שמונה שנים חלפו מאז שמבקרת העיתון ה"ניו יורק טיימס" כתבה על ספרו של ג'יי.די. ואנס כך: "ניתוח סוציולוגי אמפתי ונבון של המעמד הנמוך הלבן, שחולל את המרד הפוליטי, במיוחד את נסיקתו של דונלד ג'יי טראמפ.
בשילוב של חקירה מהורהרת וניסיון אישי, מר ואנס מספק מבלי משים מדריך התייחסות מתורבתת לבחירות לא מתורבתות, והוא עושה זאת באמצעות אוצר מילים שמובן הן לדמוקרטים והן לרפובליקנים".
"מר ואנס" הוא עכשיו "הסנאטור ואנס", וחשוב יותר, "המועמד לסגן הנשיא ואנס". תמונת תשליל מרתקת של המועמד העיקרי, דונלד טראמפ. חכם, מהורהר, יודע כתוב, מיטיב כתוב, ואנס הוא יותר ברק אובמה מדונלד טראמפ.
כמו אובמה, הוא צעיר מאוד. כמו אובמה, שמה שפרסם אותו והעלה את קרנו הוא ספר שכתב – "זיכרונות מאבי" כך גם "הילבילי אלגי" של ואנס.ביום שלישי, הספר של ואנס טיפס למקום הראשון באתר המכירות אמזון.
7 דולרים ו־45 סנטים, לא כולל משלוח, והוא שלכם. קריאה מרתקת כשהספר יצא – קריאה רלוונטית עוד יותר היום. "סבא וסבתא שלי – מאמוו ופפוו – היו, ללא ספק או הסתייגות, הדבר הכי טוב שקרה לי אי־פעם", כתב ואנס בספרו.
"הם הקדישו את שני העשורים האחרונים לחייהם ללמד אותי את הערך של אהבה ויציבות ולימדו אותי את השיעורים לחיים שרוב האנשים לומדים מהוריהם.
שניהם עשו את שלהם כדי להבטיח שיהיו לי הביטחון העצמי וההזדמנויות הנכונות שיקדמו את הסיכוי שלי לרדוף אחר החלום האמריקאי. אבל אני בספק אם כילדים, ג'ים ואנס ובוני בלנטון ציפו להרבה מהחיים שלהם. איך יכלו לצפות? ילדים מדירות חדר בגבעות האפלצ'ים, עם השכלה תיכונית, לא נוטים לטפח חלומות גדולים".
אבל לוואנס, כמו לברק אובמה, דווקא יש חלומות גדולים. רק שנתיים לאחר שנבחר לסנאט כבר אצה לו הדרך קדימה. אובמה שאף גבוה יותר – והתמודד על הנשיאות מול הילרי קלינטון הדמוקרטית ואחר כך מול ג'ון מקיין הרפובליקני.
ואנס מסתפק כרגע באחיזה בשולי אדרתו של טראמפ, אבל חִשבו על הפוטנציאל: בעוד ארבע שנים הוא יהיה רק בן 44. רק קצת יותר מבוגר משני הנשיאים הצעירים ביותר בתולדות אמריקה, טדי רוזוולט וג'ון קנדי.
וזה כמובן בהנחה שיצטרך להמתין ארבע שנים עד שיוכל להתמודד על הנשיאות: ההשוואה לרוזוולט מעלה השבוע מחשבה מצמררת במיוחד. טדי נבחר לסגן נשיא צעיר מאוד – סגנו של הנשיא ויליאם מקינלי. ואז הנשיא נרצח, ורוזוולט התיישב על כיסאו. בן 42 בלבד.
מה יהיה עם ה"הסתה"?
הנה כלל אצבע בענייני הסתה: כשמדברים נגד הסתה, זה לא מוריד את רמת ההסתה. זהו, כלל פשוט – ונכון. אתם מוזמנים לבדוק אותו. אתם מוזמנים לבדוק אותי.
הסתה – שקשה מאוד להגדיר מה היא, גם אם משפטנים מלומדים יטענו אחרת – היא תוצאה של מצב חברתי. כדי למנוע הסתה, או להוריד את רמתה, צריך לשנות את המצב החברתי. וכל עוד המצב לא משתנה, ההסתה תימשך.
