נפגשנו אתמול ככה במקרה, ממש סתם. לא זיהיתי את אבי, כי הוא היה לבוש במדים, לא מגולח עם זיפים, עם הכיפה הקטנה לראשו ועל כתפיו דרגות רס"ן. הוא קרא לעברי: "רון, אתה לא מזהה אותי?".
חמאס דחה את ההצעה הישראלית: "לא נקיים מו"מ - כל עוד הלחימה נמשכת"
במעבה האדמה: כך נראית המנהרה בה הוחזקו גופות חטופים | צפו
חשבתי כבר לענות כפי שאני עונה בשנים האחרונות - מחייך ואומר: "וואללה סליחה, עברתי אירוע איסכמי בעין, הלך לי הזיכרון, והלו - אל תשכח/י אני כבר ישיש" - אבל הסרתי את השמשיות שכיפוש קנתה לי מהעיניים (תוצרת רייבאן. אתם מאמינים שאני שם על גופי הענוג מותג? כי אני טרם הסתגלתי), ואמרתי לו: "מה קורה, בנאדם? מה זה, פורים היום? התחפשנו לחייל?".
הוא צחק, לחצנו ידיים והוא אמר: "בוא, יש לי קצת זמן, בוא נשתה קפה". הלכנו לקפה בפינת הרחוב. שאלתי אותו אם הוא מכיר את המקום וזה מספיק כשר לו, והוספתי שאולי המלצרית של שימון ריקלין וינון מגל עובדת פה, אז אין לי כוח לריב. הוא צחק צחוק עייף. "המקום חלבי. אומנם פתוח בשבת, אבל זה בסדר".
התיישבנו. הבטתי בו מקרוב. הוא צעיר ממני לפחות ב־20 שנה. בשפת הגוף הוא קפיצי, הנשק הארוך הוא כאילו יד שלישית שלו, כאילו גדל איתו מינקות. פניו עייפות, יש בהן חריצים קטנים. עיניו כבויות.
שאלתי אותו כמה זמן הוא במילואים. "חצי שנה בסך הכל, רון, אני סמג"ד בגדוד מילואים. חצי שנה. לא האמנתי בהתחלה שזה הזמן שאהיה על מדים".
ההיכרות שלנו רבת־שנים, אבל שטחית. אני יודע שהוא מהנדס, אשתו מירה פסיכולוגית ילדים בשירות העירוני בתל אביב, ויש להם ארבעה ילדים. שאלתי אותו מה עם הבן הגדול. "אריאל כבר בן 19, הוא בעתודה האקדמית. הוא מיועד לאחד מהפרויקטים של צה"ל. הוא התחייב לתשע שנות שירות. בחירה שלו, לא שלנו, אבל אנחנו תומכים בו".
"הוא עדיין דתי?". "אני לא שואל, לכן הוא לא צריך לענות", אבי חייך וענה, "הוא מכבד אותנו כבית דתי. אבל הוא כבר גבר, הוא יחליט על דרכו בחיים, לא אני ולא אמא שלו. מה שיחליט זה טוב, רק שיהיה לו טוב, הוא בחר במסלול קשה ומפרך. הוא עתיד לעבור את כל היחידות הלוחמות בצה"ל. ים, אוויר, יבשה".
הבנתי, לא צריך לשאול. טוב שיש עוד צעירים שמאמינים במדינה ובמערכותיה, כי אני כבר לא מאמין בכלום. שאלתי את אבי אם הוא כבר לא זקן מדי בשביל משחקי המלחמה. "כשאתה מפקד על חיילים בני 30־25, אתה לפעמים מרגיש זקן. אבל בגדול אין לי זמן לחשוב על זה יותר מדי.
הגדוד מתמרן, הגדוד מתאמן, חוזר לתמרן. חיילים משתחררים, יש המון בעיות של ת"ש למילואימניקים, זה עליי. אני עסוק בזה גם כשאני משתחרר לשבוע או שבועיים. אבל אנחנו במלחמה, גם אם תל אביב חיה כאילו היא לונדון או ניו יורק".
