חה"כ משה גפני הוא מהמוכשרים והמתוחכמים בין הפוליטיקאים, אם לא “ה". תפקידו הקבוע הוא יו"ר ועדת הכספים. הוא יושב על הברז. בכל ממשלה ובכל קונסטלציה, אין לו שום עניין לשנות פוזיציה. מעולם האמרה על החתול והשמנת לא הייתה הולמת יותר. בניגוד לאחרים, גפני פועל בשקט. בעבר, דחף בלהט להעברת פסקת ההתגברות, אך לא נתפס כפרזנטור של ההפיכה כמו יריב לוין ושמחה רוטמן. גפני פחות מושך אש, הוא שחקן חרש, עד שזה מגיע לכיס של החרדים. או אז הוא עוטה על עצמו פני מיוסר, ויוצא בקריאות היסטריות ומבוהלות. אחרת, לא אכפת לו משום דבר. 

השבוע היועמ"שית הורתה על הפסקת הענקת הנחות במעונות יום לאברכים, מדובר בילדים למלש"בים שאינם מתייצבים. על פניו, נשמע הוגן. מי שלא נותן - יפסיק לקבל. החרדים הכניסו את עצמם ללופ. הנשים החרדיות ידועות כמי שעובדות בשיעור גבוה מאוד, אולם בשכר נמוך. אם המדינה לא תממן מעונות, לרוב הנשים לא ישתלם להמשיך לצאת לעבוד. מנגד, הגברים החרדים כמעט לא עובדים. הילדים לא לומדים ליבה, גם הילדות. אי־לימוד ליבה מוביל בדרך כלל לעבודות עם משכורות נמוכות. אי־גיוס לצבא גורם לכל המשפחה לחיות בבועה, ולכל המגזר להיות מנותק ומנוכר. נראה שזה מצב ללא מוצא, חוץ מהאופציה הבלתי מתקבלת על הדעת של יציאה לעבודה וגיוס לצבא. 

ראשי המפלגות החרדיות מעולם לא רצו לפתור את הבעיה. אדרבה, הם כלל לא מכירים בה. מבחינתם להמשיך כך לנצח. הציבור החרדי כבר אינו מיעוט קטן ושולי שאפשר להתעלם ממנו. הוא עומד על 13.8% מהאוכלוסייה, ורק הולך וגדל, ברוך השם. כיום שיעור הצעירים החרדים עד גיל 19 עומד על 58%, לעומת 31% באוכלוסייה היהודית הכללית.

אחרי כמעט שנה של מלחמה, זו לא אותה המדינה. מה שעד עכשיו היה תיאורטי, הפך לקריטי. העובדים, המשרתים, המתגייסים והנלחמים - כולם  נאנקים. לא מסוגלים יותר לסחוב. החמורים התעייפו ועדיין, מרבית החרדים לא מצליחים להבין איפה הם חיים. מסרבים להיפגש עם המציאות. וכשיש מספר צדיקים בסדום שקוראים לשרת, כמו הרב יאיר פארן או הרב דוד לייבל - הם מוקעים, ננטשים, מגורשים מהעיר. 

הנטל על משפחה חילונית עובדת הוא בלתי נתפס ובלתי נסבל. ימי המילואים של החיילים הולכים ומתארכים. סטודנטים באוניברסיטאות לא מצליחים לסיים שנה, מתקשים ומתעכבים בהקמת משפחה ורק חולמים על קניית דירה. רופאים, הייטקיסטים וצעירים חזקים עוברים לחו"ל. ועדיין, חרדים לא רואים עצמם חלק מהסיפור. לא גיוס, לא שירות, לא נשיאה בנטל ולא ויתור על שקל. והכי חשוב, מתעקשים על הזכות להתפלל בהפרדה מגדרית באמצע דיזנגוף בתל אביב. 

בן גביר עלה להר הבית - גפני מאיים: "נבדוק אם נוכל להיות שותפים בממשלה"

מאז הקורונה זו הפכה להיות כאילו מצווה מדאורייתא. ייהרג ובל יעבור. גפני כינה את האירוע “מלחמת דת". עם החרדים אין דיון. מבחינתם לא וזהו. מי שמבקר אותם, שונא את התורה, מתעב יהדות ואוטואנטישמי. נמות ולא נתגייס. נתפוצץ ולא נקצץ. ניילל עד שנוכל להתפלל. המלודרמטיות הזאת גובלת בטלנובליות. משחק מוגזם מלווה בזעקות שמד כאילו הגיע קץ העולם. 

אחרי ההחלטה על המעונות, באתרים החרדיים התפרסמו תמונות של ילדי אברכים זכים וחמודים עם הכותרות “בהם את נלחמת?", כשהטענה מופנית ליועמ"שית גלי בהרב מיארה. תמונה שיוצאת מכל קונטקסט. תכף ייצאו פשקווילים עם הססמה “אמא, הבטחת עוף לשבת, גלי, תורידי את הידיים מהשמרטף".

גפני הוא פוליטיקאי ציני שאוהב לעשות סיבובי צומי פעם בעונה. לפני שנה וחצי התייחס לסוגיית גיוס חרדים לצה"ל ואמר שחצי מהעם ילמד תורה וחצי ילך לצבא, ואז יתחלפו. יש בו משהו שאוהב להתריס ולהכעיס. עם האצבע, לעשות דווקא. העם נאנק וסובל, והוא נהנה להתפלפל. אנחנו נעים בין אסונות, והראש של גפני טרוד בכסף על המעונות. 

השבוע קפץ לרב חזקיהו אברהם ברוידא לבכות בפניו על הגזירה שהציבור החרדי לא יוכל לעמוד בפניה - המשך בטלה בחסות המדינה. “הם אנשים פרימיטיביים, רשעים שאין כדוגמתם", אמר. לא ברור מי הפרימיטיביים בדבריו. “מה פירוש להפסיק את המעון, למה?", הוא מירר בקול בכייני. ממש כך, “רשעים שאין כדוגמתם". אנחנו מכירים דוגמאות לסוגים מגוונים של רשעות מהתקופה האחרונה. אך בעיני גפני, ההחלטה המשפטית, החוקית וההגיונית חורגת מכל סקאלה אפשרית של האכזריות האנושית.