יש רגעים משמעותיים שאדם חווה במהלך חייו, וכבר עם התרחשותם הוא יודע שייצרבו אצלו לנצח. כמה רגעים כאלה היו לנו בשבוע האחרון, אבל רגע אחד מיוחד כזה, שהגיע עמוק לתוך הלילה שבין רביעי לחמישי, לימד אותי אילו עוצמות נדירות יש לאנשים שסובבים אותי. שעות ספורות קודם לכן עוד ישבנו עד שעה מאוחרת בסלון הבית של בני ורותי בקרני שומרון. בני הוא אח של רעייתי. רותי היא אשתו. היו שם צחוקים, היו שם בירבורים על פוליטיקה, הייתה שם גלידה איכותית, והיה שם הרבה מצב רוח טוב.
ריח המוות: החייל חפר ביידים ומצא את גופות החטופים | תיעוד מג'באליה
אירופה בהלם מעדות האונס: "תיאורים מזעזעים, הלב לא עומד בזה"
בין לבין, הקריא לנו בני שורות מתוך קבוצת הוואטסאפ של הורי הגדוד של גילעד, הבן הקטן שלו ושל רותי. האחיין הקטן שלנו. הודעה אחת על מפקד הפלוגה שנפצע בצהריים. הודעה שנייה על הלוחמים שנפגעו אתמול. מסוג קבוצות הוואטסאפ שמחזיקות אותך, כהורה, במתח מתמיד. שעתיים אחר כך, רגע אחרי שנכנסנו בחזרה הביתה, צלצל הטלפון. בני היה על הקו. "גילעד נפל בקרב".
בום ענק. אגרוף במפתח הלב. בכי. התפרקות. ומיד נכנסים שוב לרכב כדי למהר בחזרה אל בני ורותי, אל לילה שייחרט בזיכרון. לילה שנע בין יבבות קורעות לב של אמא שהשמיים נפלו עליה, לבין שקט ארוך הממתין לבוקר שיעלה. לילה שכולו הכנה לקראת ה"הותר לפרסום", לקראת הטלפונים שיבואו, לקראת יום ההלוויה, לקראת החיים החדשים.
זה קרה בערך בארבע וחצי לפנות בוקר כשבני, שאך לפני חמש שעות דפקו המבשרים על דלת ביתו, תר בטלפון הסלולרי שלו אחר עדכונים, בניסיון לדלות פרטים על מה שאירע לבנו, וגילה לפתע, לראשונה, בלי הכנה מוקדמת, מה בדיוק קרה. פגז שנורה מאחד הטנקים שלנו, דיווח אחד האתרים, הוא שהביא למותם של גילעד ושל ארבעה מחבריו הצנחנים. גילוי מטלטל שכזה יכול לזרוק משפחה לאלף כיוונים. קשה לבוא בטענות אל מי שבנסיבות כאלה יכעס וידרוש לחקור, ולמצות את הדין, ולבוא חשבון עם כל מי שרק אפשר.
אבל שום דבר מזה לא קרה כאן. עשירית שנייה עברה לפני שחן, אחותו של גילעד, הגיבה ראשונה: "זה לא חשוב, זה לא רלוונטי, זה לא אמור לעניין אותנו. המלחמה שלנו היא נגד האויב, לא נגד הטנקיסטים שלנו, גם אם הם טעו. הם נלחמים שם עבורנו, הם מסכנים שם את חייהם עבורנו, אנחנו נזמין אותם אלינו, וניתן להם את החיבוק שהם בוודאי כל כך זקוקים לו עכשיו".
רגע נוסף עבר לפני שאבא שלה אישר במילותיו שלו את הדברים, וזהו. תם העיסוק בסוגיה. "לא הייתה לי שנייה אחת של כעס", אמר למנחמים שהגיעו בימים הבאים, "לא עלה בדעתי ולו לרגע אחד להפנות איזושהי טענה אל החיילים שלנו שירו". "יש לנו במשפחה ארבעה שריונרים", אמרה לי חן באחד הלילות השבוע, כשישבנו לדבר, אחרי שכל המנחמים יצאו. "זה היה יכול להיות כל אחד מהם שם בטנק. וכמו שגילעד אח שלנו, גם הם אחים שלנו. ואם הם נלחמים בג'באליה ומוכנים למסור את הנפש למעננו, לא הוגן שהם יצטרכו לסחוב את האשמה הזו עליהם כל החיים. אנחנו ננסה לעזור להם ככל שנוכל".