לא משנה מה יאמר הנשיא ג'ו ביידן (שקרא לדבר יפה יותר אחרי ההתנקשות בטראמפ), ולא משנה מה יאמרו השרים בישיבת ממשלה (שבה ראש הממשלה בנימין נתניהו הוצג כקורבן חסר ישע של הסתה), ולא משנה כמה מאמרים נכתוב, או נאומים ננאם, או שיעורים בבית הספר נוסיף. כל זה לא משנה.
לא מעלה ולא מוריד. שיח ההסתה לא מוריד את רמת ההסתה. נאמר יותר מזה: שיח ההסתה הוא עצמו סוג של הסתה. או לפחות ניסיון לעשות דה־לגיטימציה ליריב פוליטי.
כשג'ו ביידן קורא "להוריד את הטמפרטורה של הפוליטיקה שלנו", הוא עושה דבר פשוט: מנסה למנוע מיריבו, שנהנה מטמפרטורות גבוהות, את יתרונו היחסי במערכת בחירות. אם הטמפרטורה תרד, אולי יהיה מקום גם למועמד עם קול קצת חלוש, עם תנועות גוף קפואות, עם מבט מנומנם.
כשנתניהו אומר "מנרמלים הסתה", הוא מתכוון ליריביו הפוליטיים, לא לתומכיו. בעצם – הוא מטיח במחנה שלם האשמה שנועדה למנוע ממנו את הזכות להטיח במנהיג האשמות חריפות.
וכמובן, יש בקרב יריביו של נתניהו מי שאכן מסיתים נגדו. יש גם בקרב תומכיו מי שמסיתים נגד אחרים. עידן הרשתות החברתיות והמצלמות בכל טלפון הוא עידן מושלם לדיבורים על הסתה. תמיד יימצא מישהו שצייץ, מישהי שצולמה, מישהם שעלה להם הדם לראש. תמיד תימצא הוכחה שיש הסתה, ובאורח פלא, כל אחד ואחת תמיד ימצאו הוכחה שעיקר ההסתה היא דווקא נגדם – ולא שלהם.
מהי הסתה? קשה מאוד לדייק בהגדרה שלה, ולכן בתי המשפט נזהרים, בדרך כלל, מפעולה שמרחיבה את המשמעות שלה. נניח שמישהו אומר על מנהיג שהוא "בוגד", האם זו הסתה? מה אם אותו מישהו באמת חושב שהמנהיג בוגד?
נשאל: מה זה "בוגד"? או – שאלה על שאלה. נניח שאתם חושבים שבוגד זה מי שמכר סודות כמוסים לאויב, ומישהו אחר חושב שבוגד זה מי שפעל בניגוד לאינטרסים של המדינה כפי שהמישהו מבין אותם.
אתם שומעים "בוגד" והאוזניים מצלצלות. המישהו אומר "בוגד" ומתכוון להוויה של שגרה. או מישהו שאומר: "הוא מסוכן למדינת ישראל". אפשר לפרש: "הוא מסוכן ולכן צריך לנקוט נגדו פעולה, אולי אפילו אלימה" – זו הסתה. אפשר לפרש: "הוא נוקט מדיניות שמסכנת את מדינת ישראל – ולכן צריך להחליף אותו בבחירות דמוקרטיות".
יש הסתה שקל לדייק בה. אם מישהו אומר "צאו לרצוח את ראש הממשלה", או "צאו להכות את ראשי המחאה", זו הסתה. קריאה מפורשת לפעולה אלימה. אבל מה עם "ראש ממשלה כזה צריך להוציא להורג"? ומה עם "במדינה נורמלית היו תולים את ראשי המחאה"? זו אמירה שיש בה יסוד של אלימות, אבל איננה קריאה לפעולה.