רציתי לשאול אותו משהו, אבל הוא קטע אותי והמשיך לדבר. "אתה יודע, יש משהו משותף לקצינים בגדוד, גם לצעירים, אפילו לאלו שהם עדיין לא הורים. אנחנו מורידים מדים, מנסים לחזור לאזרחות, לא מוצאים את מקומנו. אני אגיד לך על עצמי. לא משנה אם אני באבטחת יישובים ביהודה ושומרון, תופס קו בצפון, או נלחם עם הגדוד בעזה - יש את הביחדנס הזה, שאני יכול לתאר לך, אבל מתקשה להסביר".
"כשאני מגיע הביתה, ואני מילואימניק כבר כמעט 20 שנה, אני מוודא שהאישה והילדים בסדר", המשיך "ברור שהם מתגעגעים אליי ואני אליהם, אבל אני מיד רוצה לחזור לגדוד, לחפ"ק, לאנשים. הם משפחה שלי, אתה מבין? כשמישהו מהם נפצע, אפילו קל, בתאונה שגרמה לו לשבר בשורש כף היד, יש לי איזה דקה שאני מתקשה, כאילו אני לא יכול לבלוע.
"וכאן במרכז עוסקים בשטויות. מירה סיפרה לי על התחקיר של רביב דרוקר על מירי רגב. אמרה לי שהיא מוכנה לראות את זה עוד פעם, איתי, בשבילי. אמרתי לה שזה לא מתאים לי עכשיו. אני חוזר למרכז, שומע ומתעדכן על הריב סביב גיוס חרדים, זה מרגיז אותי.
"יש לי חיילים דתיים, מכל הארץ. באזרחות הם עובדים ולומדים, מוצאים זמן גם להעמיק בלימודי תורה, כדי להרחיב דעת. אני יודע מה אתה חושב על הדת, אני לא מתווכח, כי אין על מה. זו בחירה, אף אחד לא מכריח אותם ואותי, אני ברור, נכון? זה לא מרגיז רק אתכם החילונים, זה מרגיז את כולם, גם את הקשר מג"ד הדרוזי, שזו תקופת מילואים ראשונה שלו בגדוד. זו הסיבה שקשה לי לחזור לאזרחות.
"אני כמובן נחשף לביקורת על צה"ל, יש לי המון מה לומר, אבל זה לא הזמן. כאשר אתה ממתין למכלית תדלוק שתגיע ופוחד, באמת פוחד, שמשהו יקרה לה ולנהגים בדרך, אין לך זמן לחשוב על ביקורת. וכן, אנחנו עושים, אנחנו גם טועים".
"אבי, פיקדת על חיילים בסדיר, היית בקבע, כיום אתה מפקד על מילואימניקים. מה ההבדל העיקרי?", שאלתי. הוא שוב חייך, שתה מהקפה בוץ שהזמין, גמע מבקבוק המים וענה לי: "גם היום יש לי כמה סדירים, אל תשאל מי ומה, כי לא אגיד לך. ההבדל העיקרי זה במורעלות".
"הסדירניקים רק מחכים לאקשן, למשמעות, ללחימה, כדי לחוות קרב ולנצח בו. המילואימניקים יותר שקולים. יש להם בית, לא רק הורים ואחים. אנחנו זהירים יותר, גם כאשר הצעירים צוחקים עלינו, ואומרים בתדריך שהם הבינו לפני עשר דקות מה צריך לעשות. אני מבין אותם, גם אני הייתי צעיר פעם".
שאלתי אותו כמה זמן הוא מתכוון להמשיך בשירות. "עד שיזרקו אותי, רון", השיב, "וכשזה יקרה, אבקש להתנדב בכל תפקיד, גם לוגיסטי, עורפי, ואני גם מוכן לנהוג, בלי דרגות. יש לי הסמכה לכל מה שנוסע. לא נכנס איתך לפוליטיקה, היום שאחרי, כן־ביבי לא־ביבי. אנחנו במלחמה ארוכת טווח של שנים. נכון, יש לי מקצוע עם אחריות באזרחות, וכשיחליטו שאני זקן ולא מתאים יותר, אפחית תקופת שירות, אבל תמיד אהיה גם חייל, בטח בעשר השנים הקרובות".
