הרעיון הפוליטי מאחורי ניהול מלחמת ההתשה הוא לשמור על מספר חללים מבוקר, נניח אחד או שניים ליום לאורך זמן – ולסמוך על כך שהציבור יתרגל, יתקהה וינרמל. ניסיון עבר מול הציבור הישראלי מוכיח שיש לנו ציבור די מטופש עם מינון גבוה של פטריוטיזם פבלובי. כזה שמונע ממנו לבחון עצמאית כיצד ומדוע נמחקים אותם חללי "אחד או שניים ליום" מספר החיים ולעולמי עולמים.
בעקבות מודיעין מדויק: גופותיהם של חמישה חטופים הוחזרו לארץ
מלחמת ההתשה הנוכחית לא פרצה, תוכננה או נכפתה עלינו. היא בפירוש החלטה פוליטית, לא צבאית, של הממשלה. לא היה צריך להעלותה כסעיף לצורכי הצבעה בישיבת הממשלה, אלא פשוט לא לעשות כלום. פעילות שממשלת חדלי האישים הזו מצטיינת בה במיוחד.
מלחמת התשה נגרמת כאשר הפוליטיקאים לא מאפשרים לצבא לנהל מלחמת הכרעה, מה שמאפשר לאותם פוליטיקאים להימלט מהצורך ומהתביעה להגיע להסדר במקום למלחמה. חיילים מתים? איך הגדיר צחי הנגבי את הטבח בעוטף? - תקלה.
מלחמת התשה מאפשרת לפוליטיקאים זמן המתנה לאיזה אירוע "משנה מצב" שאיש לא יודע מהו, ובינתיים לא צץ אחד כזה. יחיא סנוואר עדיין חי, חסן נסראללה עדיין יורה, מה שמחייב את הצבא להכין מופעי הפגנת שרירים, ומדי פעם לחסל איזה בכיר מרושע בחמאס או בחיזבאללה כדי להוכיח שאנחנו שולטים במצב.
הבעיה היא שתוך כדי מלחמת התשה עשויים שטפי דם חריגים (100? 100 אלף?) לדרדר את הירי המבוקר למלחמה רבתי, או להסדר. הגם שלדרוש הסדר מממשלת הברדק זה כמו לדרוש מאיתמר בן גביר שיסתום.
בינתיים, כאמור, כדי להימנע מההכרעה בין מלחמה להסדר, הולך בנימין נתניהו על מלחמת התשה מבוקרת וטפטוף דם נסבל, למעט הפגיעה בקרובים שנספגת אל סביבה לאומית פוחדת, מותשת ואדישה. כדי לתחזק אותה ככזו, נתניהו חוזר ומפמפם את האיום הקיומי שממש ברגעים אלה נערך כדי להשמידנו: "במהלך הפעולה בעזה", מגלה נתניהו סוד מרעיש לחירש ולאדיש, "גילינו שאיראן מתכוונת ללפות אותנו בטבעת חנק ולפלוש מעזה, לבנון, יהודה ושומרון וירדן, ובאופן סימולטני".
לא סתם "להשמיד את ישראל" - סלוגן שפג תוקפו אחרי עשרות שנות שימוש - אלא "ללפות" ו"לחנוק", כדי שכל אחד מאיתנו יחוש על צווארו את אצבעותיו המזיעות של סנוואר. כטב"ם חות'י בתל אביב? גורם בכיר מקשקש שזו יוזמה איראנית. רק למען הסדר הטוב, הערכת המצב לגבי שימוש איראן בפרוקסי קיימת במערכת זה שנים, כולל בטורי דעה זניחים, למעט "ללפות" – שזה הספציאליטה של נתניהו. בינתיים התשה.
ואם זו אכן תמונת המציאות, השאלה היא איך זה שעקידת הימין, שמכונה "הניצחון המוחלט", לא הופכת את תנועת המחאה ל־D9 נזעם שידרוס את הממשלה? אולי משום שבניתוח קר של מציאות לא משכנעים ציבור שחלקו מושקע במניות דמים פוטנציאליות (חיילים) במלחמת ההתשה הנוכחית. מה גם שתמונת המצב העכשווית היא ש"הם" יורים עלינו. בטח שהם ירו עלינו. אפילו בחדשות דווח ש"הם" ירו עלינו, ואנחנו כמובן מגיבים - כי אם לא נגיב, נאבד את ההרתעה ואת הכבוד, ומה אנחנו, סמרטוטים? אז יאללה, יורים.
כל מי שראשו לא טחון עד דק בחומרים משני תודעה מבית היוצר של נתניהו, וכל מי שעיניו בראשו, אמור להצטרף למחאה נגד מדיניות החוץ והביטחון של הכנופיה. מחאה שתדרוש תשובה לשאלה למה "הם" יורים בנו? ולא להסתפק בתשובה הדבילית "כי הם רוצים להשמידנו", כשהמהדרין מוסיפים - "ולאנוס את בנותינו".
