את הטור הזה אני כותב אליכם מהכותל המערבי ביום ירושלים, היום שבו פרצה מלחמת ששת הימים. רחבת הכותל מלאה בנערים ובנערות לבושים בלבן, רובם מהציונות הדתית. הרחבה מעוטרת בשלטי תפילות לשחרור החטופים ולשלום חיילי צה"ל, כשברקע אווירת המלחמה המתמשכת בדרום כבר שמונה חודשים תמימים, וכשהצפון בוער והאפשרות למלחמה כוללת בגבול לבנון גוברת.
התרחיש שכל המזרח התיכון חושש ממנו: האזהרה החמורה של ארה"ב לישראל
"במילא הוא לא יודע אנגלית": בסביבת נתניהו בטוחים שבן גביר בדרך החוצה – ומתכוננים לעימות
אינני יודע לשפוט אם העיר אכן "חוברה לה יחדיו" ולהעיד בפניכם על רמת הקשר ושיתופי הפעולה בין עיסאוויה, ג'בל מוכאבר ושועפאט, לבין גילה, רחביה וקריית יובל, אבל אני כן יכול לקבוע שאין עוד ולא יהיו מלחמות ששת הימים. זהו זיכרון מתוק ומעורר געגוע ממלחמה קצרה ששינתה מציאות, חיזקה את ההרתעה, גרמה ליוהרה שהביאה למלחמת יום הכיפורים, והביאה לכיבוש ממושך ולעובדה שישראל טרם קבעה את גבולותיה.
מלחמת ששת הימים שפרצה ב־5 ביוני 1967 הייתה "ניצחון מוחלט", שהביא את מלחמת יום הכיפורים שהחלה כ"כישלון מוחלט" והסתיימה בניצחון צבאי במחיר יקר. אין עוד (ונקווה שלא תהיינה) מלחמות כאלו כמו יום הכיפורים.
גם אופי שדה המערכה השתנה. גם אצלנו וגם בצד השני יהיו האזרחים מתחת לאדמה במשך חודשים ארוכים. אצל המחבלים הפיקוד יהיה במנהרות והאזרחים חשופים בחוץ. אצלנו לרוב יהיה ההפך – הלוחמים והמפקדים בחוץ והאזרחים במקלטים ובחדרי הביטחון.
הלילה השבוע שבו הצפון עלה באש הביא לשיא את המודעות הציבורית (אך עדיין לא הממשלתית) למצב הבלתי נסבל בחבל הארץ המדהים שהפך לאזור מלחמה נטוש שתושביו עקורים מבתיהם לבתי מלון. שם, בחדרים הקטנים והצפופים, הם צופים בטלוויזיה בבתיהם, בבתי העסק שלהם ובחלקות החקלאות שלהם נהרסים ועולים באש.
כפי שנראים הדברים, לא יהיה לישראל מנוס ממהלך צבאי בגבול הצפון. גם אם יושג הסכם שיאפשר החזרת חלק מהתושבים, הוא יהיה "הסכם עם כוכבית", כפי שמכנים את האפשרות הזו בצה"ל ובמערכת הביטחון. ישראל לא תוכל לאורך זמן לקבל הימצאות של איום כה גדול ומשמעותי מצפון לה ולחיות בצלו. זה יכול להתרחש בשבוע הבא או בעוד שנה וחצי, אבל כנראה שאין אפשרות אחרת. טראומת 7 באוקטובר לא יכולה לחזור בגבול לבנון או בכל מקום אחר. המלחמה בצפון היא אירוע אחר, וחוששני שהמלחמה ברצועת עזה איננה ולו "פרומו" למערכה, שספק אם הציבור בישראל בכלל ובמרכז הארץ בפרט מודע לעוצמתה ולהרס שהיא תגרום.
