עם פרוץ המהומות בקמפוסים בארצות הברית, נחשפנו לפער התהומי בין היחס של ראשי האוניברסיטאות להסתה במוסדות האקדמיים בישראל לבין יחסם להסתה במוסדות בארצות הברית. הפרעות האלימות באוניברסיטאות בארצות הברית חשפו את רמת הצביעות שבה מתנהלים ראשי האוניברסיטאות מאז פרוץ המלחמה. בשבעת החודשים האחרונים האקדמיה הישראלית משמשת לא פעם כבית מכיל ומגונן לתומכי טרור ולמסיתים נגד מדינת ישראל וחיילי צה”ל.
מלבד הזעזוע העמוק מרמות השנאה והניתוק מהמציאות, הקושי הגדול הוא לראות את צורת הטיפול (או אי־הטיפול) של המוסדות האקדמיים בעניין. מבחינת האקדמיה הישראלית והעומדים בראשה, מה שהיה ב־6 באוקטובר נמשך גם אחרי ה־7 באוקטובר. המוסדות האקדמיים נאחזים בכל כוחם באותם עקרונות ארוכי שנים של שמירה על חופש הביטוי והחופש האקדמי.
מדובר בעקרונות חשובים מאין כמוהם, אולם מגופים שתפקידם הוא לחנך ולהכשיר את הדור הבא היינו מצפים למעט גמישות מחשבתית ולבחינת מצבים בצורה מקצועית ואובייקטיבית. עם ההסלמה בקמפוסים בארצות הברית, ועד ראשי האוניברסיטאות פרסם מכתב שבו הובעה דאגתם העמוקה מ“גילוי האנטישמיות והאנטי ישראליות ששוטפים את הקמפוסים בארצות הברית” והודגש כי חופש הביטוי והחופש להפגין הם אכן נשמת אפה של הדמוקרטיה, אולם אין הם מתירים “חופש שיסוי וקריאות להשמיד את מדינת ישראל”.
מדובר בצביעות מרתיחה. ראשי האוניברסיטאות הנכבדים שחתומים על המכתב התירו בשתיקתם, וחלקם אף באמירות גלויות, הסתה פרועה ומסוכנת במוסדות אשר הם עומדים בראשם. קחו לדוגמה את פרופ’ אריאל פורת, נשיא אוניברסיטת תל אביב, שלפני פחות מחודש שיגר מכתב אל יו”ר ועדת החינוך ח”כ יוסף טייב ובו הוא נימק מדוע הוא לא מוכן לפטר את המרצה ד”ר ענת מטר, שהיללה את המחבל וליד דקה, רוצח החייל משה תמם.
לטענת פרופ’ פורת, המרצה לא ביצעה “כל פעולה בלתי חוקית”, ואם לא די בכך, אף הוסיף: “חופש הביטוי מגן גם על התבטאויות מקוממות, כואבות וחסרות רגישות”. קשה לא להתפוצץ; כשההסתה היא בתוך ביתו ועליו לנקוט פעולה חדה ותקיפה, הוא נאלם דום ובוחר להסתתר תחת חופש ביטוי מורחב ומתירני. אולם כשהוא צריך להתייחס למקרה שבו לא נדרשת כל נקיטת פעולה מצדו ואין לו חשש מכך שיפגעו לו “בחופש האקדמי”, פרופ’ פורת מבין לפתע את הסכנות הגדולות הטמונות בהסתה. צביעות, כבר אמרנו.
אולם המוסדות האקדמיים אינם האחראיים הבלעדיים. כבר תקופה ארוכה שכנסת ישראל וחבריה משמיעים קולות של זעזוע עמוק והבנת הבעיה, אבל לא מטפלים בה. מפרוץ המלחמה ועד היום קיימו ועדות הכנסת דיונים, במטרה לקבוע כללים ולהטיל סנקציות בנושא, אולם אנחנו כבר יותר מחצי שנה בתוך האירוע וההסתה נמשכת באין מפריע. האירועים בארצות הברית צריכים להיות אלה שיפילו את האסימון לראשי האקדמיה בישראל או לפחות יזרזו את תהליכי החקיקה בנושא.
הכותב הוא יו"ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית