הלקאה עצמית
תחקיר בארי, הסנונית הראשונה בלהק של ברבורים שחורים שעוד צפוי לנחות לנו על הראש, עורר אתמול לא מעט ביקורת ורוגז. שמעתי את כל הטענות: תחקיר שמגלה טפח ומכסה טפחיים, אין לקיחת אחריות אמיתית, תחקיר כללי שלא חותך בבשר החי. שמעתי גם טענה שהתחקיר משרת בעצם את הנרטיב של בנימין נתניהו, בהפלת האחריות על הלוחמים בשטח והפניית תשומת הלב לכישלון המבצעי, על חשבון הכישלון האסטרטגי־מנהיגותי. שמעתי ששואלים למה התחילו דווקא בבארי, ומה עם תחקיר על הצמרת, על הרמטכ"ל וכל מי שתחתיו, וכדומה.
בואו נעשה סדר: אין בעולם תחקיר על הקרב בבארי, או כל קרב אחר מתוך חרבות ברזל, שהיה מרווה את הצימאון הישראלי הקלאסי ללינץ' בכיכר העיר. גם אם תחקיר בארי היה נוקב בשמותיהם של 20 קצינים ולוחמים שכשלו כישלון חרוץ וצריכים להישפט בטריבונל צבאי, לא היינו מרוצים. גם אם במקום תחקיר בארי היה מתפרסם עכשיו תחקיר על תפקוד המטכ"ל, או הפיקוד, או אמ"ן, עם מסקנות מפורשות להוציא להורג, אם אפשר בעינויים, את כל הקצונה הבכירה של העשור האחרון, לא היינו מרוצים.
לא רק תכנית הגרעין: מטרת העל של חמינאי עד 2040 מחייבת אותנו להיערך
הצבא כשל, נתניהו מגה-כשל – אבל איפה חשבון הנפש של התקשורת?
למה? כי כאלה אנחנו: למדנו מאויבינו להיות צמאי דם. הבעיה היא שהם צמאים לדם שלנו, וגם אנחנו צמאים לדם שלנו. כמו השיעים בחג העשורא, שבו הם מתאבלים על מותו של חוסיין בקרב בכרבלא ומלקים את עצמם עד זוב דם, כך גם אנחנו. תמיד נתאבל, תמיד נלקה את עצמנו, לעולם לא נהיה מרוצים. הבעיה היא, שמוראות 7 באוקטובר הם סיבה מצוינת לאבל ולהלקאה עצמית. אנחנו מתבוססים בכל זה כבר תשעה חודשים. דווקא התחקיר על הקרב בבארי יכול להיות התחלה של משהו אחר. של התאוששות, תיקון, יציאה לדרך חדשה.
אז בואו נעשה סדר: תחקיר בארי מתפרסם ראשון מכמה סיבות מצטברות: הראשונה, הכי פשוטה: זה התחקיר שהושלם קודם. ענייני לוח זמנים. תחקירים הקשורים לתפקוד המודיעין כבר הוצגו לרמטכ"ל, אבל נדרשו בהם השלמות. תחקיר בארי מוכן. הסיבה השנייה, עניינית. הקרב בבארי העיב על מינויו של תא"ל ברק חירם למפקד אוגדת עזה.
מכיוון שהאוגדונר המכהן, אבי רוזנפלד, קיבל על עצמו אחריות על המחדל והאסון הכבד וכבר הודיע על פרישה, נוצר צורך דחוף לפתור את זה לכאן או לכאן. במשך חודשים אני שומע את הכתבים והפרשנים הצבאיים דוחקים בצבא לסגור כבר את התחקיר הזה ולהחליט מי יעמוד בראש האוגדה המוכה ביותר בצה"ל. אז הנה, מנסים לסגור את הפצע הזה ולהחליט. אבל הטענות לא נרגעות, אלא מתעצמות.
הסיבה האחרונה היא שבארי הפך לסמל. הקרב בבארי מכיל הרבה חורים שחורים הדורשים פענוח ומסקנות. מהבית של פסי דרך העובדה שכוחות גדולים התרכזו מחוץ לקיבוץ ולא נכנסו אליו בעוד הנוח'בות שוחטים בתוכו אזרחים ומעלים את הקיבוץ באש. קראתי את התחקיר. לא זיהיתי שם ניסיונות התחמקות או טיוח. צה"ל נכשל בבארי את אחד הכישלונות החרוצים והמהדהדים בתולדותיו, וזה נכתב שם.