ועוד דבר אחד, במלחמת ששת הימים הגענו ל"ניצחון מוחלט" ובמלחמת יום הכיפורים ל"ניצחון סביר", כי היינו חפצי חיים ומאוחדים מול האיומים. המצב כיום שונה למרבה הצער. הממשלה מנותקת, ראש הממשלה עסוק בהישרדותו הפוליטית, השרה מירי רגב רוצה שיעריכו את הממשלה בזכות מימון מלונות המפונים ובזכות "ההישגים המדהימים" כדבריה, שהשיגה הממשלה הנוכחית.
ואני אומר לכם בצער ואפילו עם דמעות בעיניים: לפנינו ממשלה לא מספיק ציונית, שמפקירה חבלי מולדת, שעוסקת בהבלים ובזוטות, שמקדמת הפיכה משטרית בחסות המלחמה, ששולחת שרים להשתלמות אצל ויקטור אורבן בהונגריה. זו ממשלה שלא פועלת ברוח היהדות של פדיון שבויים וחמלה, זו ממשלה שלא סופרת את אזרחיה, שמפרקת בריתות ולא מחזקת אותן.
בנימין נתניהו רוצה כנראה "ניצחון מוחלט" שלו על עמו. השבוע נזכרתי בדבריו של ההיסטוריון הדגול פרופ' מיכאל הרסגור: "שלושה הפילו את רומא: הברברים שהתדפקו על חומותיה, כוהני הדת שאכלוה מבפנים והשחיתות שבלעה את כל השאר". נתפלל יחד, דתיים וחילונים, שההיסטוריה הנוראית הזו לא תחזור על עצמה באזורנו.
סהדי במרומים שאני שוחר אחדות וממלכתיות. רבים וטובים אומרים לי לא אחת: "בניהו, יש עליך שליחות ויש לך במות. תחתור לאחד את העם, חייבים אחדות במלחמה הזאת". בגדול, אני מזדהה, מסכים איתם ורוצה בכל מאודי.
אני חושב שאנחנו יכולים להיות מאוחדים בצדקת דרכנו במלחמה הזו שנכפתה עלינו מצפון, מדרום וממזרח. אפשר להתאחד סביב גבורתם ועוז רוחם של לוחמי ומפקדי צה"ל וסביב חובתנו לחזק ולשמר את הבית השלישי ולחזק את יסודותיו עם מרכיבים של דמוקרטיה, יהדות, ביטחון ורוח מגילת העצמאות.
אינני יכול להתאחד סביב מדיניות ראש הממשלה ואמירותיו של צחי הנגבי, שהממשלה הזאת לא תעשה עסקת חטופים. איני יכול להתאחד עם הצורך להתיישב בגוש קטיף ובדרום לבנון ולספח את כל יהודה ושומרון. אינני יכול להתאחד סביב "חוק ההשתמטות" שמקדמת הממשלה, גם לא סביב ההחלטה לספח את קריית ארבע לנגב כדי לגזול את תקציבו. אינני יכול להתאחד בהסכמה על כך שתכליתה של ועדת חקירה היא להפיל את הממשלה ולכן אסור שיעמוד בראשה שופט עליון, וכך הלאה.
בחיי שאני מחפש כל זווית וזיז של אחדות כדי להיאחז בו, ואני מתחייב להמשיך לחפש. אני באמת חושב שזה עניין קריטי לקיומנו. אם חפצי חיים אנחנו – נידרש למצוא את הדרך לנהל את השיח והדיאלוג על אי־ההסכמות ביחד. בינתיים זה נראה כמשימה בלתי אפשרית, אבל לא נאבד את התקווה.
התבוננתי דקות ארוכות בתמונותיהם של יורם מצגר, חיים פרי, עמירם קופר ונדב פופלוול ז"ל, שנהרגו בשבי חמאס. פטריוטים ישראלים, חלוצים ואנשי עמל, שבנו מדינה, הקימו יישוב בנגב ומשפחות למופת. כל שביקשו היה לתת ולתת ולא ביקשו לעצמם דבר. ודווקא הם אלו שהופקרו בידי המדינה והממשלה במשך שנים, עד לבוקר 7 באוקטובר, במהלכו, מאז שנחטפו, ועד ליום מותם.
