בחודשים הראשונים הם פחדו לבקש ממנו שילמד אותם תורה. המכה הגדולה שנחתה על הארץ, פצעה את כולם, אבל אותו קשה מאוד. קמטי החיוך שהיו לו לפני כן הפכו לשברים של ממש ועוד ועוד סדקים ניבטו על פניו, העיניים שלו כבו, והיו ימים שריח חמוץ נדף ממנו.
הממשלה מתפרקת? ישי כהן מסביר: זה הגורם שיביא לפרישת החרדים
חוזרים למקורות: הצעד הדרמטי של השב"כ לאחר הטבח בעוטף
יש להם חברותא כזו של חוזרים בתשובה, כאלו שבאו מהקיצון השני, מהשרימפס, הבייקונים, המסיבות אל תוך הלילה, ויש גם כמה שלא ידעו מה זה לאהוב אישה בלי שעוד אישה תהיה במיטה. איש איש וסיפורו. החברותא הזאת קצת שונה מהשאר, את שיעורי התורה שלהם מבצעים דווקא בשעות שלפני השבת ולא אחרי שהיא נכנסת, כמו כולם.
אלימלך, זה שאיחד את הקבוצה הזאת, סבר שהשבת לא אמורה להיכנס ולהרגיש לא בנוח, מוטב ללמד עליה ועל הפרשה שהיא מביאה עמה כבר קודם. בשעות היפות האלו, שעות השכינה והשלום, בדרך כלל בין 3 ל־5 בצהריים, ישבו בחדרו הממוזג באחד היישובים הקטנים בבקעת הירדן וחיכו למוצא פיו. אחד הביא שתייה מוגזת, השנייה הביאה חלות קטנות למי שטרם הספיק לאפות, השלישי פיצוחים והרביעי פירות.
הוא לא חכם גדול, אלימלך, אבל דבריו נוטפים חמלה. תמיד ידע לקחת את הפרשות הקשות שעברו על עם ישראל וגיבוריו התנ"כים ולהמשיל אותן לימינו בצורה מבודחת, קלילה ומרחיבת לב. כסף לא עניין אותו, בסוף השיעור לא ביקש מהם “לשים כראות עיניהם וטוב לבם". לא. בקשה אחרת הייתה לו, שאם מצא חן בעיניהם השיעור, ומצאו בו כלי להמשך הדרך או מרפא לצער מסוים, שיעזרו לו לערוך את שולחן השבת, כי גם השבוע נסחף בדיבור והנה השבת כבר על המפתן וכלום לא מוכן.
כך, אחרי השיעור ומבלי שהם שמו לב, זכו גם לערוך שולחן שבת בזמירות ובאהבה. זו שלא באו ילדים אל רחמה, הניחה צלחות ומזלגות למשפחה שלמה (אף על פי שאלימלך מעולם לא התחתן). זה שהאלכוהול החריב כל שמחה בחייו עד שבחר בדרך התורה, הניח את בקבוק הגפן והכוס המפוארת על השולחן. זו שגדלה בצִלם של ניצולי השואה שלא רצו לשמוע על תורה, העמידה את נרות השבת וחיכתה ללהבות שיעלו בהם.
וזה שרק הצטרף, כיסה את החלות בבד לבן ושאל, באי־נוחות, אם זה בסדר או שצריך ישר יותר. כשהשולחן נערך, הזמין אלימלך את כל החברותא, שכללה שישה אנשים, לפעמים עשרה, אליו. פתח את המקרר והוציא משם משהו טוב לכבוד השבת. פעם ענבים, פעם קוביות אבטיח שחתך מבעוד מועד ופעם קופסאות חמוצים שכבש בעצמו. כולם יצאו מהבית של אלימלך מורווחים, עם מנחה לשבת, סיפור מעשיר וחמלה בלב.
אבל בחודשים האחרונים אין יותר אלימלך, וגם הקסם ששכן בביתו כבר מאס ומתחיל להתפוגג לו לכיוון אחר. מכשיר הטלוויזיה הקטן בביתו של אלימלך לא עבד מעולם, הפעם הראשונה שנדלק היה במוצאי השבת של 7 באוקטובר ומאז לא כיבה אותו. המכשיר בוער, חם מאוד ובטח שבקרוב יתעייף ויכבה בעצמו. אלימלך הולך סהרורי במושב. כשהוא קונה חלב מהצרכנייה, שואלים לשלומו.
פעם היה זורק איזה הגיג, חידוד לשון או משפט מרגש שהלך עם שומעו ימים שלמים, אבל זהו, מישהו לקח את השלט וכיבה את אלימלך, הוא הפך לתקליט שבור של החדשות האחרונות בטלוויזיה. ובאיזשהו שלב התפוגגה החברותא, חלק חזרו אל המרכז, השרון והצפון הקטן שעוד נשאר, וחלק נשארו במושב הקטן בבקעה אבל לא התקרבו אליו. הוא ביקש את הבדידות הזאת והאבלות הזאת על אחיו. ומי יכול היה לומר לו אחרת? למי הזכות?
כשהניחה צלחות חרס על שולחנו ומירקה את המזלגות, תהתה אתי אם הייתה מספיק ורבאלית בשיעור שזה עתה הסתיים. אחרי השבת השלישית שבה הגיעה ללימוד הזה, שאל אותה אלימלך: “למה את שותקת?". “מה כבר יש לי לספר?", הובכה ממנו.