ואולי, מי יודע, זו אמירה נכונה. אולי במדינה "נורמלית" באמת "היו תולים" את ראשי המחאה. קודם נגדיר מהי מדינה "נורמלית", אחר כך נגדיר מהו פשעם של "ראשי המחאה", אחר כך נדע אם מדובר באמירה שמתארת אפשרות מציאותית, או אמירה שרחוקה מהמציאות, ובכל מקרה, לא בטוח שמדובר בהסתה.
עכשיו נידרש למצב בישראל, ולישיבת הממשלה שבה הועלה – ולא בפעם הראשונה – עניין ההסתה נגד ראש הממשלה. על הישיבה הזאת אפשר לשאול שלוש שאלות שאלת העיתוי.
האם מועד הדיון, יום לאחר התנקשות בנשיא לשעבר טראמפ, הוא מועד מתבקש – או ניצול ערמומי של הזדמנות לזכות באמפתיה? שאלת ההרכב: האם פורום של שרי ממשלת ישראל הוא הפורום הראוי לדיון על הסתה נגד שרי ממשלת ישראל? שאלת המהות: האם נגד ראש הממשלה, וחברי ממשלה אחרים, אכן ישנה הסתה מסוכנת שראוי לטפל בה?
ושימו לב לשאלה שלא נשאלה כאן: האם גם השרים וראש הממשלה מסיתים נגד קבוצות או מנהיגים אחרים? היא לא נשאלה, משום שאיננה שייכת לכאן. טענת ה"אבל גם אתם מסיתים" היא לא טענה משכנעת. אם ראש הממשלה היה אומר "מותר לי להסית נגדכם, כי אתם מסיתים נגדי", לא היינו מקבלים את זה. ולכן אין לקבל אמירה הפוכה כמו "ראש הממשלה הסית נגדנו ולכן מותר לנו להסית נגדו".
ומה ביחס לשאלות שכן נשאלו?
נתחיל מהשלישית. כן – יש הסתה נגד ראש הממשלה, ואולי, בתדירות נמוכה וברמה פחותה, גם נגד כמה מהשרים. מוטב שלא תהיה הסתה נגדם. ומוטב שהסתה בוטה, שעלולה להוביל לפעולה אלימה, תטופל.
ומוטב שהטיפול יהיה מדויק – כלומר, לא יחרוג מטיפול במי שמסית לטיפול במי שמבקר בחריפות. אבל אסור להתעלם מהעובדה שהשיח הציבורי בישראל, כולל אמירות נגד ראש הממשלה, נעשה בוטה מאוד, לעתים אלים. ואסור להתעלם מהאפשרות ששיח כזה יוביל למעשים קשים. וכאמור, שיח כזה לא מנטרלים בתלונות על הסתה. שיח כזה מנטרלים בהורדת המתח החברתי.
נעבור לשאלה השנייה: דמיינו פורום של, נניח, ראשי האופוזיציה, שיושבים ומדברים על כמה נוראה ההסתה נגד ראשי האופוזיציה. זה פורום שהייתם מקבלים כפורום מתאים לקבוע אם יש או אין הסתה כזאת? לי היה קושי לקבל אותו, כי נטייתם של בני אדם היא לפרש לחומרה כל אמירה נגדם ולראות בה הסתה מסוכנת (נניח, טענה משתמעת של השרה מירי רגב, שתחקיר של רביב דרוקר שעסק בהתנהלות שלה גם הוא "הסתה").
למדינה יש גורמי אכיפה שאמורים לעסוק בהסתה. לממשלה יש טענה שהגורמים הללו אינם עושים את עבודתם. אפשר להתווכח על זה – אבל בכל מקרה, את ההכרעה בשאלה "האם יש הסתה?" אי אפשר להשאיר בידי מי שרואה את עצמו כקורבן של הסתה. כי הוא כבר הכריע.
נעבור לשאלה הראשונה – העיתוי. זו שאלה קלה.
ברור שמדובר בניצול ציני של הזדמנות. ברור שמדובר ברכיבה על אירוע דרמטי מסוג אחד, כדי להרוויח נקודות במקום אחר, בנסיבות אחרות, למטרות אחרות. אילו מטרות? לנגח את היריבים הפוליטיים, לשלול מהם לגיטימציה, להציג את ראש הממשלה כקורבן, להציג את הממשלה כקורבן, להתנער מאחריות למצב החברתי והפוליטי הקשה שישראל נמצאת בו, לזרוק את האחריות על גורמים אחרים.
