כשמנסים לנתק מהעניין את הרגש ולהביט בדברים ממעוף הציפור, אי אפשר שלא להתפעל מהנחישות החרדית. בלי ציניות - הם מראים לכולנו שכשיש חזון ברור, מסתבר שאפשר להכפיף אליו כל דבר אחר. החזון של נציגי החרדים בכנסת, בעיקר של יהדות התורה, הוא לימוד תורה קולקטיבי רחב ככל הניתן - ויהי מה.
עבור מי שאינו חרדי, מדהים לגלות איך נגררנו כולנו אחרי החזון החרדי בעת מלחמה אזורית חסרת תקדים. כשהחברה הישראלית מדממת עם אלפי משפחות שכולות חדשות וכ־10,000 פצועים, וצה"ל מתמודד לראשונה עם שבע זירות במקביל ועם משמעות היקף הפצועים וההרוגים על הסד"כ, מדינה שלמה מתעסקת בקדחתנות עם הסיכוי לקומבינה חדשה שתאפשר איכשהו להמשיך לקיים את הקואליציה, כי נציגי החרדים ממשיכים לטעון שרק לימוד תורה קולקטיבי הוא התשובה.
פוטין צריך לחשוש: התקוממות הקיצוניים ברוסיה היא תקדים חדש | דעה
אסד על הכוונת: הקלף הישראלי שיכול להרתיע את חיזבאללה
אין לזלזל ברצונות של החרדים, אבל בואו נזכור שהם אינם הרוב שקובע לכולם את חזון המדינה. אז דמיינו נחישות דומה לזו של החרדים, אבל שתהיה מיושמת בכיוון אחר, שמטרתו לגבש, לשמר ולחזק את הנכסים הבסיסיים שנחוצים לכולנו.
אין ויכוח על כך שישראל צריכה לחזק את הצבא, גם מבחינת הרחבת הכוחות, גם מבחינת פיתוח נשק שיתרום לביטחון ולכלכלה, וגם מבחינת תודעתית של שותפות ישראלית רחבה. גם אין ויכוח על הצורך בחיזוק הברית האסטרטגית עם ארה"ב, שהיא מפתח חשוב להרתעה, למשיכת מדינות ערביות מתונות ליחסי ידידות ושיתוף פעולה, ולהשתייכות הישראלית למערך הכוחות העולמי ששוחר יציבות, נוכח הציר הקנאי של איראן. אבל עד כמה ישראל נחושה ומגובשת סביב המטרות האלה ביומיום שלה?
הקיצוניות של קומבינת הגיוס על רקע קיצוניות המצב הביטחוני שנקלענו אליו היא לא מקרית, היא חלק מרכזי מהבעיה. בליכוד ישנם כבר מספיק חברים שמבינים את הסכנה, ועדיין - אנחנו לא רואים איך מתגבשת כאן נחישות ברזל סביב תוכנית ברורה לישראל כקולקטיב. הרי תוכנית כזו חייבת להישען על הסכמות רציפות עם חלק גדול ככל האפשר בעם. אבל למרות הסכנות וההבנות, נדמה שאנחנו מנוהלים דרך השתלחויות וספינים. גם זה לא מקרי. כל עוד אנחנו מונהגים על ידי הממשלה הנוכחית, זה לא באג במערכת, אלא פיצ'ר.
ההפך הוא הנכון
הדוגמה של "סרטון החימושים" של נתניהו ממחישה את ההתנהלות חסרת ההיגיון שרק מבלבלת את הציבור, ולא מאפשרת לו להתייצב בנחישות מאחורי תוכנית ברורה. הרי שום דבר לא יכול לתרץ מריבות פומביות עם ארה"ב כרגע. לא ייתכן שהברית של ישראל עם ארה"ב תהפוך לכלי ניגוח פוליטי, ואותו כנ"ל לגבי יחס הממשלה לצה"ל.
בעת מלחמה, ישראל זקוקה לנכסים הכי חשובים שלה כדי להציג חזית מאיימת על שכנותיה הג'יהאדיסטיות. הנכסים הכי חשובים, למי ששכח, הם בדיוק אלה: ארה"ב וצה"ל. אחרי כמעט תשעה חודשים שבהם חמאס מראה תחכום גדול משצפינו, מסבך אותנו בזירה הבינלאומית ומצליח לגרום לא מעט בעיות בהאג, האינטרס שלנו הוא להראות כלפי חוץ בדיוק את ההפך: ששום דבר לא מאיים על הברית של ישראל וארה"ב. להיראות חזקים משמע להיראות כאילו עיכובי הנשק הם שמועות או בעיות טכניות, כי ארה"ב איתנו לאורך כל הדרך, בין שהיא תחת ממשל דמוקרטי ובין שהיא תחת ממשל רפובליקני.
