1. בראשית השבוע קיבלתי הודעה בפייסבוק מחברתי מיקי גוריון (אשתו של הצדיק ישראל גוריון). “גם אבי ברדוגו הלך, כל החברים מירושלים אינם", כתבה.
אני מהמר ש-99.9% מאזרחי מדינת ישראל אינם יודעים מי זה אבי ברדוגו, וחבל. מזגתי כוסית וויסקי וחשבתי לשבת לכתוב הספד על האיש המופלא, שאותו הכרתי כשהגיע בשנות ה-60 של המאה הקודמת לתל אביב עם תיאטרון חיפה, שבו שיחק כסטטיסט בהצגה “חלום ליל קיץ".
נוצרה היכרות שהפכה לחברות, הצטרפנו לשלום כהן (לשעבר שותפו של אורי אבנרי ב"העולם הזה") שהקים עיתון בשם “נוער 71". הצטלמנו לפוסטר פרסומת לעיתון, התחברנו לפנתרים השחורים, הפגנו, חטפנו, נאבקנו נגד הקיפוח, ישבנו ב"כסית" בתל אביב, ב"טעמון" בירושלים. ברדוגו הלך לקריירה של עורך דין ועשה חיל, אני עשיתי עיתונות ורדיו, ולימים ברדוגו החליף אותי מדי פעם ברדיו והוגדר כמוני, כ"ברדוגו עצבני".
קינאתי בו כשמימש חלום שלו לעבור לגור בצפון, לעשות חקלאות ולחיות בטבע, הרחק מההמון הסוער. התחלתי לכתוב הספד לברדוגו ואז נתקלתי בהספד שכתבה באינטרנט אשת התקשורת ענת סרגוסטי, מי שהייתה בת זוגו ואם בנו הנושא את השם המקורי “שם". הבנתי שהספד שאני אכתוב יהיה חלש לעומת ההספד המרגש שלה, שהעביר את דמותו של האיש הנפלא הזה. ביקשתי את רשותה לארח אותה במדור והיא נתנה הסכמתה.
2. איך מסכמים חיים? איך מסכמים חברות של עשרות שנים? איך משלימים עם מותו של האבא של הבן היחיד והאהוב שלי, שם? איך מתמודדים עם מותו של האדם המשמעותי ביותר בחיים?
מאתגר לספר על אדם כל כך מיוחד, רב-גוני, חכם, מצחיק, מקורי, שעשה הרבה טוב לעולם. איש שידע לחיות ולהרגיש בנוח בכל כך הרבה עולמות ומעגלים. ידע לדבר בגובה העיניים עם שופטים ושועי עולם, ובאותו גובה העיניים עם עבריינים. הרגיש בנוח עם אינטלקטואלים ואנשי אוניברסיטה, בדיוק כמו שהרגיש בנוח עם חסרי השכלה. והיו לו חברים מכל המעגלים האלה. חברים טובים. אנשים שהעריכו אותו ואהבו אותו מאוד. ידע לדבר באותה שפה עשירה, עסיסית, מלאת חיים בעברית כמו גם בערבית.
פנתר שחור, וגם יודע ספר. תמיד היה לו ספר ליד המיטה, ביד. תמיד הייתה ערימת ספרים בכל מקום. למעשה ספרים ממלאים את שני הבתים שלו בירושלים ובכליל. והוא קרא את כולם. אקטיביסט שהפוליטיקה בוערת בו בפנים, אבל גם טרף את החיים ואהב את החיים הטובים. איש חסר פשרות. איש שהקפיד הקפדה יתרה על לימוד התיק המשפטי שהוביל, ולמד כל פרט ופרט, וחיפש כל פינה וראיה ולא פספס כלום. עורך דין שהאמין שלכל אדם מגיע ייצוג משפטי, אבל סירב להגן על עברייני מין. הסיפורים שלו יכולים לאכלס אלפי מילים. סיפורי חיים מרתקים, מצמררים, אפלים, מרתקים. ובאותה מידה הקפיד הקפדה יתרה על קיצוץ פטרוזיליה, הכנת סלט, או בישול. מעולם לא נזקק לספרי בישול, ובכל זאת כל מאכל ותבשיל שיצא מתחת ידיו היה גורמה, כאילו תוצר של מיטב השפים. הוא ידע לרקוח ארוחת מלכים כמעט מכלום. מה שמצא בבית. ואהב מאוד לארח. לא סבל שנכנסים לו למטבח. סירב לאפשר לאיש לעזור לו, אלא אם כן מילא באופן מדויק ובלי לעגל פינות אחרי ההוראות. והיו הוראות מאוד מדויקות. מה אפשר ומה אסור בתכלית האיסור. ואיך לעשות כל דבר. ומה נכנס לסיר לפני מה. ובאיזה אופן לחתוך ולקצץ, מה לזרוק ומה לשמור. רק כך, כנראה, מכינים ארוחות שף.
הייתה לו ההשכלה הכי רחבה, אבל הכל היה תוצאה של לימוד עצמי. הוא אגר ידע, רעיונות ואירועים היסטוריים, וידע לצטט, לתת הקשר, לייצר רפרנס לגדולי הסופרים, הספרות, ההוגים והמחקרים בכל שיחה אגבית על עניין שולי, כמו על עניין ברומו של עולם. הייתה לו יכולת ייחודית לנתח מצבים פוליטיים, לראות בדיוק את נקודות התורפה, להבין את הריבוד, לזהות את מפת האינטרסים והכוח.