ואני יושב מול האנשים הגדולים האלה, הגיס שלי והאחיינית שלי והמשפחה המורחבת שלי, ומודה על הזכות שנפלה בחלקי להיות חלק מהקבוצה הזו. איזו אצילות. איזו השקפה. איזו ראיית עולם. איזו יכולת לראות את הכאב של האחר, כשמתך שלך מוטל לפניך.
ארון ספרים מלמד
גילעד אריה בוים היה ההגדרה המילונית לבן זקונים. הצעיר מבין חמישה ילדים, שהגיע לעולם כשאבא ואמא חגגו 45. ג'ינג'י עם חיוך ממס לבבות, שכיוון גבוה ושאף לגדולות. בצעירותו למד בישיבה תיכונית, בגיל 18 התיישב ללמוד תורה בישיבה בבית אל. במהלך ימי השבעה הגיע לבית המשפחה הרב שלמה יוסף וייצן, מרבני הישיבה, ומי שבנו שלו נפל.
בשבעה באוקטובר בקרב על כרם שלום. הוא סיפר על הרגע שבו הגיע אליו גילעד, אחרי שנתיים של לימוד, והודיע לו שהוא מרגיש שהוא לא מצליח לנצל את הזמן ללימוד כפי שהצליח בתחילה, ולפיכך החליט להתגייס. בעוד חודשים ספורים היה אמור להשתחרר ולהגשים את חלומו להיות רופא ולטפל באנשים. כדי שזה יקרה דאג, מתוך רצועת עזה, להירשם ללימודי רפואה בשתי אוניברסיטאות.
גילעד נולד למשפחה ששורשיה נטועים עמוק במאבק על הארץ הזו. סבא אחד שלו היה לוחם לח"י שנדון למוות על ידי הבריטים, לפני שעונשו הומר למאסר עולם. סבא וסבתא מן הצד השני היו עובדי אדמה שהוציאו לחם מן הארץ. סבא רבא עלה ארצה בשנות ה־20 של המאה שעברה, היה ממקימי כפר אתא (קריית אתא של היום), וכשבפרעות תרפ"ט הערבים שרפו את המקום וקרובי משפחתו מפולין שלחו לו כסף כדי שירכוש כרטיס וישוב אליהם חזרה - השתמש בכסף כדי לקנות אדמה ולהעמיק את האחיזה בארץ.
אם ארון הספרים של אדם מלמד מי היה - לו היה נכנס זר לחדר של גילעד, היה מתקשה להאמין שמדובר בצעיר שטרם מלאו לו 23. עשרות ספרי הלכה, אמונה, גמרא ומשנה ממלאים את המדפים, שוכנים בכבוד לצד ספרי טיולים והיסטוריה, "בבגדים אדומים" של סבא יהושע, "יאיר" של משה שמיר, "אלטנוילנד" של הרצל, וגם, כמה מצמרר, ספר על "עשרת הרוגי מלכות" שהעניקו לו לבר המצווה חגית ושמעון ריין, הוריו של סרן בניה ריין, שנפל במלחמת לבנון השנייה. "לגילעד היקר מזל טוב, עלה והצלח ויהי ה' עמך בכל שתלך", איחלו לו.
חמישה ימים לפני שנהרג פגשנו אותו בפעם האחרונה באזכרה של סבא. עם סיומה, לקח אותו אבא שלו לצומת רעננה, אל האוטובוס שהחזיר אותו לצבא. רגע לפני כן, הניח את שתי ידיו על ראשו, בירך אותו "יברכך ה' וישמרך", ונפרד ממנו. מעט פעמים ראיתי השבוע את בני פורץ בבכי. כמעט כולן היו קשורות בתיאור רגע הפרידה הזה. בערב יום העצמאות, רגע לפני הכניסה לג'באליה, עוד הספיק להגיע לישיבת ההסדר בשדרות לתפילת יום העצמאות. כעבור יומיים, שלח לו בני את השיר של אברהם פריד למילותיו של ישי לפידות, שיחזק אותו:
"תחזיק חזק עלה קטן שלי
כי לא תמיד הכל בחוץ בהיר
ורוח סער וסופה קרה
תזכור ותתחזק אני איתך.