מחאת הביטחון האלטרנטיבי לא לבד. מערכת הביטחון כולה תומכת (רעיונית, בטח רעיונית) בהעלאת המאבק בין תנועות המחאה לבין הקואליציה על פסים של מטרות־העל של המלחמה. כאילו מה? אנחנו שולחים את ילדינו למלחמת התשה כי הקואליציה זקוקה לפסק זמן כדי לשרוד? באמת? לא יעלה על הדעת? דווקא יעלה ויבוא ויגיע, וייראה ויירצה ויישמע, וייפקד וייזכר. כנאמר בתפילתנו להחזיר את תפארת בית המקדש ועבודת הקורבנות.
קיומית ואמיתית
בינתיים אנחנו בענייני קורבנות אמיתיים. זה המקום שבו נחשף אבסורד הפטריוטיזם הפבלובי הלאומני ויחסיו עם ראש הממשלה, שמנצל אותו באורח ציני. לפני כחודש פורסם ב"מעריב" סקר ששאל את הציבור אם ישראל צריכה לפתוח במלחמה נגד חיזבאללה נוכח המצב המתוח בצפון. 62% ענו בחיוב לעומת 18% שהשיבו בשלילה. בקרב מצביעי מרכז־שמאל השיבו כן - 56%, לא - 24%. מצביעי ימין התפלגו: כן - 84%, לא - 3%.
מי כמו נתניהו יודע שתוצאות מלחמה בצפון עכשיו יהרסו גם את לבנון וגם את ממשלתו, וזו הסיבה שהוא דבק במלחמת ההתשה הנוכחית. נפל עוד חייל? נהרג עוד אזרח? ההלוויה של יום שישי דוחקת את ההלוויה של יום חמישי, וזו את זו של יום רביעי, וכך שבוע אחר שבוע, מי סופר. לכאורה מי שצריך לספור הם ארגוני המחאה. הפגנות בלפור ב־2020, הרפורמה המשפטית ב־2023 ועד להפגנות החטופים ב־2024 - היו הפגנות קונצנזוס ליברלי־דמוקרטי.
מאז התממשותה של מלחמת ההתשה אמורות ההפגנות להיות ממוקדות בשאלות ביטחון ונגד שתיקת הכבשים של הממשלה, שמסרבת לענות על מה בדיוק אנחנו נלחמים כיום ומה בעניין היום שאחרי. וכאן החלה המחאה לגמגם. לא מעט מדובריה נבהלו מכמה זבי חוטם שאתגרו את הפטריוטיזם הלוחמני שלהם כאשר ההפחדות ("ללפות", "לחנוק") של נתניהו מזינות את הפטריוטיזם ההיסטרי של תומכיו.
נראה כאילו המחאה, כתנועה וכתופעה, חוששת להתעמת ציבורית על מטרות המלחמה מול ממשלה שלא זזה מילימטר ממטרותיה, שהן ארץ ישראל השלמה ומדינת הלכה. הממשלה האמיתית, קרי בצלאל סמוטריץ' ובן גביר והחמורים הטרויאנים - מנתניהו עד עמיחי שיקלי - לעולם לא תודה פומבית שאלה הן מטרותיה. בשביל זה יש להם את אורית סטרוק, שמשלימה פערים בהבנת הנשמע, ולנו יש את תנועת המחאה, שאמורה למחות נגד שתיקת הכבשים של הממשלה.
עד היום לא היו מחאות צודקות יותר ממחאות בלפור, הרפורמה, החטופים, המפונים. ועדיין, המחאה נגד מדיניות הביטחון לא מתרוממת, והיא המחאה הקיומית האמיתית. מלחמת התשה ללא מטרות מוגדרות ועל סף פיצוץ בכל החזיתות מחייבת איחוד של כל המחאות מול אתגר הפטריוטיזם המתלהם של הימין וכוונות הזדון של הממשלה.
אלא שהמחאה סירסה את עצמה מלעסוק בעניינים המכריעים והמשפיעים ביותר של ביטחון ומדיניות. במקום למחות על מלחמות שווא, נגררים אנשים בולטים בשורות המחאה לקטטות רחוב מול נתניהו ומכת"זיות הרעל בשאלה למי יש (פרופיל פטריוטי) גדול יותר.
את המלחמה הזו השמאל לעולם לא ינצח. ההיגיון והאנושיות לעולם יידחקו מול לאומנות משיחית. הרכב שכלתני מנתח לעולם לא ינצח הרכב אקסטטי בצהלת הנקם של חרבו דרבו. רק שיתוק המשק.