בשעה אחת בלילה שבין שני לשלישי השבוע, רגע אחרי שחברי הקואליציה (למעט שר הביטחון יואב גלנט, שהתנגד וזכה למחיאות כפיים על הצבעתו) הצביעו בעד החלת דין הרציפות על חוק הפטור מגיוס בני הישיבות לצה"ל, קם ראש הממשלה בנימין נתניהו ממושבו שבראש שולחן הממשלה במליאת הכנסת, נעמד ליד שר התקשורת שלמה קרעי וסגן השר אורי מקלב - וחייך חיוך מסופק.
לפיד זועם: "בכנסת ידעו שיש אסון בעזה והצביעו בעד חוק הגיוס. זה לא הזיז להם"
הסיפוק, סביר להניח, היה רגעי ונבע מהעובדה כי לעת עתה נרשמה הצלחה בדילוג מעל עוד משוכה קואליציונית ובקניית זמן קואליציוני נוסף. אולם התמונה שצלם הכנסת צילם באותו הרגע ושדוברות הכנסת פרסמה זמן קצר לאחר מכן, שידרה מסר שהתפרש לגמרי אחרת, רחוק מהמניע האמיתי.
במציאות של שמונה חודשי מלחמה, 120 חטופים בשבי חמאס וארבעה לוחמים שנפלו בקרבות בעזה שעות מספר קודם לכן, וראש הממשלה מכיר זאת היטב – במציאות הזאת אין דבר מנותק ומקומם יותר מהחיוך של ראש הממשלה בשידור חי אל נוכח עוד הצבעה מוצלחת על החוק שאיש באותו אולם לא חושב שהוא מוצלח. נתניהו, כמובן, חטף חזק על השמחה הלא מתאימה ששידר מול המצלמות, אך הפרדוקס הוא כי אם שופטים לפי המציאות ולא לפי התמונות של דוברות הכנסת, אין לו באמת, לראש הממשלה, הרבה סיבות לשמוח.
בשבוע של פירוק ממשלת חירום לאומית, פרישת בני גנץ ומפלגתו מתבררת כצרה הכי קטנה של נתניהו. הצרה האמיתית והמערכתית שלו היא פלונטר ללא מוצא הנראה לעין בכמה חזיתות במקביל: חוק הפטור מגיוס חרדים, העסקה האפשרית עם חמאס והשלכותיה הפוליטיות, ההסלמה בצפון והמחאה העומדת להתרחב - אלה הסוגיות העומדות בראש רשימת הצרות שלו, ודווקא בסדר הזה.
על אף הרעש, חרף האיומים ולמרות שאר יחסי ציבור פוליטיים סביב המגעים העקיפים עם חמאס, לא העסקה האפשרית אלא סוגיית הגיוס הייתה ונותרה האיום הממשי והמיידי על הקואליציה. זאת, אגב, הערכה רווחת בשני המחנות. בקואליציה מוטרדים מהפער בין המקסימום שהחרדים מוכנים לתת בנושא הגיוס לבין המינימום הנדרש כדי שכל מבקרי החוק יסכימו להצביע בעדו בוועדת חוץ וביטחון ולאחר מכן – במליאת הכנסת.
באופוזיציה מודעים לעובדה כי הזמן הלא רב שנותר עד יציאת הכנסת לפגרת הקיץ בסוף יולי לא יאפשר למחאה לעשות את שלה. כלומר – להפוך מגל לשיטפון, להתרומם ולהתחזק עד כדי יצירת לחץ כבד על חברי הקואליציה המתנדנדים.
תסריט מריחת הזמן
העמדות של היועצת המשפטית לממשלה ושל בג"ץ, שלא אפשרו להמשיך במצב הסטטוס קוו (קרי – המשך התמיכות הכלכליות והמשך הפטור מגיוס חובה) כל עוד הליך החקיקה נמשך, לקחו מנתניהו ומשותפיו החרדים את ברירת המחדל הקבועה שלהם עד כה: מריחת זמן לטובת הישרדות פוליטית. השיטה שעבדה במשך שנים, לא קיימת עוד.