...עכשיו עלה קטן הכל רגוע
אך מרחוק אולי ענן מגיע
קח איתך צידה לדרך את ברכתי
חצי הכוס היא מלאה תזכור תמיד,
וכשהשמש אל הים שוקעת
אל תדאג, מחר היא שוב זורחת".
גילעד, שהיה בעיצומה של לחימה, לא הספיק לפתוח את ההודעה הזו.
מה חשב גילעד על המלחמה, על הפחד, על הסכנה? אחד מחבריו הראה לנו השבוע התכתבות שניהל איתו שבוע אחרי 7 באוקטובר. "אתם רוצים להיכנס לרצועה?", שאל. "בטח", השיב לו גילעד. "למה", הקשה החבר, "שיורידו הכל מלמעלה, זה לא מסוכן?". "ברור שזה מסוכן", ענה גילעד, "אבל שטח כובשים עם הרגליים". בהלוויה סיפרה אמא שלו שביקשה ממנו לא ללכת ראשון בראש הכוח. "אמא", השיב לה, "אבל מישהו צריך".
צנוע מצטיין
במשך כל המלחמה גילעד עשה הכל כדי לשמור את ההורים שלו – ובמיוחד את אבא, שמתמודד עם בעיות בריאות קשות – רחוקים ככל האפשר מדאגות. סיפר שהוא לא באמת נלחם, שאין סביבו שום דבר מסוכן, שכחובש פלוגתי הוא בעיקר נותן אקמול לחיילים עם כאב ראש. חבריו לנשק שהגיעו השבוע וסיפרו על הקרבות, על ההיתקלויות, ועל הטיפול שלו בפצועים, הבהירו לבני ורותי כמה ניסה להגן עליהם כשלא שיתף אותם במה שעבר עליו.
לכל אחד מהמנחמים שהגיעו בימים האחרונים הראתה רותי בגאווה את האות שקיבל גילעד ממפקד גדוד 202, על היותו "לוחם מצטיין". "הצטיינות היא דרך חיים שמעטים בוחרים בה", נכתב על המגן שקיבל, "יישר כוח על היותך חלק מקבוצה מיוחדת זו". גילעד, בצניעותו, הניח את המגן בחדר ולא סיפר עליו לאיש, גם לא לאבא ואמא. כשרותי נתקלה בו, לגמרי במקרה, במהלך ניקיונות, הסביר לה ש"כל החיילים מקבלים כזה".
השבוע סיפרו חבריו שבזמן אמת הוא סירב לקבל את המגן הזה. טען שלא מגיע לו. אחד ממפקדיו הסביר שהאות הזה הגיע לגילעד, אחרי שגרר במשך עשרה קילומטרים את אחד מחבריו לפלוגה, שהודיע במהלך מסע ארוך שכלו כוחותיו.
רשימת החלומות המיותמת
במהלך ימי השבעה, נתגלה בחדר של גילעד פנקס מרוט ומקומט, שדפיו נוטים להיקרע, שליווה אותו בחודשים הראשונים שלו ברצועה. אוצר קטן בגודלו, וגדול ביכולתו לאפשר הצצה למה שעבר עליו במלחמה, למה שהעסיק אותו במהלכה, ולמה שהטריד אותו בחיים. כסמל וכחובש פלוגתי, קודם כל מככבות שם בעיות הבריאות של החיילים. אם הלוחמים, המפקדים והרופאים שהגיעו לבית ההורים סיפרו עד כמה חשו שיש אבא שדואג להם, הפנקס הזה מאשר את הדברים.
אבל לא רק זה. עלעול בין הדפים הקטנים מלמד על החלומות של גילעד, על השאיפות שלו לחיים, ועל מה שהיה חשוב לו לזכור לעשות כשייצא מהרצועה. בדף אחד צפוף, תחת הכותרת "רשימת החלומות של גילעד", הוא מזכיר לעצמו מה עליו לעשות ביום שאחרי. "ללמוד תנ"ך", ללמוד "2 הלכות" (יומיות), לערוך "סבב קברים" אצל חברים שנפלו במלחמה, "להירשם ללימודי רפואה", לצפות בסרט "ג'וג'ו ראביט", לקרוא את סדרת "גנזך אורות הסער", לצאת לטיול "סנפלינג בנחל רחף", "ללמוד גיטרה", ו"לתת 500 שקלים לצדקה". רשימה שלפי צבעי העטים המשתנים, גובשה בשלבים שונים, בתקופות שונות.