גם ריכוז הכוחות מחוץ לקיבוץ סופג ביקורת, גם אי־חתירה מספקת למגע של כוחות שכן נכנסו לקיבוץ. אלוף מיקי אדלשטיין, שעמד בראש צוות התחקיר, הוא אחד הקצינים הישרים והנוקבים של הדור האחרון. גם אם תחפשו, תתקשו למצוא מי או מה שיעיב על כשירותו לתפקיד. לא נראה לי שהוא נתן כאן הנחות.
סמל המסירות
יש בתחקיר הזה כמה יתרונות. ראשית, הוא הזכיר לנו את אנשי בארי. ככל שחולף הזמן ואני נחשף לעוד סיפורים מהתופת שעברה על האנשים האלה, כך אני משתכנע שמדינת ישראל צריכה להכריז על תושבי הקיבוץ הזה כעל קדושים. כמו שנהוג בנצרות. גם התגובה האצילית והעניינית שהם פרסמו אתמול, אחרי שקיבלו מצה"ל את הסקירה על התחקיר, מעוררת כבוד.
הם סומכים את ידם על התחקיר, הם סומכים את ידם על מבצעיו. הם מציינים, בצדק, שלא כל השאלות שמטרידות אותם קיבלו מענה מלא. הם דורשים ועדת חקירה ממלכתית ומציינים שלא היו זקוקים לתחקיר כדי להבין את עוצמת הכישלון הנורא של צה"ל ושל מדינת ישראל, שהרי הם שילמו עליו במזומן, בזמן אמת.
ראיתי לנכון להביא כאן קטע מתגובת הקיבוץ: "נציין שקיבוץ בארי לא היה זקוק לתוצאות התחקיר כדי להרגיש את כישלון צה"ל בכל דקה ודקה מאז 6:29 בבוקר ביום שבת השחור - אנו מרגישים זאת באובדן 101 חברינו, אהובינו ובני המשפחות שלנו, ב־11 חברינו שעוד נמצאים בעזה, חלק מ־120 שחייבים לחזור הביתה; אנו רואים זאת בהרס הקיבוץ ובהיותנו פליטים בארצנו כבר תשעה חודשים. כישלון הצבא נצרב בגופנו ובלבבותינו כבר לפני תשעה חודשים. התחקיר מתחיל לספק תשובות לעומק המחדל, ואנחנו מקווים שהמסקנות החמורות מהתחקיר ייושמו באופן הנחרץ ביותר".
בארי, מבחינתי, הוא סמל הציונות, הישראליות, הנחישות, המסירות לאדמה הזו. ה"צומוד" שלנו שהפך אותנו למה שאנחנו. היתרון הנוסף בתחקיר הוא שנזכרנו בגבורתם של אנשי בארי. בלחימה העיקשת, המטורפת, כנגד כל הסיכויים, של חברי כיתת הכוננות ועוד קיבוצניקים. בהתנגדות ובלחימה מול עדת ברברים שטופי שנאה, מבית לבית, מממ"ד לממ"ד.
מדינת ישראל לא תוכל לפצות את תושבי בארי לעולם על מה שקרה להם. הדברים אמורים גם לגבי כל שאר תושבי העוטף, מאופקים עד כפר עזה, משדרות עד נתיב העשרה. או כמו שאמר לי לאחרונה קצין בכיר, המתייסר בייסורי שאול מאז 7 באוקטובר: "האסון והטבח הם רק האקט הסופי. היום אני חושב על זה שהפקרנו את האנשים האלה לחיות ולגדל את ילדיהם תחת מטר של רקטות וקסאמים עשרות שנים, ומתפלץ. מה עבר לנו בראש? איך העזנו לעשות דבר כזה?".
שאלתי אותו מה עובר עליו מאז. "אני רואה את התמונות כל הזמן", אמר, "אני רואה את התמונות כשאני הולך לישון, אני רואה אותן כשאני קם באמצע הלילה שטוף זיעה, אני רואה אותן כשאני קם בבוקר, ואני אראה אותן עד יומי האחרון". כדי שאבין על אילו תמונות הוא מדבר, הוא הוסיף: "כמה טוב שחלק מהתמונות האלה חזרו בסוף הביתה. חלק, אבל לא כולם".
יש עוד נקודה רגישה: הלוחמים. בבארי נהרגו 19 לוחמי צה"ל ועוד שבעה שוטרים. רבים נפצעו. לא מעט מהפצועים, השורדים ובני משפחותיהם, חשו בימים האחרונים שהם על המוקד. שהתחקיר בא לסגור איתם חשבון. שיורים בהם פעם נוספת, אחרי מה שכבר קרה בקיבוץ עצמו. שיש ניסיון להפיל עליהם את התיק.