כל יום שעובר בהיעדר ההסדרה של סוגיית הגיוס, מנחית מכה כלכלית קשה על הישיבות, בעיקר – על אלה הנחשבות פחות ברייטינג הפנים־מגזרי. הרי המוסדות היוקרתיים מדרגה ראשונה ממשיכים ליהנות, והיום – אף ביתר שאת – מהתרומות השמנות של התורמים הוותיקים, ליד החדשים שנעתרו לקריאה "להציל את עולם התורה אל נוכח גזירת הגיוס".
לעומתן, הישיבות הפחות נחשבות שתקציבן היה תלוי יותר בתמיכת המדינה, נקלעו למצוקה אמיתית. שלא לדבר על מה שמוגדר בעיתונות המגזרית כ"גזירת הגיוס". הרי בכל יום שאין חוק - כל נער חרדי יכול לקבל זימון ללשכת גיוס ללא הבחנה בין עילוי לבין בחור שבקושי צולח שעתיים של לימוד גמרא בבית המדרש הישיבתי.
על כן, בעיני החרדים אין טעם ואין היתכנות לתסריט המריחה. ביום שלישי הקרוב תפתח ועדת חוץ וביטחון בדיוני חוק הגיוס. הדיונים, מבחינת עניין הציבור, הסיקור התקשורתי וההתלהטות מסביב - צפויים לשחזר את דיוני הרפורמה המשפטית בוועדת החוקה, חוק ומשפט משנה שעברה. מבחינת החרדים, החוק חייב לצלוח את השלב הזה ולהגיע להצבעה עד סוף כנס הקיץ, בלי להיתקע בוועדת חוץ וביטחון. החרדים אומנם יודעים כי אין אפשרות למשוך את המצב הקיים, נטול המימון התקציבי ונטול הפטור האוטומטי לעוד מספר חודשים – עד אחרי חגי תשרי. מה שהם לא יודעים הוא איך משיגים את המטרה.
חוק הגיוס במתכונתו הנוכחית, במתכונת שעוד במקור בשנת 2022 נחשבה למענה חלקי וזמני - הוא חוק רע לדעת כולם, כולל אלה שקידמו אותו בממשלת השינוי. מה שבשנת 2022 נתפס כ"התקדמות יחסית לקראת גיוס חרדים בהסכמה" - אחרי 7 באוקטובר נראה בדיחה גרועה. לפי המתווה, גיל הפטור מגיוס לתלמידי הישיבות אמור לרדת ל־21 למשך שנתיים ואחר כך להתקבע על 23. המתווה קובע יעדי גיוס (שכבר הוכח כי לא המגזר יודע לעמוד בהם ולא הצבא לאכוף אותם) וסנקציות כלכליות על הישיבות, אך לא על הצעירים שלא יתגייסו בהתאם ליעדים.
המתווה כפי שהוא אושר במליאת הכנסת וכפי שהוא יגיע ביום שלישי לוועדת חוץ וביטחון לא מקובל על אף צד. רק שההתנגדות אליו מצד החרדים והלא־חרדים בתוך הקואליציה היא התנגדות שונה באופן קוטבי. החרדים דורשים לתקן את המתווה "לקולה", בעוד מתנגדי הפטור בתוך הליכוד דורשים לשנות את המתווה "לחומרה" (לתפיסת החרדים). כלומר, להתאים את החוק לצורכי הצבא ולמציאות של המלחמה הרב־זירתית המתמשכת.