היה לו בפנקס הזה שיח עם היושב במרומים. היה לו מה להגיד על מחיר הדמים הכבד, לפני שידע שיהיה בעצמו חלק ממנו. הייתה לו דעה מגובשת על חשיבות המלחמה ועל מי שלא מוכנים להשקיע בה את כל הנשמה. היה לו רצון עז למצוא בת זוג ולהקים בית. הייתה לו דאגה גדולה לאבא ואמא.
"אנחנו כבר שבועיים וחצי פה בעזה, עברנו חתיכת מסלול", כתב בטקסט הראשון בפנקס. "...לצערנו היו לנו כמה הרוגים ופצועים, אך זה מחיר שאנחנו נאלצים לשלם...כנראה שהיום או מחר נתקדם לעבר משימה חדשה, ייתכן וזה יהיה ח'אן יונס או סג'עיה. האמת, לא כזה משנה, העיקר להרוג מחבלים. מה שמטריד זה שאני לא מרגיש שיש דרך ברורה שהממשלה מתווה. מרגיש שלא הולכים מספיק רחוק ולא בטוחים בצדקת הדרך. צריך לזכור שהכל מהקב"ה והכל לטובה. קצת קשה המרחק מהבית (בכל זאת כבר כמעט חודשיים) אבל משתדלים להיות חזקים. מחכה כבר לראות את כל המשפחה, אחיינים, חברים. חייב למצוא חברה אחרי המלחמה בעזרת ה'. פחות מתחשק לכתוב על הדברים הרעים. האמת, משתדל לא לזכור".
"רגשות מעורבים", הוסיף ב־23 בנובמבר 2023. "האמת, לא יודע כבר מה לחשוב. מדברים על הפסקת אש, עסקת שחרור חטופים. לכאורה זה הכי חשוב – לשחרר את אותם ילדים מסכנים שנלקחו בשבי החיות, אבל ההפסקה הזו לא עושה טוב לחיילים בכלל. חבר'ה פה במצב לא קל, ולשבת עכשיו 5־10 ימים על התחת לא עושה טוב בכלל. אני במצב בסדר יחסית. ברור לי למה אני פה, אבל מסביבי יש כאלה שכל מה שהם חושבים עליו זה אמא שלהם.
"האמת, אני כועס. קשה לי עם אלה שמציבים דד־ליין לכמה זמן הם מוכנים להיות פה. הם לא מבינים שהם לוחמים. הם לא מבינים את הזכות שלהם. גיליתי על עצמי במלחמה שהאמפטיה שלי לאלה שקשה להם נמוכה מאוד, ובתוכם אלה שהחליטו לא לצאת. אני צריך לשפר את הנקודה הזו אצלי. פחות קצרות רוח, יותר סובלנות ואמפטיה... משתדל ללמוד הלכות שבת, קצת תורה לא תזיק".
"לא תאמינו אבל התקלחתי היום", כתב שלושה ימים מאוחר יותר. "אומנם מקלחת לא משהו, אבל יותר טוב מכלום. יש מגנן ליד הים, שם מתקלחים. דרך אגב, הים מדהים!!! אמא הייתה אוהבת".
"אתמול היה יום מטורף", הוסיף כעבור עוד יומיים. "שיחה למשפחה, אוכל טוב וצחוקים עד מאוחר... אני בתחושה שמצב הרוח של הסובבים אותי השתפר, מקווה שזה נכון. בכל אופן בקרוב יוצאים לסג'עיה, ייקח יום־יומיים שבוע־שבועיים, בסוף נצא ונשלים את העבודה שם. צריכים להיות אכזריים. לא להשאיר אבן על אבן. אסור שישכחו, וגם אנחנו לא נשכח...אני משתדל ללמוד הלכות שבת ושניים מקרא ואחד תרגום. עוד קצת ואנחנו בבית".
עוד כמה ימים עברו, וחג החנוכה הגיע. "אשכרה נר ראשון של חנוכה בעזה. קצת מבאס אבל זה מה יש. אתמול בלילה דיברתי עם ההורים. שימח אותי מאוד. אבא נשמע טוב. אמא רגועה... ערב שבת חמישית בעזה. נר שני... עושים פה עבודה חשובה בסג'עיה".
