשוני המתגייסים לחטיבת גולני. ועל אמא שלי, שבאוקטובר 1944, כשהיא עוד לא בת 14, עמדה על הרמפה של מנגלה, שהשתחררה ממאוטהאוזן כשהיא שוקלת כמו תיק גב, וששלוש וחצי שנים אחר כך הקימה פה מדינה. חושב עליהם ולא מאמין שבמציאות נורמלית דבר כזה יכול לקרות.
עם לא מחליפים
ובגלל כל אלה ועל רקע כל הטוב הזה, ובניגוד לעצות של מי שמבקשים להוריד השנה את הרוח, את יום העצמאות הזה צריך לחגוג בעוצמה גדולה יותר מכל אלה שחגגנו עד כה. לא רק מפני שאסור לסייע לאויב להשיג את מטרתו, אלא כי זו מהות החג. חגיגת קיומה של ריבונות יהודית בארץ ישראל, שמאפשרת את כל הטוב הזה, ושמחה על כך שזכינו לראות ולחוש את מה שאבותינו ואבות אבותינו יכלו רק לחלום עליו.
ואם צריך בכל זאת לשנות משהו השנה, זה את ההבנה שמהות החג איננה הפטישים, ותרסיסי השלג, ואפילו לא הנפנוף המסורתי על המנגל. מהות החג טמונה בצורך לעצור פעם בשנה כדי להסתכל לאחור, לראות את כל מה שהשגנו, להכריז "אנחנו כאן, עם הכל ולמרות הכל", להצדיע למי שבזכותם הגענו עד הלום, ולהגיד תודה.
רבים מכירים את השיר המדויק כל כך של צור ארליך, על השבוע הזה שאנחנו נמצאים כעת בעיצומו. "שְׁנֵי יְמֵי זִכָּרוֹן סְמוּכִים כָּל שָׁנָה, לְטוֹבַת הַחִשּׁוּב הַכְּלָלִי, כַּמָּה עוֹלֶה לָנוּ עִם מְדִינָה וְכַמָּה עוֹלֶה לָנוּ בְּלִי". וזה כל הסיפור על רגל אחת. כן, גם אחרי שחטפנו את המכה הנוראית, וגם אחרי ששילמנו מחיר דמים כבד כל כך, וגם אחרי שהאויב פלש ליישובינו ורצח ושחט ושרף ואנס וחטף.
גם אחרי כל אלה, ודווקא אחרי כל אלה, ומבעד לכאב הצורב, אנחנו צריכים להיזכר מה קרה כשזה התרחש על אדמת פולין ואוקראינה, בבירקנאו ובבאבי יאר, כשאין מושיע ואין עוצר ואין מגן, ואיך זה נראה כשזה התרחש במדינת ישראל, עם צבא ההגנה לישראל, שגם כשנתפס לא מוכן ברגע רע מאוד, היה מסוגל לעצור את שפך הדם אחרי כמה שעות ולצאת למתקפת נגד.
קראתי את נימוקיהם של כל מי שביקשו להשבית השנה את השמחה. כמעט בכל ההסברים הופיעו ראש הממשלה והשרים והמחדלים והתקלות. וזה בדיוק העניין. סיפרתי כאן בעבר על הפעם ההיא, אחרי ההתנתקות, שבה ישבתי בביתו של הרב חיים דרוקמן זצ"ל ושאלתי לדעתו על אותם אנשים שהפסיקו להתפלל לשלום המדינה. את הדפיקה שלו על השולחן אני זוכר עד היום. "אם אני ברוגז עם החזן בבית הכנסת, אני לא אומר קדושה?", שאל. "זו המדינה שלי, וזה העם שלי, וגם אם נעשים דברים שמקוממים אותי, אני לא מחליף את העם ולא מחליף את המדינה".
וכמי שהתפלל לשלום המדינה וביקש "שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ", גם כש"שריה" היו ניצן הורביץ ומרב מיכאלי, וגם כש"ראשיה" הרסו בתים בגוש קטיף או חתמו על הסכמים נוראיים עם ארגוני טרור, כך אתפלל גם היום. לא הקמנו את המדינה בשביל שר כזה או חברת כנסת אחרת, ולא נפסיק לחגוג את הנס שלה בגלל מעשיו של פוליטיקאי כזה או בגלל מחדליו של אחר. השנה, יותר מבכל שנה אחרת, נחגוג את מה שיש. השנה, יותר מבכל שנה אחרת, נבין מה היה קורה אלמלא. השנה, יותר מבכל שנה אחרת, נשמח. נשמח מתוך כובד ראש, נשמח מתוך תפילה למען החטופים, נשמח מתוך השתתפות בצער המשפחות השכולות, אבל נשמח.
"מום אין בך"
ומה עם כל הפגמים והבעיות ועם מה שזקוק לתיקון? להתעלם מכל אלה? התשובה היא לא. לגמרי לא. אבל מומלץ להסתכל עליהם כמו שהסתכל הרב קוק זצ"ל. "האהבה הגדולה שאנחנו אוהבים את אומתנו", כתב, "לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקייה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך".
חג עצמאות שמח.