אני בטוחה שרוב מי שהשתמש בפיצ'ר ה־AI החדש של פייסבוק, שהופך את תווי פנינו למבוגרים יותר, עשה זאת בסקרנות מהולה בחשש. בשנים האחרונות אני רואה יותר נשים שבוחרות לא לצבוע את שערן. בעיניי זה דבר יפהפה ועוצמתי, אף שמתגנב אליי החשש שכאשר אצטרך, יהיה לי קשה לקבל את ההחלטה הזאת.
כמה שבועות לאחר תחילת המלחמה, הבחין חבר בכמה שערות לבנות שצצו לראשונה בחיי, בגיל מבוגר יחסית לחבר'ה. “אם זה קרה לך", אמר, “זה יכול לקרות לכולם". בהתחלה לא טרחתי לטשטש, למי היה אכפת משיער באוקטובר. עם הזמן תהיתי לגביהן: האם העובדה שהן צצו היא סממן פיזי למצב נפשי או שהן היו צצות בלי קשר לתקופה?
אריות שמונהגים על ידי חמורים: ללוחמים שלנו מגיעה הנהגה טובה יותר
צילומי האוויר של חיזבאללה הם הזדמנות ליצור משוואה חדשה | עמית יגור
בקרב מי ששימשו שנים כסמן הימני לשימור נעורים, אני רואה את הנטייה להפסיק להזריק ולהצטלם במראה טבעי, וגם לענות כשטוקבקיסטים כותבים להן שהן נורא הזדקנו. שרה ג'סיקה פרקר, כמעט בת 60, ענתה לא מזמן למי שתהו מה קרה לה: “מה אתם רוצים שאעשה, אעצור את הזמן?".
אף פעם לא חשבתי שאוכל לעצור את הזמן, וגם לא ראיתי בכך פעולה שצריך לעשות. שינון המנטרה שלכל גיל יש החן שלו בא לי בטבעיות. ובכל זאת, מגיע הרגע בחיים שאת מבינה שאת נמצאת בנקודת מפנה.
זה לא רק עניין פיזי, אני מניחה שזה יותר עניין של קבלה של השינוי. ההבנה שאת אחרת ממה שהיית פעם, שהדברים שהיו טובים לך אז כבר לא מספיקים כיום, ואולי הגיע הזמן להיפרד ממי שחשבת שאת ולקבל את מי שאת עכשיו. אני מגלה שזה לא קל כמו שחשבתי שיהיה: להסתכל על עצמי אחרת, לקבל את עצמי אחרת, ובעיקר להפסיק להתעסק כל הזמן בדברים לא חשובים.
יש מי שאומר שצריך לזרום לתוך הסיטואציה, אם מתוך קבלה ואם מחוסר ברירה. כי גם אם אפשר לשנות מצב נתון על ידי פלאי הקוסמטיקה, האדם המקבל ביותר את השינויים החיצוניים של עצמו ימצא את עצמו פעם ביום או יומיים מביט בהשתקפותו בחלון ראווה או מראה ולא מבין שמי שנמצא שם זה הוא עצמו. לא כי המראה הנשקף בפניו הוא רע או נורא, הוא יכול להיות יפה בעיני אחרים, אבל בעיניו הוא נראה פשוט אחרת, וזה מוזר. ואני בכוונה לא כותבת זאת בלשון נקבה, כי כמה גברים הודו בפניי שזה קורה להם.
אין שום דבר רע בניסיון לתקן דברים שמפריעים לנו, ואומרת את זה מי שמקפידה כל ערב להשתמש בטרנד החדש של הטיקטוק או אלוהים יודע מאיפה הוא בא, שנקרא אבן גוואשה, שמיועדת לכאורה למנוע קריסה של הפרצוף מתישהו בשנים הקרובות. בחורה בת 23 נשבעה לי לא מזמן שהאבן הזו ממש עבדה לחברה שלה, שמבוגרת ממנה בכמה שנים, היא כבר בת 27! אני, שמבוגרת מהן ב־20 שנה, החלטתי לנסות לעצור את זה בזמן.
“זה כמו יוגה, רק לפרצוף", ניסיתי להסביר לחברה צעירה ממני, שכבר עושה בוטוקס ומנסה לשכנע אותי שזה מדהים ולא חייב להיות מוגזם. “הבוטוקס יסדר לך את הקריסה של הפה, לא שבאמת רואים אצלך משהו". המדינה קורסת, וזה מדאיג יותר ממה שקורה בזוויות הפה שלי, אבל אחרי הדברים שלה חשבתי שיום יבוא ואמצא בפה מורם מחדש קצת נחמה.
הניסיון לעצור את הזמן נידון לכישלון, כי בסוף כולן נראות אותו דבר אחרי שמזריקים להן בכל המקומות שהתרוקנו, והן מקבלות פרצוף אחיד, נטול ייחודיות, כזה שברור לכולן שעבר תהליך. אני מזדהה עם הצורך, אבל גם מפחדת ממנו, ועוד יותר מרגישה לא נעים בכלל להתעסק בדברים האלה עכשיו.
המלחמה הזאת ביגרה את כולנו פיזית, אין ספק. אבל אני מרשה לעצמי לומר שהיא גם פתחה בהרבה אנשים תהומות של רגשות שהם אפילו לא ידעו שקיימים בעצמם בעוצמות כאלה. אני מניחה שיום יבוא ונגלה שחלק מההשלכות האישיות של התקופה הזאת, אינן כה רעות.
אחת הטרגדיות הגדולות של המין האנושי, בלי קשר למלחמות המיותרות ומשחקי הכוח ויש שיאמרו שהיא גם מהשלכותיה של המהפכה התעשייתית והתבססות התאגידים - היא חוסר ההלימה בין הגוף לנפש. בין הנשמה הילדה שמתעקשת לרוץ בקצב שלה בגן השעשועים של החיים, אך מוצאת את עצמה רודפת כל חייה אחרי הגוף המתעייף, שמתעקש משום מה לנצח בתחרות הריצה הזאת.