במהלך שירותו בחיל הנחתים, הוענקה לצ'ארלס ויטמן מדליית זהב על התנהגות מופתית. הוא היה חניך מצטיין בתנועת הצופים האמריקאית, נשוי באושר ובעל מנת משכל בטווח האחוזון העליון. ב־1966, לאחר שרצח את אשתו ואמו בשנתן, טיפס ויטמן על מגדל התצפית באוניברסיטת טקסס באוסטין ומשם ירה על סטודנטים. הוא רצח 16 בני אדם ופצע 32.
"חוצנים הנחו אותי": פרטים מזעזעים מחקירת האם שרצחה את בנה בן ה-6
בפתק שהותיר לאחר רצח אמו כתב: "אני לא יכול להצדיק את הרצח או להסביר מדוע עשיתי זאת. שלא יהיה ספק לרגע, אהבתי את האישה הזאת בכל לבי". הוא ביקש שלאחר מותו תבוצע בו נתיחה במטרה למצוא הסבר לפעולותיו. הנתיחה הוכיחה שהאינטואיציה שלו הייתה נכונה - לוויטמן היה גידול סרטני בהיפותלמוס שלחץ על אזור במוח המשפיע על רגשות שליליים, בעיקר פחד ואגרסיה.
חוקרי משטרת גלילות עדיין מנסים להבין כיצד סיגל יאנה איצקוביץ, אם במשפחה נורמטיבית, ללא עבר פלילי ושאינה מוכרת למערכת בריאות הנפש, רוצחת את בנה בן ה־6 ואת כלבתו האהובה. חלק גדול מתשומת הלב סביב הטרגדיה לא מוקדש לאירוע הרצח עצמו, מזעזע ככל שיהיה, אלא לניסיונות להבין כיצד קורה דבר בלתי שנתפס שכזה, ללא סימנים מוקדמים ברורים. הדעת לא מסוגלת לתפוס כיצד אם רוצחת את בנה יחידה. המוח האנושי לא מסוגל לקבל את העובדה שאירועים כאלה יכולים להתרחש. הורים בשכבה של הבן ליאם טרודים במחשבה כיצד לשוחח עם ילדיהם על האירוע, כיצד להסיר דאגה מלבם שזה מעשה חריג שלא סביר שיקרה להם.
וזו מהות העניין. הרי אם זה קרה בלי שהיו סימנים ברורים, אם כלפי חוץ מדובר היה במשפחה נורמטיבית, כיצד ניתן לדעת שלנו זה לא יקרה? ויותר מכך, אנשים שואלים את עצמם שוב ושוב מאז האירוע, כיצד אנחנו יכולים להיות בטוחים שזה לא יקרה לנו? שלא תתפוס אותנו רוח שד ותכתיב את התנהגותנו באופן כזה שלא נוכל לשלוט בעצמנו?
אי־הנוחות שמחשבות אלו מעוררות בנו מדגימה את הצורך המשווע שלנו בתחושת שליטה. יש לנו צורך להרגיש שאנחנו אדונים להחלטות שאנו מקבלים ביומיום שלנו. יש לנו אשליה שאנו יכולים לצפות ולנבא את המתרחש סביבנו. תחושת השליטה קריטית לרווחה שלנו, ולכן - אף שאין דבר רחוק יותר מן האמת, אנחנו רוב הזמן חשים שאנו שולטים בהחלטות שלנו.
פרופ׳ יצחק פריד מדגים זאת בניסוי שנערך עם חולת אפילפסיה. כאשר חולי אפילפסיה חווים התקפים קשים, נאלצים בבית החולים לפתוח את מוחם כדי לטפל בהתקפים. זאת הזדמנות מצוינת לבקש את אישורם לעשות ניסויים בלתי מזיקים במוחם. באישורם כמובן. הוא מספר על פציינטית, נקרא לה ג׳ני. אותה ג'ני צופה בסרטון של נשיונל ג׳יאוגרפיק על זברות. באותו זמן בדיוק מגרים אצלה אזור מסוים במוח. בתגובה לגירוי ג׳ני פורצת בצחוק בלתי פוסק, והחוקרים שהיו במקום חוששים שהיא לא תירגע מהתקף הצחוק הבלתי נשלט הזה. בשעה טובה אפיזודת הצחוק חולפת, והחוקרים שואלים את ג׳ני לפשר הצחוק המתגלגל שזה עתה חוותה. ״מה הצחיק אותך, ג׳ני?״, היא עונה: ״הו, הסרטון על הזברות, כמובן - תראה כמה שהן מצחיקות״.