"ומירה, מה היא אומרת על הצהרת הכוונות הזו? כי לי אתה לא נשמע 100, כן?". הוא צחק, אבל ממש צחק. "אתה יודע, כאשר צוחקים איתי על אמונה, אני עונה: 'יש לי שתי אמונות – באלוהים ובמירה. היא אשת חיל. תלונה אחת לא שמעתי ממנה, אפילו לא בדל של תלונה, ולא קל לה, גם בלי הדאגה עליי. אני תומך בה, היא תומכת בי, זה בנוהל אצלנו. היא תתמוך בכל החלטה שלי. לא חסר לנו כלום מבחינה כלכלית, הכל מסודר, אני אדם מאורגן".
הבטתי בטלפון כדי לוודא שאני לא באיחור לשידור ברדיו 103. שאלתי אותו לכמה זמן הוא הגיע הביתה, ואם זה כולל את סוף השבוע. "לא באתי סתם לחופשה, רון, באתי לשבעה, לכבד משפחה. אני חוזר אחרי. שמור על עצמך, אני אקשיב לך בדרך באפליקציה. זכור שאתה מדבר ברדיו להרבה אנשים. מקשיבים לך. לא מעניין אותי מה אתה עושה לפוליטיקאים. איך אתה קורא להם, אגם הדרעק... חחח... אתה משהו אתה, אין לך כבוד לכלום. אבל יש לי בקשה אחת: אל תפגע בחיילים ובמפקדים בסדיר, בקבע ובמילואים, שהשירות בשבילם זה לא קייטנה. אתה לא חייב לקבל, אבל אני חייב לבקש. כל טוב, בשורות טובות לכולנו".
נפרדנו. עליתי שוב על פק"ל שמשיות, נכנסתי לרכב ושמעתי את האלוף במיל' יצחק בריק משוחח עם סיון כהן ברדיו 103FM. הוא הסביר לה, לי ולכולנו שאין שום תכלית בכיבוש רפיח. כבשנו, אז מה? מה עכשיו?
לדבריו, כדי לשמור על ריבונות בשטח במטרה לא לאפשר לחמאס לגבש מחדש את כוחו, נידרש לארבע אוגדות בכל רגע נתון. הוא מבין בזה, אני ממש לא. אומנם גדי איזנקוט בתקופתו כרמטכ"ל זרק את בריק מהמערכת, כי הוא התריע בשער שצה"ל לא מוכן להגן על הארץ. בדיעבד, בריק צדק, איזנקוט וכל להקת הגנרלים פשטו רגל מבחינת היכולת להגן על תושבי המדינ'ע.
הקשבתי לו, אז התחזקה דעתי שגם בעוד 10־20 שנה הטרור יפרק אותנו שוב, כי אנחנו חברה משוסעת עם הנהגה חסרת מושג, שרוחצת בדם של יותר מ־1,500 קורבנות וחללי מערכת הביטחון. עד אתמול בבוקר נהרגו כאן 642 חללים ומפקדים מאז 7 באוקטובר. יש עוד 62 שוטרים ושוטרות, לוחמי ולוחמות מג"ב וכמובן ימ"מ. איני שוכח גם את 11 לוחמי השב"כ שנפלו ב־7 באוקטובר.
מה למדנו מזה? כלום ושום דבר. הנה אשפה 14. שמעון ריקלין, קצין ומפקד בצה"ל בעבר, ואראל סג"ל, חייל בגולני בעברו ואבא לסמ"פ בקורס מ"כים של גולני, שמתהדר כל יום ויום בידע הצבאי שלו, עם טיעון של רובאי בחטיבת כפיר, מבין את הצבא יותר טוב מגנרל. אז שניהם נתנו במה למחקר שלפיו הצבעה פוליטית לסמול־מחבלו־פלשתינו־הבוגדני־עוכר ישראל גרמה בין השאר לטבח בעוטף עזה.
