לא משנות הסיבות, אבל היו לי 15 שעות פנויות בטביליסי, בירת גיאורגיה, עד הטיסה חזור הביתה. תכננתי להעביר את השעות האלו בשוטטות, אבל על הרכבל כבר עליתי, את סמטאות העיר העתיקה חרשתי, הנחתי פרח צהוב בבית הכנסת היהודי תחת תמונות החטופים, קניתי לבתי צעצועים קטנים שיוכלו להיכנס בטרולי שהבאתי איתי ואפילו את האוטובוס האדום, זה עם ההדרכה בעברית הכי מליצית ששמעתי, כבר עשיתי.
נזכרתי שפעם, קצת לפני שהתחתנתי, טסתי לבד לגיאורגיה, רציתי לראות את הכפרים, לחוות את המקומיים ולנסות לעשות איזה טרק קליל, בלי עליות ובלי מבוכים. יומיים אחרי שהגעתי, לא כל כך מצאתי את עצמי והגעגועים לזה שבבית הכריעו, הקדמתי את הטיסה וחזרתי הביתה (היום הייתי מאריכה אותה בחודשיים, אבל זו חוכמת הבדיעבד).
חברים בכל גיל | מרסל מוסרי
פעם אחת מצדה | מרסל מוסרי
התחלתי לתור באינטרנט אחר מדריך מקומי שייקח אותי לראות קצת את הכפרים שמסביב לטביליסי, אם יש דבר כזה בכלל. לא פיתחתי יותר מדי תקוות, שכן זו העונה החמה עכשיו, והבירה מפוצצת בתיירים, בעיקר איראנים, אם שאלתם. הנשים האיראניות מכוסות לגמרי, חוץ מעיניים לא רואים כלום. אני מודעת למחאת החיג'אב האיראנית ולמאמצים הרבים שנוקטת המשטרה בהשתקתה. הסתכלתי על בני זוגן, בקלות יכולתי לנחש מי היה מעדיף שאשתו תלך לצדו בג'ינס קצרים, חולצה פשוטה ושיער פזור, ומאידך מי צעד כמה צעדים לפני אשתו ונוח לו כל כך בקונסטלציה הנאנדרטלית הזאת.
מצאתי מדריכה גיאורגית אוהבת ישראל, בקבוצות בפייסבוק המליצו עליה המון, ידעתי שהיומן שלה מפוצץ ובכל זאת כתבתי לה. ציינתי שאני עיתונאית ואשמח לכתוב על גיאורגיה ולפרגן לה, אבל זה לא עזר לי, לגיאורגים יש כבוד. “אני כבר מחויבת לקבוצה אחרת, אבל אני יכולה להשיג לך נהג, הוא דובר אנגלית, יבוא במכונית מפוארת וייקח אותך מסביב לטביליסי. תצאו בתשע בבוקר ותחזרו בערב, מה את אומרת?".
זה נשמע לי טוב מדי. התחלתי להקליד שאני מסכימה אבל אז היא שלחה עוד הודעה: “יש גם נהג גיאורגי, הוא דובר רק רוסית. זה הכל עניין של מחיר וכמה את רוצה להשקיע", כתבה לי. “תגידי לי את המחירים ואחליט". ידעתי שזה לקחת נהג פרטי ליום שלם, והדלק, הנסיעות, החניות. ציפיתי לאלף שקל, אולי קצת פחות כי בכל זאת, גיאורגיה זולה. אבל לא למה שהיא כתבה לי.
“100 דולר לנהג דובר רוסית ו־130 דולר לנהג דובר אנגלית". חיכיתי קצת, חשבתי שטעתה, שתכף תתקן, תקליד מחדש, אבל כששלחה לי סימני שאלה כמו מבקשת תגובה ממני, השבתי מיד לפני שתתחרט. “אקח את דובר האנגלית, בתשע אחכה מתחת למלון".