הלב השבור עם המשפחות ועם קהילת ניר עוז והחובה להשיבם הביתה כמעט בכל מחיר, זועקים לירושלים ולשמיים. מדינת ישראל והחברה הישראלית לא יכילו לעולם את מחדל ההפקרה הפושעת הזאת. אזרחים בגבול יאבדו אמון במדינה ולוחמים בשולחיהם.
"הניצחון המוחלט" של ישראל שרר כאן במלוא עוצמתו עד לפני שלוש־ארבע שנים. זה היה ניצחון של המדינה החזקה והבוטחת, הדמוקרטית והיהודית על הנאצים ועל כל חורשי רעתנו.
זה היה ניצחון של מעטים מול רבים, של עם סגולה, של מדינת הסטארט־אפ, של הטכניון, מכון ויצמן, חיל האוויר. של הקדמה, הטכנולוגיה, הרפואה המתקדמת, החקלאות המשגשגת ועוד הישגים ביטחוניים, טכנולוגיים ומדעיים רבים. בכל יום חיינו כאן את הניצחון המוחלט של מדינתנו היחידה.
משפטו של נתניהו החל לכרסם בניצחון המוחלט ונגס בו בעוצמה ובאכזריות כשהחל לנהל מאבק עם נאמניו ולשלול את אמון הציבור במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט, ועד למהפכה המשטרית שניסה לחולל כאן ואשר פיצלה את העם, סדקה את אמון הצבא בממשלה ופגעה לנו בהרתעה.
ואז בא 7 באוקטובר. גם בימים הקשים הללו אני סמוך ובטוח שנצלח את המשבר הזה, נשתקם ונתרפא ונחזיר את "הניצחון המוחלט" האמיתי של חברת מופת ומדינה שהיא אור לגויים.
תודה רבה לך, דוד לוי. תודה וסליחה. תודה על מה שהיית ועל מה שעשית ועל מה שהותרת, וסליחה על מה שעשו לך ועל מה שספגת. בעברית יש לזה שם: גזענות! נקברת בבית שאן ולא בהר הרצל, אבל מבחינתי ומבחינת רבים אתה נמנה עם "גדולי האומה". נוח בשלום, איש יקר. תודה וסליחה.
חברתי דפנה בסטר תקבל השנה את אות הנשיא למתנדב על פועלה כיו"ר אגודת הידידים של בית החולים גהה לבריאות הנפש. דפנה משקיעה את זמנה, מרצה, קשריה וכספה כבר עשור לקידום בית החולים ולהכרה הציבורית בתחום הקדוש הזה ולמחיקת הסטיגמה השלילית שהתפתחה סביבו.
כשישראל ניצבת לפני צונמי של ביקושים לטיפול בנפש בעקבות הטבח והמלחמה – ראויה ההוקרה הזאת לדפנה ולכל העושים בשקט ובצנעה בתחום הזה, שאסור שיהיה עוד החצר האחורית של מערכת הבריאות.
כשמעיק בלב ומר בנפש, אני הולך לתיאטרון, להיסחף, לצחוק ולהיטען (כשגבי אשכנזי היה הרמטכ"ל, הוא אמר לקצינים הבכירים שאם יהיה לו שקל אחד לתקציב הביטחון, ילכו ממנו 10 אגורות לחינוך, גם במלחמה).
הלכתי לראות את "חתונה מאוחרת" שמעלה תיאטרון הבימה בגרסה בימתית לסרטו המצליח של דובר קוסאשווילי, בכיכובם של אסתי זקהיים, צביקה הדר, מיכאל אלוני ונוספים, בתוספת נגנים המלווים את המחזה במוזיקה גרוזינית אותנטית. גם אם ראיתם את הסרט, ובטח אם לא, תלכו לראות, ליהנות ולהיטען. שנהיה ראויים וטובים. שבת שלום וחג שמח.