אני פונה כאן אליכם, גיבורי ישראל. אף אחד מהלוחמים והחיילים שנכנסו לבארי ולחמו בה לא אשם. לא הצוות (חסר הניסיון, שזה עתה סיים מסלול) של שלדג שספג אבידות מיד עם כניסתו ונסוג לש"ג, שם המשיך בלחימה. בטח שלא אנשי סיירת מטכ"ל שלחמו שם כאריות. פגשתי אחד מהם, רס"ן שאיבד את רגלו בבארי, באגף השיקום של שיבא. גיבור ישראל על סטרואידים. כולכם קפצתם לתוך האש. התחקיר לא בא איתכם חשבון, הוא בא חשבון איתנו. עם כולנו. ובעיקר עם ההנהגה והקודקודים בכל הדרגות והתחומים.
התחקיר לא בא על חשבון האשמה הכוללת, הגורפת, העליונה של מי שגידל את חמאס והפך אותו למפלצת, מי שמנסה עכשיו בכל כוחו לחמוק מאחריות או להפיל אותה על אחרים. התחקיר לא יבוא על חשבונם של גורמי המודיעין השונים, בכל הדרגים, שלא קראו את המפה, התעלמו מהנורות האדומות ורבצו שאננים בתוך אגם הקונספציה הנורא.
לזכותם של גורמי צה"ל ושירותי המודיעין ייאמר שהם לא מנסים לחמוק מאחריותם. בנימין נתניהו, כן. זה לא יעזור לו. הוא יהיה, לנצח, ראש הממשלה של 7 באוקטובר. אתם תהיו, לנצח, הגיבורים שחשו לנסות לבלום את נזקיו.
מעשי הגבורה בבארי שקולים לכל מעשי הגבורה שידענו מאז הקמת המדינה. אחד הלוחמים סיפר לי שבשלב מסוים הוא הבין שאין סיכוי לצאת משם בחיים והורה לצוות שלו "להרוג כמה שיותר מחבלים, לפני שאתם נהרגים". לוחמים אחרים כבר הכינו סרטוני פרידה ממשפחותיהם. הגיבורים האלה שילמו את המחיר של ההזנחה הכוללת, של העיוורון וליקוי המאורות, של הבכירים ביותר שעיניהם טחו מראות את הכתובת על הקיר.
אחד מהגיבורים שלחמו בבארי כתב למישהו אתמול משפט שממצה, לדעתי, את הסיפור כולו, בקליפת אגוז: "בבארי לא היה צבא. היו לוחמים". אפשר להוסיף לזה משפט שכתב אתמול נפתלי בנט, בפוסט שפרסם לקראת תחקיר בארי: "ב־7 באוקטובר לא הייתה מדינה, אבל היו ישראלים". למען הסר ספק, כל מה שכתבתי כאן על הלוחמים, מתייחס ללוחמים שלחמו בבארי ב־7 באוקטובר. הכוחות שנשארו בחוץ שעות ארוכות, הם סיפור נפרד שזוכה להתייחסות נוקבת (אך לא מספיק נוקבת) בתחקיר.
תמונה שחורה
המלחמה שנכפתה עלינו נמשכת כבר מעל תשעה חודשים ועוד לא רואים את סופה. אנחנו נקרעים בין אין־ספור חזיתות, חיצוניות ופנימיות, וממשיכים לדמם חללים מכל הסוגים, תוך כדי המשך פרימת התפרים העדינים המחזיקים את החברה הישראלית המורכבת ואת החלום הציוני בחיים. ממתינים מדי יום בחרדה ל"הותר לפרסום" הבא, מביטים בפלצות בהמשך ביזת המדינה על ידי ממשלתה ובעומק השסע הנפער כאן ומאיים על עצם קיומנו.
עד כמה שהתמונה שציירתי כאן נראית שחורה, תמונת המקרו האסטרטגית שחורה עוד יותר. למרבה הפרדוקס, עד 7 באוקטובר היא הייתה שונה לגמרי. פחות שחורה, הרבה יותר ורודה. פחות קודרת, יותר אופטימית. המזרח התיכון שינה את פניו במהירות. חומות קרסו, דעות קדומות השתנו. מובילי הטרנד הזה היו שניים: מוחמד בן זאיד, השליט הנאור והמרשים של איחוד האמירויות, להלן MBZ, ומוחמד בן סלמן, שנחשב בזמנו לתלמידו של בן זאיד, יורש העצר הכריזמטי, האמיץ, אבל פחות נאור של מלך סעודיה, להלן MBS.
שני אלה הגיעו למסקנה שעידן המלחמות והעימותים המדממים הסתיים והגיע הזמן להשקיע את הכסף העצום של הנפט והגז בחינוך, בקדמה, בטכנולוגיה, בפיתוח. בן זאיד היה בעל החזון, ואכן, באמירויות זה הצליח הצלחה מסחררת. סעודיה, גדולה ומסובכת בהרבה, רצתה להידמות לגן העדן הניהולי והטכנולוגי האמירותי.