הוא לא היסס להגיד מה שנכון, להתעמת עם הכוח. לא חשש לשלם מחיר, והוא שילם מחיר. אבל ידע גם לתת בסתר. והוא נתן הרבה בסתר, בין אם כעורך דין, או בסיוע כספי. בסתר, בלי להתרברב, עם חמלה גדולה ולב רחב וחם. הוא ידע לבטא בכתב את החיים עצמם באופן מופלא ותחזק במשך כמה שנים טור במקומון ירושלמי.
הוא היה עוזר פרלמנטרי של שלום כהן, היה ממקימי הפנתרים השחורים, איש שמאל בלי למצמץ, שידע להכיל בתוכו גם אקטיביזם מזרחי, גם אינטלקטואליות, שכל חריף, מאבק נגד הכיבוש לאורך שנים. הייתה כלפיו הערכה ענקית של אנשים מימין ומשמאל, כשעוד פעל בשדה הציבורי,
כשכתב והתראיין והופיע בטלוויזיה. הוא היה אייקון אופנה, בזמן שהמונח הזה עוד לא היה קיים. בשנים שבהן החזיק משרד עורכי דין משגשג הקפיד הקפדה יתרה ללבוש את החליפות המחויטות ביותר, שלושה חלקים, גם בתקופה שבירושלים הלבוש המרושל היה צו האופנה. החליפות שלו, והחולצות הלבנות מגוהצות למשעי לא דמו לאף חליפה או חולצה שאותה לבשו הקולגות. הוא היה ידוע בז׳קטים המיוחדים, עם הצווארון הסיני. החולצות עם החפתים.
למעשה חלק מאותן חליפות נרכשו בחנות קטנה ברחוב ויה ונטו ברומא, שאליה חזרנו שוב ושוב. או חליפות שתוכננו ונתפרו במיוחד עבורו על ידי ליזה אל, חברה יקרה מאוד, שהלכה לעולמה לפני כמה שנים בקורונה בלונדון, והייתה בעברה מעצבת אופנת עילית נחשבת. וכשהפך עובד אדמה חקלאי, ידע ללבוש את הבגדים המדויקים והאיכותיים למטרה הזאת. כל בגד, חולצה, מכנסיים, מעיל, צעיף - כל פריט שלבש היה הכי מדויק, הכי נכון, והכי מתאים לו.
הוא האיש היחיד שהכרתי שהגשים את חלומו. מרגע שנפגשנו, לפני עשרות שנים, הוא סיפר שהחלום שלו הוא בית בכפר. הוא ידע לתאר במדויק איך הבית ייראה, איזה עצים ישתול, איזה פרחים, פירות, ירקות, עשבי תיבול. הכל. והוא הצליח להגשים את החלום הזה. במדויק.
במשך שנים למד, קרא, התעניין, ניסה והבין איך לגדל נכון, איך לשתול, לזרוע, לטפח. ואז עבר לכליל. הרבה לסתות נשמטו כששמעו שברדוגו עבר לכליל. האיש שצמח כפנתר שחור בירושלים, הפך לעורך דין מצליח שדמותו הייתה מוכרת לכולם בעיר, שהקפיד לתת נדבה לכל קבצן בדרך מהמשרד ברחוב המלך ג׳ורג׳ לבית המשפט במגרש הרוסים. הירושלמי הנצחי, שכולם אהבו לשבת לידו, שידע לבדר ולצחוק, אבל גם לכעוס ולבעוט - לא האמינו שהנסיך המרוקאי יעבור לגור בכפר בלי חשמל ובלי דרכים סלולות. אבל הוא עבר והייתה לו גינה מפוארת, שהכיר בה כל רגב, כל ערוגה, כל תרנגולת, חמור או טווס. וכמו בכל דבר, הוא נע בחופשיות ובטבעיות בין העולמות. בין דמות עורך הדין המצליח והמטופח ומוקפד בלבושו ומוקפד בעבודה המשפטית, ובין דמותו כאיכר שטיפח חווה מפוארת בגליל.
מעולם לא היה לו רשיון נהיגה, ולכן נסע במוניות. הבדיחה בכליל הייתה שהוא מזמין מונית כדי לזרוק את הזבל במרכז הכפר. הנסיעה במוניות הוסיפה לדימוי הנסיך שהיה. וברדוגו כמו ברדוגו, היה חד לשון, מהיר מחשבה, ולא היסס לומר את מה שחשב. לא תמיד היה נעים. לעתים זה היה פוגע, לעתים קרובות זה היה מאוד מדויק. הוא היה מרים את הקול, כועס כשדברים לא נעשו באופן המוקפד שחשב שהם צריכים להיעשות.
אז איך מסכמים את כל זה?
איך מסכמים את המשמעות שהכניס לחיים?
איך מסכמים את האבא שהיה? את האח? את הבן של ההורים שלו?
לא מסכמים. הזיכרונות עוד ימשיכו להציף ולנחם, ולגרום לגעגוע אינסופי.
היה שלום חבר יקר ואהוב.
יהי זכרו ברוך
תודה ענת.