ישיבת הממשלה, אם לומר זאת בחוסר נימוס, אבל בלי לחרוג חלילה להסתה, הייתה מופע של בכיינות ונרקיסיזם. מישהו ניסה להרוג את טראמפ – מסיבה שאיננו יודעים מהי – ואיכשהו, בממשלת ישראל, זה הפך לאירוע שבמרכזו נתניהו.
בואו נשחק קצת בפוליטיקה בדיונית: נניח שיש מפלגה חדשה. נניח שבראשה עומד נפתלי בנט, ולצדו, בלי מלחמות של אגו, יושבים אביגדור ליברמן, גדעון סער, יוסי כהן ועוד כמה. כלי התקשורת מתייחסים לתסריט כזה כאל עניין מספיק ריאלי כדי לבחון אותו. כבר לא מעט סקרים פורסמו, שנותנים למפלגה כזאת משהו שבין 24 ל־34 מנדטים.
תלוי ביום, תלוי בנוסח השאלה, תלוי בהרכב המדויק של מנהיגי המפלגה. זו פוליטיקה בדיונית מכמה סיבות. הראשונה – כי אין בחירות, ומוקדם לומר אם ואיך הישראלים יצביעו כשיהיו בחירות. השנייה – כי טרם קמה מפלגה כזאת, ולא בטוח שתוכל לקום. מדוע? חפשו את הדיווחים על הניסיונות של נתניהו להכניס את סער לקואליציה שלו כבר עכשיו, אולי כשר הביטחון, והנה סיבה אחת.
גם לא בטוח שכל המנהיגים שמדובר בהם מסוגלים להסכים להיררכיה ברורה שכדאי להם לקבל. סער – כשמדובר במנדטים של מפלגה עצמאית – הוא סחורה מפוקפקת. לא ברור כמה מצביעים הוא מביא.
ליברמן הוא סחורה חמה, מניה בעלייה. מצד שני, לסער יש נטייה קבועה לפזול לחבריו לשעבר בליכוד, ונדמה שליברמן נגמל מזה. מצד שלישי, לא ברור כמה בנט שווה לבד, ואם ליברמן לא יתבע להיות ראשון, או ראשון ברוטציה, מה שיסבך מאוד את המסר המפלגתי. מצד רביעי, יוסי כהן נראה לכמה רגעים כמו הבטחה פוליטית, אבל המוניטין שלו נשחק מאז.
במילים אחרות, זה באמת שעשוע, שיותר משאפשר ללמוד ממנו על מה יקרה בעתיד, אפשר לזהות בו את מה שקורה בהווה. בעיקר, כאשר בוחנים את השאלה מהיכן המפלגה החדשה תגלח את שלל המנדטים המובטחים לה, מ־20 ומעלה.
ובכן, מהיכן? הנה מספרים מתוך סקר אחד שבחן את המעברים של בוחרים ממפלגה למפלגה. ונעשה את זה קצת יותר מסובך, אבל קצת יותר נכון. נבחן שני סוגים של מעברים: המעבר של בוחרים מההצבעה שלהם בפועל לפני שנה וחצי (הצבעת 2022) למפלגה החדשה, אם תקום, של בנט ושות'. וגם המעבר של בוחרים מההצבעה שלהם כפי שהיו מצביעים היום (הצבעת 2024) למפלגה החדשה.
כלומר, יש לנו בעצם שלושה נתונים: מה הצביעו הבוחרים לפני שנה וחצי, מה היו מצביעים היום מבין המפלגות הקיימות, ומה היו מצביעים היום אם בנוסף למפלגות הקיימות הייתה מצטרפת גם מפלגת בנט ושות'.
וכאמור, אנחנו מציגים נתונים מסקר אחד, ומזהירים מראש שיש תנודות והבדלים בין סקרים, אבל בכל זאת אפשר לקבל כאן מושג על המפלגה החדשה והפוטנציאל שלה.