מול התוכניות האלה, ניצב הצל המאיים של איראן. הפתרון: הקמת ברית גיאו־פוליטית עוצמתית בהובלת ארה"ב, שבה ישתתפו כל הכוחות המתונים והפרגמטיים במזרח התיכון, ברית שתבהיר לציר האיראנו־שיעי את יחסי הכוחות ותסיר את האיום המיידי של האייתוללות.
ישראל נחשבה לנכס מניב חשוב ומרכזי בתוכנית הזו. כך נולדו הסכמי אברהם. כך היינו על סף צירופה של סעודיה להסכמים וכינונה של הברית העוצמתית שתבטיח את עתיד משתתפותיה, תבלום את ההתפשטות השיעית ואת תעשיית הטרור הנלווית אליה, ותאפשר למזרח התיכון להגיע לעתיד טוב יותר.
כל זה עלה בסערה השמיימה ב־7 באוקטובר. יחיא סנוואר כבר עשה את שלו. גם אחרי שיחוסל (והוא יחוסל), את מקומו בהיסטוריה המדממת של הטרור האסלאמי הוא כבר קנה, ובגדול. לא רק שהוא הצליח לגרום לישראל מפלה ופגיעה שמדינות גדולות ועוצמתיות לא הצליח לעולל לנו, הוא הפך את כיוון התנועה, הוא הפך את הקערה על פיה, הוא הפך את השולחן על כל התוכניות המתוארות בפתיח שלמעלה. הוא הפך את גן העדן המתוכנן לגיהינום מטורלל, שבו אנו מתבוססים עכשיו.
וזו התמונה העכשווית: הציר השולט ומכתיב את סדר היום וכיוון התנועה הוא הציר המנוגד למה שתואר בפתיח. ציר שעובר בין מוסקבה, בייג'ינג, פיונגיאנג וטהרן. ארבע מדינות, כולן דיקטטורות חשוכות יותר או פחות, שגורלותיהן קשורים בעבותות זה לזה. שלוש מהדיקטטורות הללו מצויות כבר זמן רב תחת סנקציות בינלאומיות כבדות. הרביעית, סין, מנהלת מלחמת סחר וסנקציות מול ארה"ב.
שלוש מהדיקטטורות הללו הן מעצמות גרעין ידועות. הרביעית שואפת לשם וטובים סיכוייה להגיע בקרוב. הרביעייה הזו איבדה את הפחד ואיבדה את הבלמים. בישראל מודאגים מהאפשרות שהרוסים, מבודדים ולכודים במלחמה קשה, ישחררו את כל הרסנים עם איראן.
רוסיה, וזה ידוע, נשענת היום על הכטב"מים האיראניים ועל פיתוחים איראניים נוספים בתחום הלחימה. זה מה שהציל אותה באוקראינה. איראן, לעומת זאת, מנסה לפרוץ לגרעין ולפצח את המכשול האחרון, הלא הוא "קבוצת הנשק". הרוסים יכולים לפתור לאיראנים את הסוגיה הזו בתוך יומיים. במצב כזה נוכל לקום בוקר אחד עם ניסוי גרעיני איראני ראשון, ולקפל את האירוע כולו. כן, זה עד כדי כך ממשי.
הסיבה שאיראן העזה לשגר לעבר ישראל כמעט 500 חימושים בלילה ההוא באפריל, נובעת מהציר העוצמתי שניצב כעת לצדה והיא בטבורו. במערכת הביטחון מכים עכשיו על חטא כי במשך שנות דור היינו שבויים בתפיסות וקונספציות תלושות מהמציאות. לא הבנו שמולנו אין כנופיות של יחפנים על טויוטות, אלא צבאות טרור גדולים, מאומנים, מצוידים וששים אלי ג'יהאד.
אחד הבכירים ביותר במערכת הביטחון מדמה את 7 באוקטובר ומה שקרה בעקבותיו לבדיקת MRI שאליה הוכנס האזור כולו. את הבדיקה הזו אי אפשר לרמות. מה שראינו בממצאי הבדיקה, רחוק מאוד ממה שראינו לפניה. החות'ים, למשל, לא הולכים לשום מקום. הם לא ייעלמו. יש להם יכולת ייצור צבאית מפותחת ומסועפת, הם רואים בישראל אויב מר שצריך להשמיד, הם הצליחו לסגור את אחד מנתיבי הסחר הימי החשובים בעולם לתשעה חודשים, ועוד היד נטויה.