האמת, קצת קיוויתי שיהיה חתיך, הרבה זמן שלא הייתה רומנטיקה בטורים שלי בחיי בפרט. עלו לי סצינות מהסרט "חתונה מאוחרת" של דובר, דמיינתי מישהו חסון כזה, עם שרשרת זהב ענקית, גורמט ותלתלי חזה מתפרצים מתוך החולצה הצמודה שלו. רציתי שייקח ממני את התיק, יגיד לי להיכנס לאוטו וכשיקלל נהגים אחרים בכביש, אשתוק. אחר כך נשב על איזו גבעה שמשקיפה לאיזשהו עמק, תחת שמיים באיזשהו מזג אוויר, והוא יספר לי באנגלית מעורבבת ברוסית על החינקלי שאמא שלו עושה בידיה, ואולי ייקח את ידי וידמה את התנועה ואז יקרה מה שיקרה, גם ככה זה על גבעה, מי יראה אותנו.
קיבלתי משהו קצת שונה, שמו איוון, גבוה מאוד, שמנמן, נראה באדי גארד. הוא בא לאסוף אותי בלקסוס חדשה ועוד לפני שיצאנו אל הדרך אמר: “תראי, אמרו לי לא לספר, אבל אני מכבד נשים, זו הפעם הראשונה שלי". לא הבנתי על מה הוא מדבר. “אני מכיר את גיאורגיה טוב, כמו היד שלי", סימן לי על ידו, “אבל אף פעם לא לקחתי תיירים, אני בכלל סוכן רכב". צחקתי. הנה, דפקו אותי קצת, באמת הכל הלך טוב מדי. אבל יאללה נו, אז שלא ידריך, מה כבר אין בגוגל? “זה נורא פשוט איוון", אמרתי, “אני לא אוהבת לטפס הרבה, לא ללכת הרבה ולא להזיע הרבה, זה בסדר?".
הוא צחק “את כמוני, אז שנתחיל בקפה ומשהו לטעום במקום מיוחד? זה בדרך שלנו". מעולה לי, חשבתי, עצירת אוכל עוד לפני שהתחלנו את הטיול. בדרך הוא שם לי בלוז, ציפיתי למשהו אותנטי יותר, אבל ככל שהמראה האורבני התפוגג והמראה הטבעי, היערות, הפרחים, ההרים, החליפו אותו, הבלוז נכנס טוב ומשיכת המילים הרגיעה אותי. הקפה באמת היה טוב, גם מאפה הגבינה הגיאורגי היה חם וטעים. רציתי לשלם, הרי נהוג שאם יש עצירות, אז הלקוח מזמין את המדריך. גם ככה מדובר פה על שקלים ספורים, הוא לא הסכים, הניח את ידו על ידי והעיף בי מבט. הו! את זה חיפשתי, התחלה מעולה לסיפור יפה. הוא שילם וגם קנה לי בקבוק מים לדרך.
“נתחיל במנזר הצלב, במצ'חטה. קוראים לו גווארי, את תראי שם צלב עץ שמסמל את כניסת הנצרות לגיאורגיה, תצטלמי שם, זה יפה", אמר לי כשטיפסה הלקסוס בהר. “אתה לא עולה איתי?", שאלתי. “כבר ראיתי אותו", אמר. אני יודעת שחלקכם הייתם מתעצבנים, אבל אותי זה
הצחיק מאוד. וגם ככה אני אוהבת להסתובב לבד.
הוא עצר את המכונית, העלייה למנזר לא הייתה קשה מדי, נתתי מעות לכמה פושטי יד שם שבירכו אותי בשפתם ועליתי. הנוף היה עוצר נשימה, הרוח הכתה בפניי, מצאתי לי פינה ועמדתי מול הנוף המהפנט. כל העולם היה פרוש לרגלי המנזר הזה, עצמתי עיניים ונתתי לרוח לנקות אותי מהתקופה האחרונה. אחר כך ניגש אליי אבא של איזו משפחה, ביקש שאצלם את כולם. עשיתי להם כמה תמונות, גם כשהרגישו לא בנוח כשלא יצא מה שהם רצו, התעקשתי להמשיך. “הכל בסדר", אמרתי להם. הם הודו לי. לבסוף שאלה האם, “מאיפה את?".