הם היו בני אותו הגיל, קצת אחרי 40, אבל היו לו אופי או הילה של זקן העם. “ספרי לנו על העבר, ואם לא, תמסרי לנו לפחות את ההווה". היא לא הבינה. “ההווה טוב?", שאל. “לא", ענתה והופתעה מהכנות המוגזמת שיצאה מפיה. “אז תמסרי לנו אותו". “מה פירוש למסור לכם אותו?", התעניינה.
“תשתפי אותנו, נמרק לך אותו, נתקן קצת, נשפצר, ותראי איך העתיד מתבהר לך". הוא היה בטוח בעצמו כל כך ועם זאת, רחום. פתאום ראתה לראשונה את קמטי הצחוק בזוויות עיניו, משהו זז בה, בלב או בגוף, מה זה משנה, היא סיימה לערוך את השולחן ויצאה מחדרו אל חדרה, חמש דקות הליכה במעלה הגבעה.
בחדרה הקטן מזגה קצת סודה קרה, התיישבה ודיברה עם עצמה: “הווה, אתה הולך ממני קצת, ותחזור יותר טוב, בסדר? אני קצת עייפה". מאז דיברה יותר בשיעורים, סיפרה, בכתה, צחקה, צעקה ופעם אחת אפילו פצחה בריקוד דבקה שלמדה, כולם רקדו איתה, והשמחה הייתה גדולה.
אף אחד לא מעז לדפוק על דלתו, יש לו משהו כזה, לאלימלך, שהוא יכול להזמין אותך אל חייו גם בלי הזמנה מפורשת, אבל כך בדיוק גם להוציא אותך מהם. וגם כשהיו ניסיונות לרומם את לבו ולשמח, הדף בשתיקה. אנשי החברותא הזאת עברו מספיק בחייהם, אין להם זמן פציעות, אז פרשו והלכו למקום מנחם אחר.
אתי נשארה, אולי משום העובדה שהחיים שעברה לא כל כך טרגיים. נכון, הייתה שם הזנחה הורית: כשאמה הייתה בדיכאון, אביה שקע גם הוא. כל כך גדולה הייתה האהבה שלהם, שעסקו בצלילה משותפת לקרקעית ושכחו את ילדיהם על החוף. ונכון, פעם ביטלה חתונה רגע לפני, כי מחזור לא היה לה, ואת גזר הדין הזה לא תוכל לחלוק, ונכון, גם את הוורידים ברגליה לא אהבה כל כך.
אבל חוץ מהדברים האלו, זהו, שום דבר אחר לא נכנס לתיק הגב שנשאה עמה. החדרים ההם בבקעה, חדרה הצנוע, נטול הריהוט והחפצים המיותרים, היו לה למפלט ומגן. הספסל למטה, שעליו אהבה לשבת כשנשבה רוח טובה בערב, והחדר של אלימלך, שם מסרה את ההווה שלה בכל שבוע מחדש וקיבלה בעבורו עולם.
בשבת לפני שבועיים לא יכלה יותר לשקט שמביאה איתה הבקעה. החום השפיע עליה, השעמום והעצב. היא נעלה כפכפים וירדה במורד הגבעה אל חדרו של אלימלך. שם דפקה בחוזקה על דלתו דקות ארוכות עד שזה נעתר ופתח לה. “שלום, אתי", אמר ועיניו דומעות, ברקע הטלוויזיה עבדה, השדרן בכה וסיפר על חילוצם ההרואי של חטופים ישראלים. “באמת?", שאלה אותו.
“באמת, אתי, באמת", ענה וקולו נחנק, “אבל לא תיכנס לי השבת יותר, אתי, השבתות שלי גמורות", אמר לה ונכנס לביתו. הוא התיישב על כיסא והמשיך לצפות בטלוויזיה. היא אזרה אומץ ונכנסה בעקבותיו. עמדה כחוצץ בינו לבין הטלוויזיה וביקשה: “אלימלך, תסתכל עליי".
“די, אתי, לא צריך", ענה ומבטו ברצפה.
“אלימלך", היא ביקשה, “זה אי אפשר ככה, זה אסור מהתורה". הוא שתק. אתי הסתובבה, לקחה נשימה, הרימה את ידה, לחשה לבורא העולם: “סליחה על חילול השבת, תבין אותי, אה?", וכיבתה את הטלוויזיה. אלימלך קם: “מה עשית, אתי? מה עשית לי?". אתי פרשה את ידיה ולקחה אותו אליה, עטפה אותו בחיבוק של אם, אישה, אחות, אדם.
הוא בכה אל שקע צווארה, בכה אליה את כל ההווה שלו, בכה אליה בכי של אומה, מדינה. בכה אליה את בכיים של החטופים והנרצחים וההלומים והשבים וההורים והילדים והחיילים והפצועים. והיא לקחה את ההווה שלו ואיחדה אותו עם ההווה שלה, וכך עמדו דקות ארוכות, גוף לגוף, לב ללב. ושותפות גורל אחת.
בצאת השבת טיגנה לו על הגזייה הקטנה בחדרו מופלטות טעימות שאמה הכינה לה בכל פעם שהייתה לה הפוגה מהדיכאון. “טעים?", שאלה אותו, ובפעם הראשונה זה זמן מה ראתה שוב את קמטי החיוך בעיניו. “טעים לי", אמר והזמין אותה לשבת לידו. השבת יצאה לגמרי, וקולות שמחה נשמעו מבחוץ. גם שומרי השבת עודכנו סוף־סוף: ארבעה ילדים חזרו הביתה.