יו"ר ועדת חוץ וביטחון, יולי אדלשטיין, העתיד לנהל את הדיונים על מתווה החוק, כבר הבהיר - בגלוי ובשיחות פרטיות גם יחד – כי לא ישתף פעולה עם כל ניסיון ללכת שלא לקראת עמדת צה"ל בסוגיה. סביר להניח כי העמדות הזהות של שר הביטחון ושל מספר חברי הליכוד, ח"כים ושרים, מחזקות את נחישותו של אדלשטיין לא לוותר גם כשיופעל עליו לחץ (והלחץ בהחלט יופעל). כבר היום, עוד בטרם החלו הדיונים בוועדה, בקואליציה מונים בין שמונה לעשרה חברים, רובם מהליכוד, שלא יצביעו בעד חוק הגיוס ללא שינויים משמעותיים בנוסח.
תסריט האיחוד בימין
הפוליטיקאים החרדים נבוכים ולא בדיוק יודעים מה הם רוצים ולאן עדיף להם לשאוף בסיטואציה הקיימת. גם אם יעשו את הבלתי ייאמן וישכנעו את האדמו"רים הכי בלתי מתפשרים של אגודת ישראל כי "הרס עולם התורה" האמיתי יהיה לא חוק הגיוס המוצע, אלא היעדר חוק גיוס כלשהו - הם כבר איחרו את הרכבת. קבוצת המתנגדים, רובם מהליכוד וגם מהציונות הדתית, לא תיתן לחוק הזה לעבור.
"אם נתניהו או מקורביו בטוחים שיצליחו לכופף את הח"כים והשרים מהליכוד, הם יגלו כמה הם טועים בהערכה. הח"כים בליכוד חושבים בקטגוריות של הפריימריז הבאים, וחברי המפלגה שיצביעו עבורם לא יקבלו את החוק שנותן פטור לחרדים. זה לא יקרה" – שני בכירי הליכוד נותנים הערכה כמעט זהה ערב תחילת הדיונים בוועדת חוץ וביטחון.
גם הקולות הלוחמניים בקרב הפוליטיקאים החרדים, הקוראים להפיל את הממשלה אם לא תהיה הסכמה על חוק גיוס, נשמעים הרבה פחות מבעבר הלא רחוק. גם הפוליטיקאים החרדים הכי אידיאולוגיים ערים לאמת הפשוטה: אין חוק – אין כסף, ויש גיוס חובה לכולם. יציאה לבחירות ללא הסדרת הגיוס תסבך את החברה החרדית כולה, ללא הגבלת זמן ברורה. הרי הסקרים האחרונים מלמדים על איום הפלונטר הפוליטי במקרה של הקדמת הבחירות.
גוש נתניהו התחזק והשתקם מאז המפלה הגדולה אחרי 7 באוקטובר, אך עדיין לא החזיר לעצמו את הרוב הנדרש לעוד ניצחון בבחירות. גם למחנה המרכז־שמאל הסקרים לא מבטיחים ממשלה. תסריט אפשרי מאוד ולא פחות מחריד הוא חזרת הפלונטר הפוליטי וסבבי הבחירות, כשלמחנה הימין יהיה גוש חוסם והמחנה הנגדי לא ילך על שחזור "ממשלת השינוי" הלא בת־קיימא.
התסריט היחידי שמסוגל לפרוץ את המעגל המכושף של היעדר אלטרנטיבה הוא התסריט שעולה לאחרונה מהסקרים שמתייחסים לא רק למפלגות הקיימות כעת בזירה, אלא לרשימת הימין המתון שיכולה לקום במקרה של איחוד בין אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, גדעון סער ואולי גם יוסי כהן.
על פי הסקר של ערוץ 12, רשימה כזאת מסוגלת להגיע ל־23 מנדטים - מה שיהפוך אותה לרשימה הגדולה בכנסת ואת ראשה – למועמד מועדף להרכבת הממשלה. זה תסריט מעודד מבחינת מבקשי השינוי, תסריט אימה מבחינת נתניהו, ותסריט היפותטי לחלוטין מבחינת המציאות.