החניתי את הרכב בחניה של בית הלוחם בתל אביב. הבית ממוקם ממש בקצה של שכונה מנומנמת ושקטה עם וילות גדולות, בריכות בחצר ומחשבות שרצות כמו “אין מצב שזה לא עבר בירושה".
שני אחים נורו למוות בפרדס חנה, במשטרה פתחו בחקירה
ראשי התיבות של צה"ל הן לא "צבא הנקמה לישראל" | דעה
“מי את?", שאל השומר בכניסה.
“מרסל מוסרי, באתי להרצות פה", עניתי לו.
“כן כן, את כתובה לי, כנסי".
נכנסתי.
טוב, בית זה לא, יותר כמו ממלכה. הייתי מופתעת מאוד, בעיקר מכך שמכל המקומות שבהם נתתי ההרצאות בעבר, שם עוד לא ביקרתי. יש שם רחבת דשא ענקית, המון כיתות לימוד, מרכז שיקומי, בריכה אולימפית עם ריח כלור, נשבעת שרציתי להיכנס. וכל הפסיליטיז (אם אפשר לקרוא לזה כך בכלל) הרוחניים והגשמיים שצריך פצוע צה"ל כדי להשתקם.
הוזמנתי להעביר סדנת כתיבה לכבוד מפגש הסיום בתוכנית “עכשיו אני", תוכנית שמתרכזת דווקא בפצועות צה"ל - שמעתם פעם את המושג “פצועות צה"ל"? - ומספקת להן תכנים, העשרה, שיח ואוכל טעים, ובסוף הן בונות קהילה תומכת בעצמן ונשארות בקשר תומך ומכיל.
עליתי אל החדר שבו נקבעה סדנת הכתיבה. בדרך שאלתי מישהו איפה נמצאים השירותים, הפקקים לצפון תל אביב עשו את שלהם. נכנסתי אל השירותים, ראיתי שם איש, בערך בגילו של אבי, יושב על כיסא גלגלים וגפיו קטועות.
“שלום", הוא חייך אליי.
“השירותים משותפים?", שאלתי.
“מה הכוונה?", ידעתי שהוא מבין את הכוונה ובכל זאת מפתח שיחה.
“נשים וגברים יחד?", חיזקתי.
“יש גם בנפרד", ענה, “אבל תמורת 20 שקל אשמור לך בחוץ".
“דיל", אמרתי לו וצחקנו.
נכנסתי לשירותים. אחרי השנה הנוראה, שטרם הסתיימה, לראות אדם קטוע גפיים צמרר אותי, לא עניין אותי אם זה מששת הימים או ממלחמת ההתשה, מבחינתי זה קרה אתמול. הוא ריכך לי קצת את ההלם כשצעק מבחוץ: “אני נכנס לשיעור, את תהיי בסדר?".
“כן", צחקתי, “הכל טוב". הורדתי את המכנסיים והתחתונים וניקיתי את מושב האסלה, שהיה גם ככה נקי. מאחוריו, על הקיר, הודבק שלט צהוב עם המשפט “יש רק דרך אחת להימנע מביקורת. אל תעשה כלום, אל תגיד כלום ואל תהיה כלום". למטה ניתן הקרדיט לאריסטו. ועוד יותר למטה הוסיף מישהו בכתב יד “ואז יגידו שאתה כלומניק". צחקתי, למרות המצב הפיזי הלא נוח, שלפתי את הסלולרי שלי וצילמתי את זה.
כמה דקות אחר כך כבר הייתי בכיתה. ענת, המדריכה והמנהלת, זו שהזמינה אותי להרצות, אמרה שהקבוצה הזו תמיד מאחרת, התנצלה על העיכוב והציעה לי להתכבד ולאכול. מה אומר לכם, היה שם שולחן ענקי, חלבי, שלא מבייש אף אולם אירועים. לקחתי לי חצ'פורי וקצת סלט.
הנשים החלו להיכנס בזו אחר זו, לא רציתי לנעוץ מבט, כי ככה לימדו אותנו בילדותנו, לא מסתכלים. אבל האמת? שגם אם רציתי להסתכל, לא היה על מה. הן נראו כמוני, כמוכן, לבושות יפה, מטופחות, שוחחו זו עם זו. ואז כיבו את האור והגישו עוגה ונר לזו שחגגה יום הולדת.
“תבקשי משאלה", הפצירה בה אחת מהן.
“שנקבל החמרה ונשחה בכסף", היא אמרה ונשפה על הנר, כולן צחקו וצעקו אמן, צחקתי גם אני. האיש שפגשתי בשירותים, השלט ההוא והלך הרוח בכיתה גרמו לי להבין שהעצב נמצא, אבל הצחוק לא עוזב את ידו.
40 דקות אחרי שנכנסתי התחילה הסדנה שלי (טוב נו, נשים). סיפרתי על עצמי, על הצוהר שפתחה לי הכתיבה ועל כך שהיא מזור לכל כאב. התחלנו את הסדנה, והן הקשיבו בשקיקה, אחר כך עשינו סבב, כל אחת סיפרה מעט על עצמה, על הקשר שלה לכתיבה ועל איזו דמות היא תכתוב בפעם הראשונה. אז כבר יכולתי להביט בהן יותר, ראיתי כמה צלקות, גם פיזיות, ולפרקים, במקום להקשיב, נדדו מחשבותיי למקום שבו זה קרה.