הציר המרובע הזה שניצב עכשיו מולנו, מחזיק זרועות תמנון עוצמתיות לא פחות. את היכולות של חמאס למדנו על בשרנו ב־7 באוקטובר. את היכולות של חסן נסראללה חשבנו שאנחנו מכירים, אבל אחרי 7 באוקטובר גילינו שטעינו. על החות'ים דיברנו. שני כוחות משימה ימיים גדולים בבאב אל־מנדב לא הצליחו להפחיד אותם או להסיר את המצור הימי. מה שלא הערכנו עד עכשיו הוא עוצמת המחויבות הקנאית והדתית של הזרועות הללו.
חשבנו שאפשר להתנהל עם יחיא סנוואר כמו שמתנהלים עם אדם רציונלי. מקל, גזר, מכה, לטיפה. טעינו. צבאות הטרור שמולנו לא מחויבים לסט הערכים המקובל, הם לא חוששים מתוצאות מעשיהם ומוכנים להקריב את כל מה ומי שצריך כדי להכאיב לנו או להשמיד אותנו. אם עד 7 באוקטובר צה"ל והמוסד נלחמו במה שכינינו "הברחות אמל"ח" לאויבינו, עכשיו אנחנו מבינים שמה שהוברח זה לא אמל"ח.
אלה יכולות אסטרטגיות. האיום הנשקף לישראל מהטבעת הרקטית, הטילית והבליסטית המקיפה אותה, שווה בעוצמתו לאיום גרעיני. היכולות שנאספו מולנו בתחום האווירי, הימי, המודיעיני וכדומה, הן יכולות אסטרטגיות. האשליות שבהן חיינו עד היום, הפכו לסיוט.
"בלי אור יום"
ישראל עדיין חזקה מסך אויביה, אבל היא נחלשת במהירות. בכל החזיתות. במצב הדברים הנוכחי יש לנו רק משענת אחת מוצקה, ברורה, שוברת שוויון. קצין בכיר מאוד שאיתו שוחחתי לאחרונה מכנה אותה "השמש". זוהי ארצות הברית של אמריקה. מנהיגת העולם החופשי והמעצמה החזקה בעולם (בפער). מנהיג שפוי היה מקדיש את כל זמנו, החל ב־7 באוקטובר ועד בכלל, לחיזוק הברית עם אמריקה, להידוק הקשר, להיצמדות אל עטין הביטחון האמריקאי בנחישות ובכל הכוח. המנהיג שלנו עושה בדיוק את ההפך.
מכיוון שיכולת ההרס שלו אינסופית, אנחנו כבר לא נתפסים בעולם כ"שער הכניסה לוושינגטון" או מחזיקי המפתחות לבית הלבן. להפך. כל ילד במזרח התיכון יודע שהדמוקרטים מאסו בנתניהו מזמן, ואם זה יימשך ככה, הם ימאסו גם בישראל. הרפובליקנים אוהדים יותר, אבל אסור לשכוח שדונלד טראמפ כבר התבטא כמה פעמים נגד נתניהו ויש לו רעיונות כמו פירוק נאט"ו, הידוק הקשר עם פוטין או גביית מחיר מפולפל על תמיכה צבאית.
טראמפ יעשה כל מה שיהיה לו כדאי לעשות מבחינה כלכלית. התמיכה האמריקאית בישראל אינה כלכלית. כמו שטראמפ בעדנו, כך הוא יכול להתהפך בן לילה ולהיות נגדנו. גם נתניהו יודע את זה. אבל אף שהוא יודע את זה, הוא ממשיך במלאכת ההרס.
זמן קצר לפני שפרסם את הסרטון שבו הוא תוקף בחריפות את ג'ו ביידן ואנשיו על עיכוב משלוחי הנשק, ישב בפנטגון קצין ישראלי בכיר וניהל שיחות בעניין עם מקביליו האמריקאים. מה שהישראלי הדגיש בפני הקולגות שלו הוא הצורך לשמור על חילוקי הדעות בתוך החדר, לא לפרסם אותם בפומבי. בסלנג של יחסי ישראל־ארה"ב זה נקרא "בלי אור יום" (no daylight).
זמן קצר לאחר שהשיחה הזו הסתיימה, בא נתניהו ופוצץ את הסקנדל לאור היום, בסרטון וידיאו. ההישג היחיד של הסרטון הזה היה שנסראללה יכול היה להבין ממנו שלישראל חסרה לא מעט תחמושת. שהוא יכול להגדיל את ההימור. נתניהו פשוט הסגיר את הסוד הכמוס ביותר שלנו, לידי האויב. אגב, את המשלוח עצמו, האמריקאים לא שחררו. "גם אם רצינו לשחרר אותו, עכשיו זה בלתי אפשרי, זה ייראה כאילו הנשיא מקבל פקודות מביבי", הסביר מי שהסביר, למי שהסביר. מלאך חבלה.