ניסוי זה מדגים לנו באופן ברור שהרבה מההתנהגות שלנו לא רצונית ולא נשלטת, והיא קשורה בתגובות פיזיולוגיות לגירוי של אזורים שונים במוחנו. רק שכפי שאמרנו קודם, תחושת האי־ודאות קשה מנשוא, ולכן במוחנו קיים מנגנון שמייצר תירוצים וסיבות להתנהגות שלנו - כדי שנחוש שיש סיבה למעשינו.
נחזור כמאה שנה אחורה. השנה היא 1856. פיניאס גייג', מהנדס צעיר בן 25, קנה לו שם של מנהל עבודה יעיל ומוכשר. הודות למשמעת העבודה והמרץ שאפיינו אותו, הושלמו בזמן הפרויקטים שבאחריותו, ובגלל מזגו הנעים והידידותי הוא היה אהוד על עובדיו. "איש עסקים ממולח וחכם", אמרו עליו. הוא היה איש מעשה חרוץ, השכיל להתרחק מפיתויי המסבאה המקומית והיה איש משפחה וחבר למופת.
פיניאס עמד בראש צוות שסלל מסילת רכבת בין העיר רוטלנד לעיר ברלינגטון, ובבוקר יום שלישי קם לעבודה כרגיל. צוותו נתקל בסלע ענק במקום שבו הייתה אמורה לעבור המסילה. כרגיל במקרים כאלו הופעל נוהל של פיצוץ מבוקר. ההליך השתבש, ומוט ברזל חדר למוחו של גייג' ויצא החוצה. בלמעלה מ־99% מהמקרים זה היה מסתיים במוות ודאי. להפתעת כולם, גייג' לא מת ואף לא איבד את ההכרה, ונראה כי לא נפגע כלל. הוא הלך לרופא בכוחות עצמו, ובבדיקות שעבר לא נראה כי נפגע בצורה כלשהי, מבחינת ראייה, שמיעה או יכולות שכליות.
במשך הזמן התברר כי לא כך הדבר. האזור הפגוע שדרכו עבר המוט קרוי הקורטקס הפרה־פרונטלי. אזור במוח שנמצא מעל המצח וקשור בוויסות התנהגות, תכנון ובקרה ושליטה על התנהגויות חייתיות. זהו האזור המפותח ביותר במוח האדם, ומהווה כ־30% מנפחו. אזור זה הוא המבדיל בין האדם לחיות מפותחות אחרות כגון קופים, שאצלם אזור זה הוא קטן יחסית לשאר חלקי המוח. הפגיעה באונה הקדמית הביאה לאובדן היכולת לתרגם את הדחפים והרגשות לפעולה הגיונית. פיניאס נותר יצור מהלך, מדבר ומרגיש, אבל שליטתו העצמית אבדה לו לחלוטין. כישוריו השכליים נותרו בעינם, והוא ניהל את חייו באופן עצמאי כפי שעשה לפני התאונה. מי שפגש בו שיער שהתנהגותו הפזיזה היא חלק מאישיותו, אבל מי שהכיר בתקופה שקדמה לתאונה ידע שאין זה כך. לעיניהם נולד פיניאס חדש, אדם בלתי שקול ובלתי יציב. כל דחף וכל רגש יצרו אצלו תגובה נמהרת, ועל פי רוב היו לתגובות הללו השלכות חמורות על איכות חייו. גייג' לא שב להיות אותו אדם. הוא נהג לקלל, נטה להתפרצויות אלימות לא ברורות, עד שפוטר מעבודתו בגלל התנהגותו החייתית וחוסר יכולתו לדבוק בנהלים.
סיפורו של גייג' נתפס כנקודת מפנה בהבנת המוח האנושי. מאז הצטברו מקרים נוספים של פגיעות מוח, ששופכים אור על הקשר ההדוק בין המוח להתנהגות, ולא מדובר רק על פגיעות ראש. גם גידולים או אבנורמליות מסוגים שונים עשויים להשפיע באופן קריטי על התנהגותנו מבלי שנראה באופן גלוי מהי הסיבה לשינוי בהתנהגות.
החשיבות העיקרית של מקרים אלו: הם מסייעים להבין שלמרות הניסיונות האנושיים שלנו למתוח גבול בין ההגדרה של מוח נורמטיבי לבין מוח חריג, גבול זה אינו קיים. אחת השאלות התרבותיות הגדולות שמעסיקות אותנו היא "מה הופך אדם לאנושי?" - אך האמת היא שכולנו נמצאים על הספקטרום, והגבול בין נורמטיבי לחולה נפש עשוי להשתנות בכל יום, בכל רגע ובכל שעה. הפנטזיה כאילו יש אנשים ״רעים במיוחד״, מטורפים או מופרעים, לא מחזיקה מים במבחן המציאות. אז אף על פי שההגדרה של "נורמלי" היא "בריא בגופו ובנפשו", הקורבנות האמיתיים של מחלות הנפש הם אלו הנראים לכאורה הכי נורמליים.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה [email protected]