עניתי מיד, כאילו אין מלחמה ואנחנו חיים בתוך גלידה עם סוכריות קופצות. “ישראל, ואתם?" - “איראן", חייכו אליי חיוך רחב. אני זו שבסתר לבי נבהלתי, הם היו שוחרי שלום לגמרי, על אמת. נפרדנו בחיוך.
אני לא גידי ואהרוני, לא אלאה אתכם בכל המקומות שבהם ביקרנו, אבל זו מדינה כל כך יפה ואם לא מתחשק להרחיק לטרק ביערות, גם הדרך הצבאית מדהימה, והכפרים שמסביב. בדרך חזרה הביתה, אחרי שאכלנו וביקרנו בפארק השעשועים שלהם (כן, התעקשתי על זה, בהוויה שלי אני בת 11) ראינו גרפיטי ענק. היה זה ציור של לוחם, אוחז במאג ושרשרת קליעים עליו. “זה הגיבור של גיאורגיה", קפץ את ידו והרים אותה מעלה, “הרוסים עינו אותו, דרכו עליו, ירקו, ואמרו לו שיחוסו על חייו רק אם יצעק ‘האדמה הזאת שייכת לרוסיה', ואת יודעת מה הוא עשה?", שאל. “מה?", עניתי, מופתעת מפרץ הפטריוטיזם שנטף ממנו. “תסתכלי".
עצר את הרכב בצד, נכנס לגלריית הווידיאו בסלולרי שלו והראה לי סרטון קשה מאוד, שלכל תייר מארץ אחרת היה מצמרר עד בלתי אפשרי לצפות בו. בסרטון רואים את אותו הגיבור, מפקד בצבא גיאורגיה, שמו היה גאורגי אנצ'וקלידזה, כפות, מלא בדם ומעליו החיילים הרוסים מפצירים בו להגיד את מילותיהם. הוא סירב, הילל את מולדתו, בירתו, עד שעינו אותו למוות.
איוון צפה בזה ודמע, ראיתי את גאוותו, לרגעים אפילו נדבקתי בה. “גם לנו יש בלגן", אמרתי לו - “אני יודע, העם הגיאורגי איתכם", השיב.
הערב ירד והתחלנו לחזור חזרה, הבלוז שוב ניגן לנו. הנחתי את ראשי על החלון ומבלי לשים לב, נרדמתי. כשהגענו אל המלון איוון העיר אותי. “תודה על היום, היה מקסים", אמרתי לו, “תן לי כרטיס, אני אמליץ עליך".
“לא", הוא סירב, “עשיתי ניסיון, זה לא בשבילי". “משהו שעשיתי?", שאלתי. “ההפך, אני יודע שכל מה שאפגוש עכשיו יהיה פחות טוב, אז אני מוותר", צחקנו שנינו, שילמתי לו והוספתי טיפ. הוא החזיר לי אותו חזרה ונזף בי. אחר כך נכנס ללקסוס החדשה שלו ונסע.
במקלחת, במלון, מחשבה קטנה העסיקה אותי, לא ידעתי אם אני מתחרטת על זה שגם אני לא הצגתי לו סרטון מזעזע מ־7 באוקטובר או שבעצם מוטב כך, הרי כולנו מצולקים מאנשים וצבאות רעים, אז שכל אחד יבכה ויילחם על מדינתו, ומפעם לפעם, כשכבר קשה לו לנשום, יבוא לנוח בזרועותיה המנחמות ולמודות הצער של מדינה אחרת.