פוף, נעלמים
על רקע מה שמתואר כאן, מצוקת כוח האדם בצה"ל אינה תרגיל ביחסי ציבור או טקטיקה בקרב על התקציב. היא אמיתית. הצבא שלנו קטן על משימותיו. צה"ל חייב לעלות שתי קומות בכל הקשור לסד"כ, מספר האוגדות המתמרנות, מספר הטנקים, מספר המטוסים. חייב. עכשיו. על הרקע הזה, ההחלטה להתחיל לשגר את צווי הגיוס לחרדים, שאותה ניסיתי לקדם כאן בשבועות האחרונים, היא צעד בכיוון הנכון, אבל רחוקה מלהספיק.
המספרים צריכים להיות אחרים לגמרי. המספר שננקב, 3,000 צווים, קטן בהרבה מהצרכים וקטן בהרבה מחייבי הגיוס. המספר הזה מזמין התמקחות של חנוונים ופשרה מפא"יניקית. רבותי, אנחנו לא בימים שבהם יש לנו פנאי לפשרות מפא"יניקיות. אנחנו בימי חירום. נדרש קצב אחר לגמרי.
בינתיים, פרצו החרדים בצווחות געוואלד מתבקשות. עוד רגע ונמצא שוב את עצמנו כנאצים, צוררים ועוכרי ישראל. המציאות אחרת לגמרי: מעולם לא נשלטה מדינת ישראל על ידי חרדים יותר מאשר בימים אלה. החרדים מחזיקים את משרד הפנים (כאן יש לפחות שר ראוי), משרד השיכון, הרווחה, הבריאות, העבודה, החינוך, ירושלים ומסורת ישראל, הדתות, ועוד שרים וסגני שרים.
החרדים עומדים בראש ועדות הכנסת לענייני כספים, פנים, רווחה, פניות הציבור, בריאות, חינוך, אתיקה. סגני יו"ר הכנסת. לחרדים יש נציגות בקבינט. הם מקבלי תקציבי עתק. והנה, כשהם נדרשים לתרומה כלשהי, פוף. הם נעלמים. הם אינם.
הם למדו את זה מנתניהו. כשהוא נדרש לקבל אחריות על משהו, הוא מתפוגג לנו בין הידיים כאילו עטה על עצמו את גלימת ההיעלמות של הארי פוטר. אז אותו הדבר החרדים, כשמדברים איתם על גיוס או על שוק העבודה.
במילים אחרות: החרדים מעורבים בחיי המדינה יותר מאי־פעם. החרדים מעורבים בניהול המדינה יותר מאי־פעם. החרדים חולשים על חלק ניכר מהממשלה, מהקואליציה, מהכסף, מהמשאבים. הם מסדרים לעצמם הנחות עתק בשיכון, בתחבורה ציבורית, בארנונה, במעונות. הרבה יותר ממה שמקבלים אנשים שאינם חרדים. אבל כשמדובר בחלק שהם צריכים לתת, הם מתחפשים מיד לנטורי קרתא.
מה שצריך להגיד להם עכשיו, זה דבר פשוט: רוצים להיות נטורי קרתא? אהלן וסהלן. תחזירו את רכבי השרד, את הנהגים, את המאבטחים, את הלשכות, המזכירות, הכספים והתקציבים. מי שלא נותן כלום, לא יקבל כלום ולא ינהל כלום. הקומבינה הזו עבדה עד 7 באוקטובר. אנחנו חיים עכשיו בעולם חדש. הסיפור הזה נגמר.
במקום לעשות את זה, קואליציית נתניהו, בהשראתו, מנסה להנציח את העיוות, להחיות את הפגר, להמשיך את השקר. אסור לתת להם לעשות את זה. אם צריך לצאת לרחובות, במיליונים, אז צריך לצאת לרחובות, במיליונים. לא תהיה לנו הזדמנות לתקן את זה בעתיד, כי בדרך הנוכחית אין עתיד.
עברתי אתמול על פיד ה־X (לשעבר טוויטר) של מלאך החבלה הנ"ל. הציוץ האחרון שלו היה ב־9 ביולי, יום שלישי. הוא העלה תמונה שלו מהפגישה ההיא עם הרבי מלובביץ' לפני כמה עשורים. לתמונה התלווה הטקסט הזה: "30 שנה. זוכר ומתגעגע".