המחקר ההזוי מתעלם כמובן מהקריסה של צה"ל, שהיא הגורם העיקרי והיחיד לטבח בעוטף עזה. כי אם צה"ל היה ערוך מבחינה מודיעינית ומורה על "כוננות עם שחר", לא היינו מדברים על טבח עם מספרי קורבנות, פצועים וחטופים בנתונים שיש לנו היום.
כי בימין הפסיכי, עם מאכערים מסוגה נחותה כמו ריקלין וסג"ל, אפשר ואף צריך לתת במה לסטטיסטיקה באריזה פוליטית רקובה ומרקיבה. מה עוד שמחקר כזה מסייע לאבי האומה ולהקתו המופרעת להודיע לציבור: היי, זה לא אנחנו, זה אתם. הצבעתם לסמול־מחבלו־פלשתינו־הבוגדני־עוכר־ישראל ולא נפנפתם בלולב בשמחת תורה, אז הנה לכם, תמותו, נבלות.
יש משפחות לנרצחים ולחטופים? שילכו לאלף עזאזל. מה הם עשו בשביל המדינ'ע? הסמול־מחבלו־פלשתינו אפילו לא משרת בצה"ל, כי הם עסוקים בריגול למען האויב.
אחת מהטענות, היותר מפגרות, של פרשוינים ומאכערים שמאשימים את תושבי העוטף בטבח, היא מיקום הנשק הארוך בנשקייה ממוגנת במקום במיטה מתחת למזרן. אז הנה החדשות ועיקרן תחילה: ההנחיות לכיתות הכוננות בסוגיית מיקום הנשק הן של החטיבות המרחביות. כמה חבל, הא? אבל הרי גם הפיקוד הצבאי הוא סמול־מחבלו־פלשתינו, נכון סג"ל (שיודע ה־כ־ל על צבא וביטחון בכל העולם ואשתו. אין לו מ־ו־ש־ג, אבל הוא שופע ביטחון עצמי) וריקלין המאכער, שיודע לנצל מדיניות לצרכיו האישיים?
מעניין אותי מדוע לא התקיים מחקר סטטיסטי כזה על יהודה ושומרון. הרי הרוב המוחלט של התושבים שם הם מצביעי ימין, אז איך נרצחים בפיגועים? איפה הסטטיסטיקה ואלוהים שלהם? וואללה, לא מבין את העניין. ומה קורה עם שדרות ואופקים, שני יישובים עם כ־36 אלף תושבים בכל אחד, שאיבדו מאות קורבנות ב־7 באוקטובר? למה המחקר לא עסק ביישובים אלה, עם רוב מוחלט של מצביעים לימין הפסיכי? הפרופסור המפוזר לא רצה לבדוק את זה, כי זה פוגע לו במ־ח־ק־ר.
אני מתפלא על שני המאכערים האלה ריקלין וסג"ל שלא נתנו במה להירצחו של הנשק של משטרת שדרות. הוא יצא מיד לתחנה, אך בסמוך לה נפל בקרב. המפתחות לנשקייה היו רק אצלו. חבל שהחוקר המדופלם לא וידא עם בני משפחתו אם הוא הצביע למפא"י ומרצ הבזויות, או אולי לרע"ם ולחד"ש. למה ככה רשלנות מחקרית, באמת למה?
אבל אנחנו מדברים על אשפה 14. התועבה הבזויה הזו שמרעילה את האוויר בשידורי תעמולה לאבי האומה, לאם האומה וכמובן לילד"ז המבלה במיאמי, בעוד אביו מולידו דורש מהפלבאים (לא שמאל־מחבלו, הרי הם מרגלים) להילחם בציפורניים על מדינתו האהובה. וכדאי שישמרו טוף־טוף על הבית של פאליק, שאם האומה מחבבת במיוחד.
אין לנו סיכוי לחזור להיות כאן מדינ'ע. אנחנו לא בנובמבר 73', אחרי הכרעת מלחמת יום כיפור. אז היינו כאן רק 3.276 מיליון נפש, ואיכשהו התגברנו על המחדל והאסון. היום אנחנו כמעט 10 מיליון, אבל מחולקים לשבטים הזויים. שבט לוי - תורם אפס למדינ'ע.