“לא כולן נפצעו במסגרת השירות הצבאי", אמרה לי ענת בשיחה המקדימה, “היו כאלו שנפצעו בפיגועים או כחלק מתפקידן בשירות בתי הסוהר. על חלק אין שום סממן, אבל הפוסט־טראומה חוגגת שעות נוספות".
הן דיברו ואני התעמקתי בעיניהן, כמה נחישות ותאוות חיים צריך כדי להכיר בפצע, גם כשהוא לא שורף, ולעשות הכל כדי להשיב את האמון בעולם הזה. כמה נחישות צריך כדי להשאיר בעל, ילדים, עבודה מאחור לכמה שעות בשבוע ולבוא כל הדרך (היו כאלו מבאר שבע והצפון) עד לתל אביב בפקקים של אמצע השבוע.
הקראתי להן סיפור על אישה אחת, רחומה, עם לב טוב, ששכנעה את גיבורת הסיפור לזרוק את כל מה שמלכלך אותה לכביסה ולהתחיל לחיות מחדש. כשסיימתי את הסיפור השתרר שקט בכיתה. אחת מהן, שישבה לשמאלי, סובבה את כיסאה והחלה למשוך באפה, אולי בכתה ואולי זה הציף אצלה משהו, אבל לא היה לה הרבה זמן עם הלבד הזה, כי מיד ניגשו אליה שלוש נשים, חיבקו, הכילו והביאו לה תה מתוק.
אחר כך נתתי להן תרגיל כתיבה כלשהו, עוד אחת בכתה. ניגשתי אליה ועשינו אותו יחד. סיפרתי לה על דברים גרועים שעברתי בחיים, גם מבלי ששאלה. “מרסל, את מנסה לנחם אותי על משהו?", חשדה בי.
חייכתי מיד.
“זה לא עובד?", שאלתי.
“עובד, אבל כבר קראתי על זה בכל חור", אמרה ונקרענו מצחוק.
“אחליף בעיות", קבעתי והמשכנו לעשות את התרגיל. בהפסקה הייתי די מותשת, עמדתי שעה וחצי על הרגליים, והיו שם כמה מהלומות רגשיות למרות האווירה הטובה והידידותית. כלבה טיפולית גדולה ושחורה אחת, שהביאה איתה אחת מהבנות, הרגישה אותי כנראה ופשוט קפצה עליי וחיבקה, עם כל הכובד והגובה שלה.
כולן מחאו כפיים ואמרו “היא מרגישה אותך, חבקי אותה" ו"איזה כיף לך, אנחנו מקנאות". מתברר שזה התפקיד שלה, חיבקתי ונישקתי אותה דקות ארוכות, גם לאורך ההפסקה. דמעות עמדו לי בעיניים, לעזאזל, מישהו שמרגיש אותך ומנשק בלי מילים. במאה ה־16 ביאר המהר"ל מפראג את המילה כלב: “הכלב הוא בעל נפש גדולה, ולכך יש בו הכרה ונקרא בשם הזה ‘כלב', פירושו - כולו לב".
בחוץ בא החושך והיינו ממש לקראת סיום. הבטחתי להן שאני פה בשבילן לכל עצה בכתיבה או בפרסום גם אחרי שתסתיים הסדנה הזו.
“מרסל, אפשר לשוחח איתך בחוץ רגע?", הרימה את ידה אישה יפהפייה בעלת שיער שחור חלק וחיוך שובה לב.
“בטח".
יצאנו החוצה. את סיפורה הקשה כולכם מכירים, אין עיתון או כתבה חדשותית שהדבר לא דובר והוזכר בהם.
“את יכולה לעזור לי לכתוב את הספר שלי? את עושה דברים כאלו?", לחשה.
“בטח", השבתי, “כתבת מספיק? יש לך כבר קטעים?".
היא פתחה את התיק שלה והוציאה מתוכו אייפד: “קחי אותו", אמרה לי, “כתוב בו הכל".
“שלחי לי במייל, יא מצחיקה", השבתי, “אני לא לוקחת לך את האייפד".
“קחי, ככה תהיה לנו סיבה להיפגש שוב", אמרה והפקידה את האייפד שלה בידיי. נפרדנו בחיבוק.
רגע לפני שהגעתי הביתה, ישבתי בחניה והדלקתי את האייפד הסגול שנתנה לי. היא כתבה שם על איש אחד שהיה משמעותי לה מאוד, הוא הבטיח לה שהיא עוד תשתקם ותכתוב ותאהב, ובדיוק כשהשתקמה, כתבה ואהבה, הוא הלך מן העולם הזה.
לא יודעת למה אף פעם לא דיברנו עליהן, על פצועות צה"ל ופעולות האיבה, אבל אני מבטיחה שמעתה אתמקד בהן, ואת ספרה, כמובן שאכתוב.