אני מניח שביבי זוכר את הפגישה בזכות הדולר שקיבל מהלובביצ'ר (הרבי היה מחלק לכל אחד שעמד בתור הארוך והמתין ללחיצת יד איתו שטר אחד של דולר). כאלה הם הנתניהו'ז, זה מסוג האירועים שייחקק בזיכרונם. אני לא מעלה בדעתי שנתניהו, חילוני על גבול האתיאיזם (אביו היה אתיאיסט), חובב קלמרי, שנשא לאישה גויה (שעברה גיור קונסרבטיבי) ומחלל שבת בבית וגם בפרהסיה, העלה את הציוץ כי לחב"ד יש בייס ענק שחלק ניכר ממנו הם מצביעיו.
כמה שעות קודם לכן צייץ נתניהו ציוץ תנחומים ארוך ומשתפך לשותפו הסורר, אריה דרעי, על מות אחיו, הרב יהודה דרעי. אני לא מעלה בדעתי שהציוץ הזה נועד גם לבייס של דרעי, שאף הם נמנים עם מעריצי נתניהו. מאידך, לא מצאתי ביומיים האלה ציוץ כלשהו להשתתפות בצערה של משפחת ברנס, למשל. בני הזוג נועה וניר ברנס, חלוצי רמת הגולן, שנפגעו מרקטה שפגעה פגיעה ישירה ברכבם בעת שנסעו הביתה, לקיבוץ אורטל. טוב, הם קיבוצניקים.
לא מצאתי גם השתתפות בצערה של משפחת להט על נפילתו של רס"ל טל להט ברצועת עזה. בניגוד למותם של הרבי מלובביץ' והרב דרעי, שנגרם מידי שמיים וגיל זקנה, נתניהו בהחלט יכול להיחשב אשם במותם של בני הזוג ברנס והלוחם טל להט. אבל אותם הוא לא ניחם.
הוא מגיע לניחומי אבלים במשורה. הוא פוגש משפחות חטופים ומשפחות שכולות עוד יותר במשורה. כמעט תמיד המנוחמים והמבוקרים יהיו כאלה שנמנים עם הבייס שלו. הוא לא יכול לעמוד בביקורת. הוא לא מוכן להימצא במצב שבו אזרח כלשהו יבוא אליו בטענות בפומבי. למה זה מגיע לו? הרי הוא לא אשם בכלום.
הוא לא קשור לכלום. הוא לא ידע, הוא לא שמע, לא עדכנו אותו, לא משכו בדש מעילו, איך הוא היה יכול להבין שאם הוא מכניס לסנוואר 30 מיליון דולר במזומן כל חודש, בצד השני של המשוואה גדלה מפלצת? בקיצור, כמו שבצה"ל יש עכשיו כלכלת חימושים, כך אצל נתניהו יש תמיד כלכלת ניחומים.
מסתערים על פוקס
המתנחלים, ויחד איתם לא מעט פוליטיקאים מהימין, הסתערו השבוע על אלוף יהודה פוקס. ראש הממשלה נתניהו לא אמר מילה להגנתו. פוקס, שהכריז על פרישה מפתיעה לפני כמה חודשים, נשא השבוע, בטקס החלפת מפקדי פיקוד מרכז, את אחד הנאומים המרשימים, הנוקבים והמדאיגים שנישאו כאן. כמות הגידופים, ההשמצות, הקללות והעלילות שחטף מיד אחר כך, עוררה רושם שהוא הפעיל האחרון ב"גוב האריות" בקסבה של שכם, שלא חוסל עדיין.
חטאו של פוקס היה שלצד השבחים שחלק (בצדק) לרוב הגדול והמוחלט של המתיישבים הישראלים בשטחים, הוא העז למתוח ביקורת על הגילויים ההולכים ומתרבים של פשיעה יהודית לאומנית, לצד היכולת ההולכת ומתמעטת של כוחות הביטחון להשתלט עליה. פוקס דיבר אמת.
שכרו היה מטר של קללות, כולל האשמתו בעליית הטרור, בשפיכת דם יהודים, עד כדי כך שהיו כאלה שטענו שמי שנלחמים בטרור ביו"ש הם הלוחמים והקצינים הזוטרים, ופוקס ניסה לבלום אותם. כן, דברים כאלה שמעתי במו אוזניי בתוכנית הרדיו של אריה אלדד ושלי ב־103FM (בכוונה לא נוקב בשם אומרם, למען כבודו).
האמת? הפוכה. פוקס לא זקוק לסנגוריה שלי, אבל אם תציצו בקורות חייו תבינו שמדובר בפטריוט ישראלי, גיבור חיל שהקדיש את חייו לבטחוננו. ולא, הוא לא היה בנוער מרצ ולא הפגין עם שלום עכשיו. הוא בנו של הרב דוד פוקס, למד בישיבה חרדית, חונך על ברכי מסורת ישראל ולמיטב ידיעתי לא אוחז בשמאלנות מובהקת כלשהי.