יש לנו אינטרס לשמור על כבודה של ארה"ב, של הנשיא המכהן (גם אם יוחלף בקרוב), ועל כבודו של הממשל. ככל שהממשל, הנשיא והאומה האמריקאית מצטיירים כחזקים, כך ישראל מצטיירת כיותר חזקה. הסרטון של נתניהו השיג את ההפך הגמור מכל אלה. עבור מי שיצביע לליכוד ולא משנה מה - אולי היה זה מופע משכנע של חוזקה. עבור כל אחד אחר - זה היה מופע ליצנות. הטרלה. ואיך לומר? תשעה חודשים לתוך מלחמה שלא הייתה גרועה ממנה מאז קום המדינה, הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו הוא עוד הטרלה.
יש מי שטוען שמדובר בסוג של אסטרטגיה: לפנות ישירות לקהל האמריקאי שאוהד את ישראל ורוצה בטובתה. אבל צריך מדי פעם גם להשתמש במבחן התוצאה: השגנו פומביות לחבלה נוספת ביחסים, כולל מול גורמים פרו־ישראליים שמכהנים בממשל.
מה שיעזור כרגע הוא לדעת לשתף פעולה, ולהפסיק למכור את השקר שארה"ב צריכה אותנו יותר משאנחנו צריכים אותה. אי אפשר להתעלם מהיחסים המתחממים של ארה"ב עם סעודיה וקטאר, על כל מגרעותיהן, נוכח התנהלותנו לאחרונה. איך זה ייתכן ששתי המדינות האלה הופכות לנוחות יותר לניהול האינטרסים במזרח התיכון מאשר ישראל?
סביב המיינסטרים
ממשלה שתלויה בקיצונים היא אוטואימונית, וככל שנשנה את המצב הזה מהר יותר, כך יגדלו סיכויינו לשרוד. הרי מעבר לחוק הגיוס, קרו עוד כמה דברים השבוע. הציר של רוסיה־איראן יחד עם סין - לא נחלש, טהרן לא התרחקה מפצצה גרעינית, ואנחנו לא חיזקנו את מעמדנו בקואליציית המדינות החופשיות במערב.
לפי הסקרים האחרונים, למעלה מ־70% מהישראלים כבר הבינו שחובה להקדים את הבחירות. שכדי להתמודד עם האתגרים הסביבתיים המאיימים, ועם עולם שאי־הוודאות בו גדלה והוא משתנה לנגד עינינו, ישראל לא יכולה להתפזר או להיגרר אחרי קצותיה, אלא להתגבש סביב המיינסטרים שלה ולהישען עליו. לכן היא צריכה ממשלה רחבה שלא תהיה תלויה במפלגות קיצוניות, מהסיבה הפשוטה שבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מוקצים במערב.
חלק מהדרך הישראלית להתמודד עם מציאות קשה היא לזלזל - להגיד שלבנון יותר פגיעה מאיתנו, שאנחנו יכולים להביס את חמאס בחמש דקות, שאנחנו לא צריכים את ארה"ב, שנסתדר לבד. אלה דברים שנחמד להגיד מדי פעם כדי לפרוק מתח, אבל כפי שעינינו רואות - מסוכן מאוד להאמין בהם.
אנחנו זקוקים לבחירות שיניבו ממשלת אחדות אמיתית, שבנויה מכל מפלגות המיינסטרים הציוניות ומובלת על ידי אדם שמאמין בצורך הזה ומסוגל ליישם אותו בנחישות, במקום להיגרר אחרי נחישות החזון החרדי. זה לא נדרש למען איזה חלום מתייפייף, אלא למען הצרכים הביטחוניים הבסיסיים שלנו.
ממשלה קיצונית דוחפת הכל לקצה. היא מתנהלת בהטרלות, ומזמינה הטרלות חזרה על ידי אנשים שהתייאשו ממעשיה. אין לה יכולת לנהל את מה שקורה לנו - לא מול המילואימניקים והמפונים, לא מול החברה החרדית והצורך להגדיל את צה"ל, לא מול המדינות שצריך לשכנע אותן לייבש את אונר"א מתקציבים, לא מול ציר היציבות המערבי, ולא מול ציבור חשוב ותורם שחושש לחייו וכבר אינו יודע מה לעשות מרוב דאגה. היא לא יכולה לגבש את ישראל סביב חזון ישראלי קולקטיבי.
אין ברירה אלא להבין שמה שקורה בתוכנו כרגע פשוט מזמין אסונות. אנחנו חייבים להתכנס לממשלה אחרת שתוכל להתנהל בסיטואציה, פשוט כדי שנוכל לשרוד.