21 בינואר 2024. "וואלה כבר קצת קשה. אנשים מתחילים להישבר מעט. צוות חוד מתחיל להתפרק. בסוף, המשימה הגדודית באמת מתסכלת. טוב שיוצאים להתקפה, גם אם קשה לעזוב את האיתור הנוח. אנחנו באמת חזקים, לפחות משתדלים... יש חיים אחרי. צריך כבר למצוא בחורה. ה' תעזור... עדיין משגעת אותי המחשבה האם המנהיגים שלנו מחליטים החלטות טובות. אומנם הכל הרוס בסביבה שלנו אבל זה חלק קטן, וחוץ מזה בניינים אפשר לתקן... אני מאוד מקווה שאני באמת אשתחרר ביולי. שאני אצליח להתקבל ללימודי הרפואה ולטייל קצת לפני. ה' אני מבקש מאוד שתעזור... ותרפא את אבא שלי. תודה ה'".
להצדיע לנבחרת המנחמים
ומילה אחרונה על עם ישראל. ימי האבל מפגישים את בני המשפחות האבלות עם תדר אחר של החברה הישראלית. תדר שפחות מורגש בשיח הציבורי היומיומי עמוס הקטטות. תדר שחושף עוצמות בלתי רגילות ומחוות אנושיות מפעימות לב. אנשים רבים שאין להם שום היכרות עם המשפחה - אבל מרגישים שהחייל שנפל, נפל גם עבורם - מגיעים כדי לחזק וליטול חלק באבל.
ביום שני הגיע אחד כזה, בן 90 מירושלים. חבוש מגבעת ועטור זקן לבן, טיפס אך בקושי במדרגות עם מקל ההליכה שלו, וסיפר שיצא לפני שעות ארוכות מביתו ונשרך לקרני שומרון בשלושה אוטובוסים. "רציתי לשמוע מי זה היה הצדיק שהלך לעולמו", סיפר בהתרגשות, "אני הולך להרבה בתים, כואב לי הלב על הבנים שלנו".
למחרת בבוקר הגיעה אמו של תת־אלוף דן גולדפוס, מפקד אוגדה 98, שנטלה לעצמה משימה לנחם את משפחותיהם של כל החיילים שנפלו תחת פיקוד הבן. והיו גם הורים ללוחמים שנמצאים עדיין בג'באליה, שנשלחו על ידי הבנים לנחם בשמם. אחד מהם היה הרופא שקבע את מותו של גילעד בשטח. אבא שלו הבטיח בשמו שכאשר ייצא מן הקרבות, יגיע גם הוא.
כל זה עוד לפני שדיברנו על המשפחות השכולות, שהן קטגוריה בפני עצמה. הורים שאיבדו את ילדיהם, לעתים אך לפני חודשיים או שלושה, אוספים את הכוחות ומגיעים לחזק את הוריהם של מי שזה עתה נפלו. כך אחותו של סמל בנימין לב, לוחם מהפלוגה של גילעד שנהרג בכפר עזה ביומה הראשון של המלחמה. כך אביו של רס"ל ישראל סוקול, שנפל לפני ארבעה חודשים. כך אמו של רב־סרן משה לייטר. כך אביו של עמיחי וייצן. כך אביו של סמל ירון שי. כך אחרים.
וכולם מחזקים, וכולם מחבקים, ואתה מסתכל מלא הערצה על האנשים האלה, שעוד לא הספיקו לחשוב איך מנהלים את החיים החדשים בלי הבן שנפל, וכבר ממהרים להעניק משלהם לאחרים. תוסיפו להם את האם השכולה חגית ריין, ששעה קלה אחרי שהתקבלה הבשורה המרה, כבר התייצבה אצל ההורים של גילעד. תוסיפו את הרב אהד טהרלב, שבנו אלחי, לוחם גולני, נפל לפני שבע שנים בפיגוע דריסה, והוא עצמו מסתובב בין משפחות שכולות כקצין נפגעים. נבחרת שראוי לה שעם ישראל כולו יעמוד ויצדיע לה.
ערב חדש
ביום רביעי בבוקר קמו בני ורותי מהשבעה על גילעד. ביום רביעי בערב נולד להם נכד חדש.
"וָאֶעֱבֹ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ וָֽאֶרְאֵ֔ךְ מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ וָאֹ֤מַר לָךְ֙ בְּדָמַ֣יִךְ חֲיִ֔י וָאֹ֥מַר לָ֖ךְ בְּדָמַ֥יִךְ חֲיִֽי"