הוא לחם באין־ספור קרבות ומלחמות, מימיו בצנחנים דרך הנח"ל, מח"ט יהודה, קצין אג"ם פיקוד דרום, מפקד בה"ד 1 וכן הלאה. כשהיה מפקד פלנ"ט נח"ל, והוביל את פלוגתו בלחימה בדרום לבנון, אירע אסון המסוקים. הפלוגה שלו איבדה באסון הזה עשרה לוחמים. פוקס הצליח, איכשהו, להחזיר את הלוחמים למסלול ולהתגבר על האסון הנורא.
הנאום שנשא בטקס סיום תפקידו ראוי להיכלל בתוכנית הלימודים של כל תלמידי ישראל. זה לא יקרה, כי ישראל כבר אינה המדינה שהייתה. אז מה שנשאר לי, זה להתמודד עם טענתם של הקיצונים והמשיחיים שחטפו אותנו שפוקס העליל עלילות דם על נערי הגבעות, שאין בכלל טרור יהודי, שהכל בסדר, שהוא סתם מחפש יהודים. הם עצרו סנטימטר לפני שהפכו אותו לאנטישמי.
ובכן, העובדות: במהלך כהונתו של פוקס שינה הטרור היהודי ביו"ש את פניו. לא אני קובע את זה, זו קביעה של גורמי הביטחון. לא עוד יציאה באישון ליל של בודדים למסעות "תג מחיר". הם עברו לחבורות גדולות, לאור יום ולפעילות מסוכנת בהרבה.
קו פרשת המים הוא אירועי חווארה בפברואר 2023. לא עוד פעילות חשאית על ידי בודדים, אלא פעילות גלויה עם עשרות ולפעמים יותר משתתפים. הם לא מסתתרים יותר. גורמי ביטחון אמרו לאחר אותו לילה בחווארה שרק בנס לא התעוררנו עם עוד כמה אירועים נוסח דומא. אגב, עוד קודם לכן היו אלה איתמר בן גביר וסמוטריץ' שדרבנו את האווירה בסגנון "רוצו לגבעות" או "לשרוף את חווארה".
ככל שחולף הזמן, כך גוברת הפעילות וההעזה. הדם הרותח בעקבות 7 באוקטובר מעלה בחדות את מפלס האלימות והופך את תקיפתם של פלסטינים שאינם מעורבים בטרור כלשהו ללגיטימית. צה"ל והשב"כ משקיעים מאמצים כבירים במאמץ לבלום את זה. הנזק של אירוע נוסף בנוסח דומא בעיתוי הנוכחי יהיה עצום, אסטרטגי ובלתי הפיך. אבל לצה"ל ולשב"כ אין עם מי לעבוד. הנהגת המתנחלים חוששת, הממשלה מתעלמת או תומכת (עוצמה יהודית וציונות דתית), המשטרה לא קיימת. הולאמה על ידי בן גביר.
הפורעים, בינתיים, מקבלים לא מעט זריקות עידוד. נשק המעצרים המנהליים נשלל מהשב"כ כמעט לחלוטין, חלוקת הנשק מזרימה עוד ועוד כלים גם לידיהם של כאלה שלא האמינו שיאשרו להם נשק, מה שהיה פעם קרבות אבנים הופך בהדרגה לקרבות של ירי חי. עם כל זה ניסה האלוף פוקס להתמודד, אבל ידיו היו כבולות.
נכון להיום, המיליציות של הטרור היהודי מתארגנות באופן כמעט גלוי בקבוצות וואטסאפ ופייסבוק. היעדר הגינוי ממנהיגיהם והצהרות העידוד של ח"כים קיצוניים מספקים להם רוח גבית. הם מגבירים גם את ההעזה מול כוחות הביטחון. בקבוקי תבערה על כלי רכב צבאיים כבר אינם חריג. גם אבנים.
מול כל זה, אלוף יהודה פוקס חטף כמעט לאורך כל הקדנציה שלו ממנהיגי המתיישבים ומנוער הגבעות עצמו. אף שהוא היה זה שהפעיל כוח רב ואולי חסר תקדים נגד הטרור הפלסטיני, חידש את הסיכולים האוויריים והסיכולים הממוקדים, שינה את המשוואה והפעיל כלים שלא הופעלו קודם, הוא המשיך לחטוף מהם. פוקס הסתובב מאובטח על ידי יחידת אבטחה צה"לית ששמרה עליו מפני יהודים, לא מפני ערבים.
ואם אתם עדיין חושבים שיהודה פוקס אשם במה שעושים לו המתנחלים, תעברו על רשימת מפקדי פיקוד מרכז של שני העשורים האחרונים ונסו למצוא שם אחד שיצא טוב מהתפקיד. לא תצליחו.