יש מקום קטן במרכז הארץ ששמו יצא לפניו "בזכות" פקק תנועה המשתרך ממחלפו הסמוך, תושבים בו מעט וקרבתו לים מנחמת. כמה עשרות משפחות שהגיעו טרם קום המדינה וכמו יישובים רבים בישראל יש בו שני בתי כנסת, האחד ותיק מאוד והאחד מעט פחות, זה גדוש ועמיתו ריקני.

לקראת תשובתו של בית הדין הבינלאומי בהאג: כדאי שנניח את תחושת הצדק בצד
נורמליזציה בערפל הקרב: ארצות הברית נותנת תמריץ לישראל, אך גם מאתגרת

בימים שבהם הדת מככבת בכל חלקה טובה, האמונה חוברת לזרמים פוליטיים המשקפים כמראה את החברה הישראלית, הלאומיות והלאומנות נצמדות לצדו האחד בעוד הליברליות עומדת מנגד, דרך חוק הגיוס וקצבאות הילדים, השוויון בנטל והעסקנות הפוליטית הנלווית, משהו טוב קורה בחבצלת השרון ואין מדובר בדיווח תנועה או אירוע חריג או משמעותי, אלא בועה קטנה של אחדות נדרשת.

בבית הכנסת הוותיק ביישוב אין מניין לתפילת יום השישי וכמו רבים חשש הסגירה מזמן איים גם עליו. עוד הרבה לפני שנת המלחמה הנוכחית, חשבו התושבים המעטים שעוד הגיעו להתפלל מה עושים, וכמו בשנת המלחמה הנוכחית הכריזו על כוננות למניין, תפרו כיפות בצבא ירוק והקימו קבוצה קטנה שכל תפקידה לוודא כי בערב שבת לא ייסגר בית הכנסת. מרביתם חילונים גמורים, מעולם לא דרכו באופן קבוע בבית הכנסת ואינם יודעים מאיזה עמוד להתחיל ובאיזו מנגינה להטעים את המילים.

הכיפות ממוספרות כמו יחידה צבאית, לכל אחד אותו צבע ומספר ברזל להתפקד בו, הגודל אחיד והחברותה שורה על כלל החובשים המתקבצים לקריאת מפקד הצוות הבקיא בכלל ההלכות. צחוק אינו מילה גסה ב־40 הדקות של הכיפות הירוקות, ה־green barest, שם הכינוי ליחידה צבאית מיוחדת בצבא ארה"ב להבדיל אלפי הבדלות. צעירים ומבוגרים, בקיאים וחסרי כל היכרות, ותיקים וחדשים וביחד מקיימים מנהג דתי אומנם, אבל המוטיבציה אזרחית, חברתית וחברית לגמרי.

חבצלת השרון היא דוגמה קטנה במציאות מורכבת מאוד, שבה התפילה באמת אינה שייכת לאיש, המניין הוא מינימום לביצוע המשימה והצוות עושה כל מאמץ לעמוד בה, מדי שישי אחר הצהריים. אירועים כאלו מתקיימים לבטח גם במקומות אחרים, אך יוכלו להרבה יותר. החברותה איננה נחלת הדת היהודית או אחרת, כפי שלעתים המשימה היא תפילה על מנת שמוסד חשוב וותיק לא ייסגר.

באזורי לחימה מתקבצים אנשים שונים למען מנהגו של קומץ קטן, משלימים מניין לתפילה החשובה לאדם מסוים בלי לשאול למה ובלי להביע עמדה. מתוך הזדהות וחברות, שותפות והרבה אחריות. הטנק בח'אן יונס כמו במוצב בחרמון, כך גם במושב קטן במרכז הארץ, זה עם הפקק - חבצלת השרון, ויש בזה טעם כלפי פנים וחוץ, איש לא יודע שזה קורה וזה בדיוק סוד הקסם, זה המון וממש הרבה.

אין שם דרשות ויש הרבה דעות, יש הומור משובח וחיבור נדיר ואת הכל עושים תוך קריאה מדודה בספרות, הבעות פנים של סדר, קריצות וסימני ידיים. ככה פשוט ועובד, דוגמה למשהו טוב אחר.

בתי הכנסת הישנים במרחב הכפרי נסגרים, את זה לא תראו בשום סקר או טבלה, זה לא יפתח מהדורה, אבל מסמן משהו שכדאי מאוד לתת עליו את הדעת. סגירה של מוסד מבטאת לרוב ריחוק ממה שהמוסד אמור לסמל. דאגה שלא ייסגר יכולה לבטא בדיוק את ההפך, הבריא והנכון לכולנו.

להתקרב ולגעת
לא צריך לעסוק בהגדרת האמונה, לכל אחד יש את שלו ויש מקום לכולם. מבלי הניסיון להפוך אותך לאדם מאמין, אפשר לתת לכל אחד להתקרב ולגעת בדיוק איפה וכמה שהוא או היא רוצים. ביחד או בנפרד, בנוסח כזה או אחר. כי בית כנסת ותיק במרחב הכפרי נוסד מלכתחילה על מנת לחבר. אז בפעם הבאה שאתם שומעים על הפקק ממחלף חבצלת, תדעו שיש גם דברים טובים שקורים שם.

הניצחון מורכב מהרבה דברים, בכל ענף ולאורך ההיסטוריה קשה להצביע על גורם מכריע בודד, הקרבות בדרך כלל לא. החוסן החברתי הוא מאבני היסוד של שניהם והוא מתרחש ברגעי קסם, לא בהכרח עם המילייה המוכר שלך, באזור הנוחות שלך, אלא לפעמים בחבורה מגויסת למשימה, פשוטה או מורכבת ככל שתהיה, קשורה או שאינה למצב הדברים הנתון ולמציאות המורכבת שלנו.

בשבוע שבו בית הדין הבינלאומי מאיים בצווים על מנהיגי מדינת ישראל ובאיראן הולכת ומתמעטת נבחרת הטרור, צריך שלא להוריד את העיניים מהמטרה להשבת החטופים, מהקרבות ומשלום החיילות והחיילים ומחבלי הארץ המפונים. רוצים דוגמה קטנה לאיך אפשר לעשות צעד קטן במסע ארוך? עצרו פעם במושב קטן במרכז הארץ ביום שישי לקראת שקיעה ותראו את צוות מאיר.

הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי