השבוע אחגוג שלוש שנים של ניקיון מסמים ומאלכוהול. בשלוש השנים האלו למדתי מחדש מה זה להיות בן אדם, להיות אבא, להיות בן זוג, להיות חבר, למדתי מחדש מה זה להיות אני. בשלוש השנים האלו למדתי לחיות, לשהות אפילו, ברגעים של חרדה וברגעים של קושי ושל כאב, בלי לברוח לפתרון כימי כלשהו שמגיע בצורה של כדור או אבקה.

השבוע אחגוג שלוש שנות ניקיון מסמים ואלכוהול - מה שאומר שזה שלוש שנים אני חי עם עצמי 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, מבלי שיש לי אפשרות גם לא לרגע אחד לצאת להפסקה מהראש שעובד ללא הפסקה ומנגנון הרגשות שלא מפסיק לגעוש. במילים אחרות, מה שזה אומר הוא שנגזר עליך להרגיש הכל כל הזמן ולחיות במאבק תמידי, בלתי נגמר, עם המחשבות שלך. זה לא פשוט, אבל זה שווה את זה. בשלוש השנים האלו השלמתי פערים עם המציאות, הרמתי את הראש, פקחתי עיניים, הסדרתי נשימה ונתתי לעצמי להיות, פשוט להיות, על כל המשתמע והנגזר מכך.

כל יום אנחנו קמים למופע הגדול של השנאה שלא נגמר | ליאור דיין
על מדרגות הרבנות: המקום היחיד בו אני רוקד | ליאור דיין

בדיוק לכבוד זה זימן לי הגורל ביקור מפתיע בביתי בחמש וחצי בבוקר. במקרה היה זה יום שהתעוררתי בו מוקדם, כבר בשש וחצי. כראוי למי שמתעורר בשעה כה מוקדמת דידיתי אל מחוץ לחדר השינה כשאני אפוף כולי ועיניי חצי עצומות. בזמן שהרתחתי מים בקומקום והכנתי את כוס הקפה, שמתי לב שהפעם החתולה החדשה שאימצתי הגזימה. לפני כמה חודשים אימצתי חתולה חדשה שהפכה את ביתי למגרש השעשועים הפרטי שלה, או יותר נכון לזירת קרב. מדי יום היא מפילה דברים מהשיש, מזנקת על ארון הספרים ומפילה משם ספרים, תולשת מגנטים מהמקרר בזינוק, ואני כבר רגיל למחזה של דברים זרוקים על הרצפה. אך הפעם זה היה מוגזם. ממדי הנזק שהיא גרמה לו היו יוצאי דופן אפילו בשבילה. כל מיני דברים, מכל טוב, היו זרוקים על הרצפה. ניגשתי אליה ונזפתי בה. בתגובה היא פקחה זוג עיניים חתוליות כמי שאומרת "זו לא אשמתי". האמת היא שאני מכיר את המבט הזה מהילדים שלי, אולם זו פעם ראשונה שאני רואה חיה שמסוגלת לייצר את המבט הזה. אינני יודע אם זו החתולה שלי או שכל חתול מסוגל לו. בכל מקרה אינני עוסק בחידות זואולוגיות בדרך כלל, אז אניח לזה.

לאחר שהמים רתחו ומזגתי אותם וערבבתי עם כפית הקפה השחור, הבחנתי בעוד משהו משונה - דלת הבית הייתה פתוחה. זה היה כבר משהו שהוא מעבר ליכולותיה של חתולתי החדשה לעשות. ויכולותיה מגוונות ומרשימות, יש לומר. לחידה הזו כבר לא היה לי פתרון. פתחתי את הדלת וראיתי שגם השער של הכניסה לחצר ביתי פתוח. מהר חזרתי הביתה ולפתע התחלתי לראות שהמחשב הנייד לא נמצא בשום מקום וכך גם עוד כמה מוצרי חשמל. מיד הלכתי וליטפתי את החתולה. עכשיו היה לי ברור שזו לא הייתה אשמתה. פרצו לי לבית.

שעה וחצי אחרי כן הייתי בתחנת המשטרה. ישבתי מול חוקרת שפתחה את התיק של המקרה. מהר מאוד היא בישרה לי שסביר שמדובר בפריצה של נרקומן. "אופי הפריצה מעיד על זה בבירור". במהלך השנים ביליתי הרבה מאוד זמן במכוני גמילה, ראיתי מאות אם לא אלפי מכורים נכנסים ויוצאים מדלת מכון הגמילה. חייב לומר שבאמת רבים מהם מגיעים למצב הזה. מדובר במחלה קשה. אנשים לא מבינים עד כמה.

אני באופן אישי הייתי בר מזל שלא הייתי צריך להגיע לשם. אבל זה פחות או יותר הדבר היחיד שלא עשיתי. כל רעה חולה אחרת שאתם יכולים לחשוב עליה - עשיתי. אבל זה לא טקסט שהולך להפוך לרשימה מזוכיסטית של הדברים הנוראיים שעשיתי. זה הולך להיות טקסט עם מעט תקווה. אני מקווה לפחות.

"אז חבל שלא פגשתי אותו", החלטתי להתלוצץ עם החוקרת, "היינו פותחים קבוצת NA ומדברים על הקושי של השימוש ומחזקים אחד את השני להישאר נקיים". זה לא הצחיק אותה. בדיעבד, כשאני כותב את זה עכשיו, גם אותי זה לא כזה מצחיק, אבל אולי בכל זאת מילה על הקבוצות שאליהן הולכים מכורים ("מכורים אנונימיים" ו"אלכוהוליסטיים אנונימיים"). נהוג להראות את הקבוצות האלו בסדרות ובסרטים, הרבה נוטים לעשות מהקבוצות קטעי סאטירה (רובם מצחיקים, יש לומר), אבל מעבר לצחוק ולבידור שהם מספקים, אני חייב לומר שלא הייתי יכול לעשות את זה בלי הקבוצות. הקבוצות פועלות על פי מנגנון פשוט, הן חיסון נגד הזיכרון האנושי שנוטה להשמיט, בהסתכלך אחורה, את החלקים הקשים והמורכבים שהיו ולגרום לזיכרונות שלנו להיצבע בוורוד.

דבר ראשון, בהצהרתך בקבוצות ש"אני ליאור ואני מכור", זה מזכיר לך שאתה בסך הכל מכור, אדם שחולה במחלת ההתמכרות - שהיא מחלה כרונית שלא עוברת. זה לא שמגיע יום שבו אתה יכול לחזור להשתמש בכיף ובלי לאבד את עצמך ולפגוע בכל הסובבים אותך ולעשות את הדברים העלובים והשפלים ביותר שאתה אפילו לא מסוגל לדמיין. אגב, ניסיתי את זה, לחזור להשתמש לאחר שהחלטתי שאני לא מכור. לקח בדיוק שבוע עד שחיי התרסקו ואיבדתי את כל מה שהיה לי.

דבר שני, זה מאפשר לך לשמוע אנשים עם יום וחצי של ניקיון שמספרים לך על הזוועות שהם עברו ולהיזכר איך המחלה הזו נראית באמת. ומצד שני לשמוע אנשים עם שנים רבות, אפילו עשורים של ניקיון, שמדברים על העולם היפה שהם בנו בהחלמה. הקבוצה מאפשרת לך לראות את ה"לפני ואחרי" של המחלה.

כשיצאתי מהתשאול במשטרה, עברתי ליד תא המעצר שבתחנה וראיתי שם מישהו צעיר, עם מבט כבוי בעיניים וסימני הזרקה על ידיו, שהיה לי מוכר. נדרשו לי כמה שניות להיזכר, זה מישהו שראיתי בקבוצות האנונימיות לפני כמה שבועות ומאז לא ראיתי אותו יותר. הוא הביט בי, וראיתי אצלו בעיניים את המחלה צוחקת ורוקדת את ריקוד המוות. המשכתי ללכת במסדרון עד ליציאה, והיה לי ברור שאני במרחק של שיחת טלפון אחת לדילר, מלהיות הפרצוף הזה במעצר שמביט על מי שהולך במסדרון במצוקה ובייאוש.