האם אנחנו מתחילים לדמות יותר ויותר לאויבינו? זו שאלה שמטרידה אותי כל הזמן, עסקתי בה במיוחד השבוע, ערב תשעה באב. שתי ידיעות טלטלו אותי קשות. האחת על יהודי בן 60 שנכנס, בניגוד להמלצות, לקלקיליה, נורה על ידי המחבל טארק דאוד ונפצע קשה. אותו מחבל, אגב, שוחרר בעסקת החטופים בנובמבר 2023.
הידיעה השנייה הייתה על הנשים הערביות־ישראליות מרהט שהיו בדרכן לשכם במכונית עם לוחית זיהוי ישראלית צהובה, טעו בדרך והגיעו בשגגה למאחז גבעת רונן בשומרון. הנשים, וביניהן ילדה קטנה, הותקפו באכזריות על ידי תושבי המאחז. הם זרקו עליהן אבנים ובלוקים, שברו את חלונות הרכב, ריססו אותן בגז מדמיע, ואז הציתו את מכוניתן. הנשים נמלטו פצועות וחבולות ושוחררו לבסוף על ידי כוחות הצבא.
איך אפשר שלא להוקיע התנהגות כזו? איזה מודל לחיקוי עומד מול עיניהם של אותם תושבי המאחז בשומרון, שרבים מביניהם ידועים בהתנהגותם האגרסיבית כלפי האוכלוסייה הערבית? אילו צעדים תנקוט המדינה מול פורעים אלה? האם תעניש אותם? תהרוס את בתיהם? תנטרל אותם?
מקוממים ביותר היו דבריה של ח״כ לימור סון הר־מלך, שהצדיקה את ההתנהגות הנפשעת הזאת באומרה שיכול להיות שהנשים נכנסו למאחז למטרת ריגול ואיסוף מידע. אין גבול להיתממות. אם אכן זה היה החשד, למה לא לעצור אותן ולהעבירן לידי השב״כ שיבדוק ויוודא? האמונה אומרת שבית המקדש חרב בשל שנאת חינם, וכמה אנחנו טובים בשנאת חינם. במיוחד בתקופה זו בחיי העם היהודי בארצו. אנחנו חווים שנאת חינם מכל עבר. משמאל ומימין, בין חילונים וחרדים, בין יהודים לערבים. אם לא נתעשת, נאחד כוחות, נכבד איש את רעהו, נכבד כל יצור אנוש שנברא בצלם, נגיע, חס וחלילה, לחורבן בית שלישי.
אני רואה אתכם מגלגלים עיניים ומפטירים בשקט “נו, באמת, שמישהו יגיד לקרסו להוריד את המשקפיים הוורודים ולהתעורר על עצמו. הוא חולם את חזון אחרית הימים״. האמינו לי שאינני תמים. בקרב עמי אני חי וער למה שמתרחש, אבל בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, וכמו עוף החול אנחנו קמים. אין לנו ברירה אלא להילחם באויבינו עד חורמה, אבל יש לימיננו קואליציה מאוחדת, חזקה ונחושה של ארצות המערב, ואם נשמור על אחדות, חוזק ונחישות גם בתוכנו, נצלח גם את המערכה הנוכחית, קשה ככל שתהיה.