"תגידי, שש שנים אחורה היית מאמינה שזה אפשרי?", שאלה אותי חברתי הטובה כשהיא לוגמת את כוס השוקו הקר שלה ביום קיץ מהביל. "האמת שלא", עניתי. חשבתי על מה קרה כאן בחמש שנים האחרונות, חשבתי על ההתרחשויות בשנה האחרונה ושפשפתי את עיניי.
מי היה מאמין שאחפש את הפופיק האבוד שלי, שנראה כאילו הוא התפוצץ לתוך עצמו בסופת הוריקן משולבת עם הר געש מלא לבה. מי היה מאמין שאצטרך לשים לב לתחתונים שלי בכל פעם שאני צוחקת, מתעטשת, קופצת- כי רצפת אגן אחרי לידה שלישית היא פחות חברותית ומשתפת פעולה עם המוח שאומר לה: "hold your horses" ויותר בעניין של להראות את יכולות הטפטפת הוירטואוזיות שלה, משל היה מדובר בגינת נוי הצמאה להשקייה.
מי היה מאמין שאגיד לעצמי "סתמי את הפה שלך", לא כי אני אוכלת בטירוף, אלא כי אני פשוט לא מפסיקה לדבר כשאני אוכלת ואז לא מרגישה את הטעם של האוכל ורעבה שוב. מי היה מאמין שעוד גבר חוץ מהחסון כל כך יתענג על החזה שלי וכשאגיד שאני צריכה "חומר לריכוך" הכוונה תהיה לפטמות ולא לאיבר אחר. מי היה מאמין שאסתכל על עצמי במראה ואגיד "סבבה הצלוליטיס יצאו למסיבת טבע והם רועדים במלוא הדרם, אבל עוד קצת הם יתהדקו ויתחזקו לכדי שריר שווה ליטוף שלי". מי היה מאמין שאפילו שאעקם את האף על עכוזי ואגיד לו שהיחסים ביננו השתנו, עדיין אחבק אותו (אל תנסו את זה בבית) ואומר לו תודה על המאמץ להתחטב.
מי היה מאמין שיצמחו כל מיני נקודות על העור אחרי הלידה ובמקום לנסות להעביר קו ביניהם כמו בחידה, פשוט אפטר אותן לאלתר אצל רופא עור מוכשר. מי היה מאמין שלמרות הנשירה מהשיער שגורמת לשטיח בבית, בכל משבצת - השיער יתחזק.
מי היה מאמין שאפסיק להשוות את עצמי לדוגמניות אינסטוש מפולטרות יותר או פחות, לאימהות שיקיות מתוקתקות ואפסיק לנסות להחזיק את הבטן, עד שלא נכנס לי חמצן למוח ואני מרגישה כאילו מדברת במאדים, ואנסה פשוט להגיע לקוביות, אני יודעת שאני מסוגלת, לא כי זה הדבר הכי חשוב, אלא כי בא לי להתאמץ בשביל עצמי. ממש. לשם שינוי.
מי היה מאמין שלמרות מיעוט שעות השינה שלי, שיותר קרובות בהוויתם לרופא מתמחה שנה א', או לחיילים בטירונות קרבית, אצליח להספיק דברים. מי היה מאמין שאתלונן פחות (היוש לפולניות) ואהיה יותר מרוצה.
מי היה מאמין שעילי כבר בגיל ההתבגרות והוא יאמר לי מה דעתו על האאוטפיט ומדוע לק ג'ל ירוק אגס הוא לא לטעמו. מי היה מאמין שאצליח לעשות הפסקת הנקה בלי רגשות אשם, בידיעה שעבור יהלי אני האמא הכי טובה בעולם.
מי היה מאמין שיש כל כך הרבה מה ללמוד בילד שלישי, והעובדה שאני אמא עם ניסיון לא אומרת כלום, מלבד להזכיר לעצמי שכל התינוקות מרימים ראש, מתהפכים וזוחלים בלי לדאוג. מי היה מאמין שאני אגיד לעצמי לא לדאוג ולשם שינוי אאמין בזה. מי היה מאמין שאלך לראיונות עבודה בחופשת לידה וסוף סוף לא אתנצל על כך שאני אימא וצריכה לצאת מוקדם לעתים מהעבודה, אלא אגיד זאת בביטחון ובאופן מפתיע אגיד את השכר שאני חושבת שמגיע לי בלי למצמץ או לחרוק שיניים או ללחוש לעצמי בלב.
מי היה מאמין שבאחת עשרה בלילה לא ארצה ללכת למסיבה, אלא אשמח ללכת לישון. מי היה מאמין שארדם בסוף הטור ואהיה כל כך מרוצה כשאתעורר, כי סוף סוף בלי שיגידו לי, אקח נשימה עמוקה ואזריק זריקת ביטחון עצמי, משודרגת, מזוקקת, טהורה ואדע שאוריד כבר במינון בפעם הבאה.