אני נגוע במחלה קשה ששמה אופטימיזם, יש טועים שזו מחלה קטלנית בימים אלו. בגלל אופטימיות ממאירה זו אני טוען שאין לנו מה לחשוש מפני החרדים. הם עושים 12 ילדים. ראשית זה מעשה מבורך, ודבר שני: שישה מהם יהיו שלנו. כשאני אומר “שלנו” אני לא מתכוון שכולם יתפקרו ויאכלו שרימפס בחלב אמו בתוך לחם ביום כיפור שחל בפסח, אלא שהם יהיו חלק מהציבור התורם, היצרני והמקדם של המדינה.
והנה אני נמצא ביום ראשון השבוע בטקס קבלת תואר בוגר באוניברסיטה הפתוחה, ועולה מי שנבחרה לשאת דברים בשם הסטודנטים הבוגרים, והיא מחזקת לי את האופטימיות. נציגת הבוגרים מימי שוורץ, שקיבלה תואר ראשון במדעי המחשב ומדעי הקוגניציה, אמרה כך:
“היי לכולם, אני מימי ואני ממש מתרגשת לעמוד פה בתור בוגרת תואר ראשון במדעי המחשב ומדעי הקוגניציה. אני אוהבת ללמוד.
תמיד כשהיו שואלים אותי מה החלום שלי, הייתי עונה ‘פשוט לשבת וללמוד כל היום’, אבל אמרתי זאת עם חיוך עצוב, כי האמנתי שבאיזשהו שלב אצטרך לקום ו’לעשות משהו מועיל’, הרי אי אפשר כל היום רק לשבת ולקרוא...“למדתי בתיכון חרדי. בתחילת כיתה י”ב התחלתי לחשוב על מה עושים בשנה הבאה. החלטתי שאלך ללמוד באוניברסיטה העברית (בתור ירושלמית, זה היה חלק מהחלום).
עברתי על כל תוכניות התארים של האוניברסיטה העברית, עד שנתקלתי בתואר במדעי הקוגניציה. הרגשתי שזה תואר שמיועד בדיוק בשבילי, עם הנושאים שמרגשים אותי ממש. ידעתי שזה מה שאני הולכת ללמוד. אבל בגלל שאי אפשר כל היום רק לשבת ולקרוא (...) ואהבתי מתמטיקה, החלטתי שהשילוב של מדעי המחשב ומדעי הקוגניציה מתאים לי בדיוק.
“כשדיברתי על זה עם אמא שלי, היא עודדה אותי אבל אז אמרה ש’אולי בעצם זה לא כל כך לעניין שבחורה חרדית בת 16 תלמד באוניברסיטה...’. ניהלתי איתה קצת משא ומתן, והגענו לפתרון היצירתי של לימודים באוניברסיטה הפתוחה. ואם כבר הפתוחה, אפשר להתחיל מיד. “וכך התחלתי את התואר באמצע השנה, בתיכון. בלי לספר לכמעט אף אחת מהחברות שלי, בלי לספר לאף מורה או למנהלת, מהפחד שיסלקו אותי.
“תיכוניסטים (או תיכוניסטים לשעבר), שהכרתי באוניברסיטה הפתוחה, לא היו צריכים להחביא את הלימודים. הם קיבלו תמיכה והנגשה מהתיכון שלהם. יכול להיות שקצת קינאתי כשגיליתי את זה. לי אף אחד לא סיפר קודם שזה אפשרי, לא יכולתי לדבר עם אף מורה על העומס שלי. התחלתי לבדי את התואר. זה דרש מאמץ, אבל השקעתי, והצלחתי.
“כשהיה לי קשה, התנחמתי בקורסים של קוגניציה. ולא שהם היו קלים, אבל התרגשתי לדעת עוד ולהבין איך מחקר באמת קורה ומתפתח. אני זוכרת איך הייתי מופתעת כשראיתי בספר משפט כמו ‘המכניזם לזה עדיין לא ידוע’ או כשמרצה היה אומר ‘התחום הזה עדיין נחקר’. כנראה שעד אז חשבתי שהידע פשוט קיים וכל מה שצריך זה לקרוא יותר וללמוד יותר ולדעת. לאט־לאט התחלתי להפנים שהאנושות בעצם ממשיכה לייצר ידע, ללא הפסקה.
“ויום אחד הגיע גם תורי לייצר ידע. ראיתי בפייסבוק מודעה ‘דרושה עוזרת מחקר’. אני זוכרת שמיד הראיתי לאמא שלי (את זוכרת אמא?). אמרתי לה ‘אמא. אני יודעת שזה ברעננה. זה רחוק. אבל אני רוצה’, ואחרי ראיון פה בקמפוס, פרופ’ נורית גרונאו, שהייתה אז ראשת המחלקה לפסיכולוגיה, קיבלה אותי למעבדה שלה. שם הכרתי לראשונה חוקרות. אמיתיות כאלה! בפעם הראשונה פגשתי אנשים שחולקים איתי את החלום של ‘לשבת וללמוד כל היום’. פתאום ראיתי שזה אפשרי, כל אחד יכול לחקור, לא רק אנשים רחוקים בחלוקים לבנים.
“וככה, למרות שלא הכרתי את האקדמיה, ולא הכרתי אף אחד ש’הקדיש את חייו למחקר’, מבלי שאבא שלי הוא פרופסור או דודה שלי רופאה – הצלחתי לפלס לי דרך בעולם האקדמי, והנה אני כאן, תכף מתחילה לכתוב את התזה לתואר השני שלי בביולוגיה חישובית, במכון ויצמן”.
עד כאן דבריה. היא המשיכה בתודות, גם לאחים הקטנים שלה ש”ממש השתדלו לא להרעיש כשהיו לי מבחני בית בתקופת הקורונה, שהקשיבו בסבלנות כשלימדתי אותם בשביל להבין בעצמי”.
האחים הקטנים עלו איתה אחר כך לבמה, כיפה גדולה לבן וחצאית לבת. מימי שוורץ, צעירונת קטנת קומה, היא עוד אחת מן העולם החרדי שנמצאת כבר בתוך מה שאנחנו קוראים “העולם המועיל”. אם לא הייתי בטקס השבוע לא הייתי יודע עליה. גם אתם לא.