לימוד תורה והשתמטות משירות צבאי זה אפס בשבילי. ההנהגה של השבט הזה, היא בכלל אסון קיומי. שבט יודה־יה־יודה - לוחמים עזי נפש, שלדעת המאכערים שלהם והבאבא־בובות שלהם מצילים את עם ישרואל, מיממה אחרי השואה. הם הקימו כאן את המדינ'ע, הסמול־מחבלו־פלשתינו השתמט משירות צבאי, ברח ממלחמות, והרעיל את צה"ל בחיילות, שרוצות להיות לוחמות. ממש תועבה.
מספרי החללים מקום המדינ'ע, או מקום הציונות, לא מעניינים את השבט הזה. מי שלא מניח תפילין, מנפנף בלולב ומרביץ בערבה (הפעולה הזו מזכירה לי טיפול בחמאם טורקי, אז אולי בגלל זה אני לא מחבב ערבה) ובז לשירות נשים, הוא בוגד.
לדעת שבט יהודה, יצחק רבין נרצח בידי השב"כ, לא בידי יגאל עמיר, שקיבל הנחיות מבאבא־בובות ודין רודף. גם אמיל גרינצוייג נרצח בעצרת של שלום עכשיו ב־1983, כתוצאה מהשלכת רימון בידי שמאלני־בוגד ו/או מחבל ערבי. בטח שלא בידי יהודי ובטח־בטח־בטח לא יהודי עם אידיאולוגיה ימנית פסיכית. יהודי ירים יד על יהודי? מה פתאום? זה הרי נגד התוירה הקדושה.
יש שבט של ימין שפוי ולגיטימי, שבט של חילונים שהם פסולים מיסודם, שבט של דרוזים וצ'רקסים, שדוח קמיניץ קבע שהם עברייני בנייה, אבל במקביל משוכנע היהודי הממוצע, שדרוזים וצ'רקסים חייבים למות בשביל המדינ'ע, כי נתנו להם בית כאן. והיי, אין ארוחות חינם, שיגידו תודה.
ויש שבט של ערבים, מזרעו של עשיו, שחובה על כל יידעל'ה לגרש אותם מארץ הקוידש, עכשיו, הרגע.
יש לנו גם שבט של דיירי אגם הדרעק, המאכערים שלהם, שמאמינים בדת הון־שלטון. זה שבט מבורך, חי מחאפצה־מנמצה, ונדבק לכיסאות מעורו של צבי באגם הדרעק, כאילו מדובר במזבח הקדוש. והם הרי חלק מקרנות המזבח. אז אי לכך ובהתאם לזאת, אין לנו סיכוי לחזור ולהיות מדינ'ע. נגמר, קאפוט, אין יותר.
נ.ב.
הפגישה האקראית עם רס"ן במיל' אבי קצת ערערה אותי. הכנתי ימבה של כמוסות "תרעלה" על מירי "המחוננת ויהלומיה" רגב, פיתהמר בן גביר ומיליציית כוח ואגנר שלו. על אלוף במיל' יאיר גולן עם ההסתה להשתמטות. הלו, היית סגן רמטכ"ל, מח"ט הנח"ל, מה נסגר איתך? בשביל פוליטיקה דרעק אתה זורק את כל הערכים שלך, שגדלת עליהם?
גם על בני גנץ וגדי איזנקוט, האנץ וגנץ, שמנציחים את שלטונו של אבי האומה גם אחרי נובמבר 2026, ובאמת שאיני מבין מה קורה פה. אני כן מבין שגנרלים ושלטון זה לא מתחבר ביחד. אני מקווה שבעוד שנה מהיום הסקרים ידווחו על 9־8 מנדטים בשבילם. כי כמה זמן אפשר לשמש כחניון למצביעים?
אבל ויתרתי. יהיה לזה זמן בשבוע הבא. שיהיו לכולכם בשורות טובות. שמרו על עצמכם, כי אף אחד בגועליציית האפסים לא ישמור עליכם. לא רק כי הם לא רוצים, חלקם ממש לא רוצים, אלא בעיקר כי הם לא יודעים. אפסים נשארים אפסים.
א־גיט שאבעס.
