טרקטור עם שני ריבועי חציר חצה את הכביש בדרך להניח אותם במדשאה הענקית. ברוב השנה היא ירוקה, זו העונה שהיא מתחילה להצהיב. הנהג עצר והסתכל עלינו, מנסה להבין אם אנחנו מקומיים. אבל מקומיים לא עושים עניין מטרקטור וחציר, זה קורה בכל שנה לפני שבועות. לא בגלל החג אלא בגלל העונה. אבל אנחנו לא מקומיים, ואף שבכל מסיבת שבועות בבית הספר כיכבה ערימת חציר, זה עדיין היה מפעים, וקשה היה שלא לתהות איך החיטה הופכת לגוש מרובע.
שבוע לפני החג היינו נכנסים דרך הפרצה בגדר של בית הספר מקווה ישראל בחולון כדי לגנוב קרשים לל"ג בעומר. היינו גונבים מהם הרבה דברים במהלך השנה, ואולי זה המקום להתנצל בשם ילדי השכונה, שבשנים 1986־1990 העלינו את רף “הפשיעה" החקלאית באזור. לא רק קרשים למדורה וארגזים של תנובה היינו מפלחים, גם את העגלות, את התפוזים ולפעמים אספקה בלתי נתפסת של שוקו ולחמניות ובקבוקי מיץ ענבים מזכוכית שלא הספיקו להגיע ליעדם. זו הייתה פרצה קטנה בגדר מסיבית שהוסתרה היטב, אבל כולם בשכונה ידעו עליה. עבורנו היא הייתה כמו המעבר הסודי של אליס לארץ הפלאות.
מרעש של עיר וכבישים ראשיים, הגענו למקום שבו יש מרחבים ודשא, וטבע של ילדות וחלזונות ענק וצבים שמסתובבים חופשי, גורי חתולים וחמציצי מאכל ושקט יחסי בתקופה שבה עבורנו הילדים הכל היה נטול דרמות מיוחדות. באחת ההתפלחויות, בדיוק כשהטרקטור עבר וכולם ברחו כדי לא להיתפס, ידעתי שתכף מגיע חג שבועות, שקראנו לו “יום המים", ותכף האבא הזה מהשכונה יחזור להשפריץ עלינו מים במשך שעות עם צינור מהגינה, ואז יגיע הקיץ שפעם היה אהבת חיי. ואם יש תחושה פיזית מוחשית שאני מצליחה להרגיש כיום, 40 שנה אחרי, זו בדיוק ההרגשה הזאת.
לצערי (או לשמחתי), אני בגיל שבו אני לא זוכרת חגים לא מרכזיים כמו ראש השנה ופסח. אולי כי אין לי ילדים, ולופ לוחות השנה מתערבל לי במציאות המוזרה גם ככה. למי אכפת מחנוכה, את ט"ו בשבט אני רואה רק במשלוחים של הסופר, פורים בעיניי הוא חג מיותר, ול"ג בעומר הוא תאריך האזכרה של סבתא, ורק ככה אני זוכרת אותו. אבל משום מה תמיד אהבתי את שבועות, החג האחרון בשנה.
זיכרון הילדות הראשון שלי הוא מעגלת חציר מובלת על ידי סוס בצבע חום. הילדים יושבים מאחור, ורק אני מתעקשת להיות מלפנים עם אמא שלי והאיש שהסיע את העגלה, שכל הזמן ניסה להרגיע אותנו שהסוס יודע מה הוא עושה ואין ממה לפחד. זיכרון ילדות ראשון שהוא גם חשיפה לפחד קיומי אמיתי. ולמרות זאת, שבועות צרוב לי בזיכרון כחג הכי משמח.
לא מזמן מישהו העלה לפייסבוק תמונה של ריבועי חציר ואיחל לעצמו להתרגש היום כמו שהיה מתרגש כילד בקיבוץ, כשהיה רואה את הריבועים נערמים בשטח. כשראיתי את הפוסט התרגשתי, בעיקר ממה שהייתי אז. היה כיף להתפלח למקווה ישראל בימים שהחושך היה יורד מאוחר ומהגבעה המערבית אפשר היה לראות איך השמש שוקעת לים, לפני שהסתירו אותו המון מגדלים. אף שגרתי בעיר, מעבר לכביש היה לי טבע והווי שלא יבינו אותו בשום מדינה אחרת.
ההורים שלי אומנם עברו דירה, אבל מדי פעם כשאני נוסעת אליהם, אני עוברת בכביש הראשי שאותו היינו עוברים בדרך למקווה ישראל, ושעליו התרסקתי כמה וכמה פעמים עם האופניים ביום כיפור. כשאני עומדת ברמזור, אני מסיטה את המבט, מחפשת זכר לפרצה ההיא בגדר. בפעם האחרונה שנסעתי שם ראיתי שהמקום היה מוקף בגדר מסיבית, בטח לא בגלל גניבות הקרשים של ילדי השכונה.
אין לי ריבועי חציר מתחת לבית, גם לא בסביבה, ורק הפוסט מהפייסבוק הזכיר לי שבעוד כמה ימים נציין את חג שבועות. כמו כל החגים בשנה האחרונה, עוד חג שמגיע בקטע לא קשור בעליל למאורעות. הפעם שבועות ידגיש את העובדה שחזרנו להיות בני ישראל הנודדים והמפוזרים בחלקת ארץ שהייתה פעם מדינה. פעם היו פה חגים וחגיגות ונקודות ציון ומוזיקה ותחושת שייכות, והיום שום דבר כבר לא נראה לי שייך ורלוונטי.
החג הזה, שהיה אמור להיות סיכום למה שכל כך טוב פה בתוצרת, מדגיש איך הארץ היפה הזאת הפכה לאסופה של ערים ומקומות שבלא מעט מהם ריבועי החציר של שבועות הקרוב יעלו עשן.