נתחיל מזה: מפלגה של בנט ושות' תקבץ את רוב המצביעים של ישראל ביתנו (אלה שהצביעו ב־2022, והרבים יותר שמתכוונים להצביע היום). היא תקבץ רוב גדול ממצביעי גדעון סער המעטים (תקווה חדשה).
היא תנגוס כמחצית ממצביעי המחנה הממלכתי ב־2022, וכשליש ממי שאומרים גם היום שיצביעו למחנה הממלכתי. היא תגלח כעשירית ממצביעי לפיד ויאיר גולן.
תגידו: כל זה לא מעניין, כי אלה מעברים בתוך האופוזיציה, אבל מה עם הסיכוי שלה להחליש את הקואליציה? הנה, כאן הסיפור כבר מסתבך, כי הקואליציה נחלשת מאוד בכל מקרה, עם בנט ובלי בנט.
לפחות על פי הסקרים היום, הקואליציה שווה בערך 50 מנדטים גם לפני הכניסה של מפלגת בנט. האם בנט יוריד את הקואליציה עוד קצת? התשובה היא כנראה שכן.
בסקר "מעריב" של השבוע שעבר, תסריט בנט מגלח ממפלגות הקואליציה עוד 3 מנדטים. כן, זה הכל, 3 מנדטים. הוא מוריד את הקואליציה מ־50 ל־47. כלומר, מדובר באמת בקצת.
מכלל מצביעי הליכוד ב־2022, שחלקם כבר נטשו את הכוונה להצביע לליכוד בבחירות הקרובות, 17% (בסקר הזה) יעברו לבנט. מכלל מצביעי הציונות הדתית ב־2022, שחלקם כבר נטשו את הכוונה להצביע למפלגה בבחירות הקרובות, 16% (בסקר הזה) יעברו לבנט.
שימו לב שאלה בוחרי 2022, אבל שמקרב בוחרי 2024 (כלומר, מי שאומרים היום שיצביעו לליכוד ולציונות הדתית) בנט מושך הרבה פחות, 5% ו־7%. למה?
כי מי שרצו לעזוב את המפלגות האלה כבר עזבו אותן קודם, ועברו לומר – לפחות חלקם – שיצביעו ל"מפלגה אחרת". זה ההסבר לכך שבנט מקבל שיעור גבוה למדי, כמחצית, ממי שאומרים היום "מפלגה אחרת" (48%), וגם שיעור לא מבוטל מאלה שאומרים עכשיו "לא יודעים" (21%).
השורה התחתונה: נכון לעכשיו, בנט ושות' מסדרים את הקלפים מחדש בעיקר במחנה שמשמאל לליכוד. הם הופכים את גנץ למועמד שיש לו סיכוי קטן יותר להרכיב את הממשלה, ואת לפיד למועמד חסר כל סיכוי.
והם פותחים את המגרש הקואליציוני להרבה מאוד אפשרויות של הרכבים מתחרים. אבל הם מגרדים רק מעט בוחרים מהמחנה שעודו תומך בליכוד וימינה.
כמובן, בבחירות צמודות, מעבר של 3 מנדטים, אם יתרחש (ואולי דינמיקה של בחירות, ותחזית לניצחון של בנט ושות' גם תגדיל אותו), יכול להיות מכריע מאוד. אבל המעבר הגדול באמת של מנדטים, המכריע באמת – בהנחה שהבוחרים יישארו בעמדתם עד שיבואו בחירות – הוא מעבר שקרה עוד לפני כניסה של בנט למרוץ ובלי קשר אליו. הוא קרה כאשר מספר גדול למדי של בוחרים החליט שאין לו עוד עניין במפלגות שמרכיבות את הקואליציה.
השבוע השתמשנו בסקרי ונתוני המדד, בספר "Hillbilly Elegy" מאת ג'יי.די. ואנס, בסקרי "מעריב", חדשות 12, חדשות 12, i24 וערוץ 14. בדיווחי "ניו יורק טיימס" וה"וול סטריט ג'ורנל".