אני בת 20 ואני ממש אובדת עצות ותוהה איך אני יכולה לשפר את מערכת היחסים עם הוריי. הם גרושים, ואני חיה עם אמא שלי. איתה יש לי את רוב הבעיות ואי־ההסכמות, אנחנו יכולות לריב עליהן כל שני וחמישי ולאבד את זה ממש. לי נמאס מזה, אני רוצה לנהל איתה מערכת יחסים כמו שאני רואה בסרטים, ללכת לקניון, לשבת בבית קפה, לעבוד יחד. אני מאוד רוצה את זה, אבל כרגע נראה לי שזה אפילו לא מעניין אותה. אני יודעת שהיא רוצה שאעבור לגור לבד. אמי בזוגיות כבר שנתיים, ואני מרגישה שאת רוב תשומת הלב שלה, את הטיפה שנשארת לה אחרי העבודה, היא מעדיפה להשקיע בו ולא באחותי ובי.
“באופן כללי, ההנחה היא שאמהות רוצות קשר טוב עם הבת שלהן. יש לנו פה שתי נשים שמתפוצצות אחת על השנייה. בואי נעשה את זה לא רגשי, בלי לחשוב אם זה בסדר או לא. אני לא מצדיקה את אמא, אבל יש לנו פה אמא שבאה אלייך בדרישות. אין לך שליטה עליה, על הארנק שלה או על הזמן שלה, אבל יש לך שליטה עלייך. את עושה בחירה, והבחירה היא לגור בבית, כי זה משרת אותך במשהו שהוא נכון וטבעי.
אבל לגור בבית, זה אומר שיש לך מחירים על לגור עם אמא שלך. את צריכה כל פעם לקבל החלטה איך את מגיבה למה שהיא אומרת או עושה. כן צריך להתחשב בך, והציפייה שלך נכונה וצודקת. אך אמא שלך לא יכולה לעשות את זה כרגע, יש לך אמא שבנקודת הזמן הזו לא יכולה לספק לך את זה. לפי מה שאת אומרת, היא לא מסוגלת לתת לך את הדברים הרגשיים שאת צריכה. לדעתי היא תוכל לתת לך אותם כשתעשי מה שהיא רוצה בלי לריב איתה”.
אני גרוש ויש לי שני בנים, בן 12 וחצי ו־9. בני הגדול יחגוג את בר המצווה שלו בעוד כחצי שנה. אני בזוגיות במשך שנתיים, וכולם מסתדרים בהרמוניה, רק שאמם הביולוגית של ילדיי מנסה לחרחר ריבים. יש את העלייה לתורה, ויש את המסיבה הכיתתית. קיבלתי וטו ממנה שלפיו אם בת הזוג שלי מגיעה, היא ומשפחתה לא יגיעו. הילד אוהב את בת הזוג שלי ואת הילדים שלה. השאלה שלי היא איפה הגבול.
“אני חושבת זה נורא, שהאולטימטום הזה ילדותי, נקמני ורע. היא עושה נזק לילדים. אתה יכול להחליט מה שאתה רוצה, כן להביא את בת הזוג שלך או לא, יש לכך מחירים, ויש את מה שאני רוצה להרוויח. גם אם זה פתח שאין לו סוף, כל פעם שרעייתך לשעבר תעשה את זה, תצטרך לקבל החלטה. אם תרגיש שהיא כופה עליך עוד ועוד דרך איומים, תאמר לה שהפעם זה יהיה כמו שאתה רוצה. ההחלטה שלי היא על מה אני מוותר, מה אני מפסיד ומה אני מרוויח. כל מה שתחליט יהיה שלך, לך על זה ותהיה שלם”.
הבן שלי בן 4 וחצי, ונוספה לנו תוספת חדשה למשפחה. המון ילדים ניגשים אליו בגן, אבל אני רואה שהוא נמנע מילדים לפעמים. הרבה ילדים מחפשים את קרבתו, הוא משחק עם שניים־שלושה ילדים ומספר לי עליהם. לעתים בני גם נמנע מסיטואציות חברתיות.
“בגיל של בנך, עולמם החברתי של הילדים מאוד משמעותי בהתפתחות שלהם. הם מאוד רוצים חברה. אנחנו נולדים כיצורים חברתיים. יש כל הזמן ממשק עם החברה, היא נותנת לי את הסימוכין למי שאני. אנחנו בונים את הזהות שלנו אל מול החברה. הבן שלך מאוד חברותי, רוצים בחברתו, הוא נוכח, מורגש ואהוב, אבל זה לא מעניין אותו. יכול להיות שהוא מתקשה ליצור קשרים, יש לו עולם פנימי עשיר וגדול מאוד והוא לא צריך ילדים אחרים. ילדים שמתקשים בחברה הם ילדים שרוצים חברה, אך לא יודעים איך לעשות זאת”.
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM
https://michaldalyot.co.il