בימים האחרונים סיימתי לקרוא רומן עב כרס מתוך הספרות הערבית. הוא יצא לאור לפני 20 שנה בתנאי מחתרת. 335 עמודים, המו"ל אינו ידוע, גם לא היכן הודפס. איש כמעט לא התייחס לרומן בזמנו, אף שהכותב השקיע בו את מיטב מרצו ותשומת לבו. בדצמבר 2004, מועד יציאתו לאור, חוץ מקומץ קציני שב"ס, כמה מאות אסירים ביטחוניים וקומץ מכרים ובני משפחה - למי אמר משהו השם יחיא איברהים סינוואר?
תברר כי אויבה המר של ישראל, שלא רק ידיו אלא גם צווארו טבולים בדמנו, הוא מתרגם וסופר פורה. ראש הלשכה המדינית של חמאס הוציא תחת ידיו חמישה ספרים במהלך 22 שנותיו כאסיר בכלא הישראלי. שניים מהם תרגם מעברית לערבית, ואת השאר חיבר בעצמו. האחד הוא ספרו של ראש השב"כ יעקב פרי, "הבא להרגך", והשני ספרו של יורשו כרמי גילון, "שב"כ בין הקרעים". אחר כך חיבר סינוואר עוד שני ספרי עיון קצרים העוסקים בשנים הראשונות של חמאס, ואז התפנה לכתוב את יצירתו האחרונה "קוצים וציפורנִים" - רומן ספרותי, היחידי פרי עטו, שם שהוא משל לטוב ולרע המתקיימים בכפיפה אחת.
סרטון אחד של חמאס חשף את מצבו האמיתי: זאת האסטרטגיה החדשה שלו | אלון בן דוד
בצה"ל מחכים לטעות של נסראללה לפלוש ללבנון - אבל עכשיו נחשפת הבעיה
את ספריו כתב סינוואר בתאו בבתי הכלא. חלקם הוברחו החוצה, ככל הנראה בידי עורכי דין או בני משפחה שבאו לבקרו, הודפסו והופצו בהיקף מצומצם. שניים מהם לפחות, של פרי וגילון, לא ראו אור. הם התגלו בידי הסוהרים בזמן בדיקת פתע והוחרמו. כל יצירותיו, גם הרומן, הן ספרות מגויסת. הן נועדו לשרת בדרך כלשהי את המאבק הלאומי ואת התנועה שאליה השתייך.
סינוואר נולד ב־1962 וגדל במחנה הפליטים ח'אן יונס. בטרם הצטרף לזרוע הצבאית של חמאס, סיים תואר ראשון בשפה וספרות ערבית באוניברסיטת עזה. באינתיפאדה הראשונה הקים, בהוראת השייח' אחמד יאסין, את מנגנון הסיכול הפנימי של חמאס, שנועד לרדוף ולחסל משתפי פעולה. הוא נתפס ב־1988, נדון לחמישה מאסרי עולם, ושוחרר בעסקת שליט. עם היבחרו למנהיג חמאס בעזה בשנת 2017, היה ברור כי הוא מכיר את ישראל היטב ויודע לתקוף אותה בבטן הרכה. ספריו מלמדים כי הכשיר את עצמו לכך כמעט מהרגע שהתגייס לזרוע, וכמובן בשנות מאסרו.
בספר הראשון, "אל־מג'ד", תיעד סינוואר את פעילותו של מנגנון הסיכול הפנימי. בספרו השני, "אשרף אל־בעלוג'י", תיאר את ייסודה וראשית פעילותה של הזרוע הצבאית של חמאס. אל-בעלוג'י היה פועל עזתי, שרצח ב-14 בדצמבר 1990 יחד עם חברו שלושה ישראלים במפעל אלומיניום שבו עבד ביפו. הפיגוע בוצע במלאות שלוש שנים להקמת תנועת חמאס. בבריחתו ריסס אל־בעלוג'י על קיר המפעל, בשפה הערבית, את הודעת קבלת האחריות. אל־בעלוג'י ריצה 20 שנות מאסר, חלקן לצדו של סינוואר, ושוחרר עמו לפני 13 שנה.
הבית כמטאפורה
"קוצים וציפורנים" הוא רומן אוטוביוגרפי. עלילתו מבוססת על זיכרונותיו של סינוואר, אולם פרטים רבים בה הושלמו מהדמיון. זה סיפורה של משפחה אחת, על ענפיה, ממחנה הפליטים שאטי בעזה, במשך כ־35 שנה: החל במלחמת ששת הימים ועד האינתיפאדה השנייה. הבית הוא במידה רבה מטאפורה לבית הפלסטיני הלאומי. סינוואר כותב בגוף ראשון ומכנה את עצמו בשם אחמד, אחד מילדי המשפחה. בבית גרים גם שני אחיו מוחמד ומחמוד ושני בני דודיו חסן ואיברהים, שאביהם נהרג במלחמה והם אומצו בידי דודתם.
חמשת הגברים מייצגים, כל אחד לפי דמותו, פנים אחרות של המולדת הפלסטינית. שניים מהם את אש"ף, האב המייסד, החילוני, בעל הדרת הפנים המתנשאת. השניים האחרים מבטאים את הזרם המרדני, האמוני, שמיוצג בידי חמאס והג'יהאד. החמישי הוא המספר. בכל אחד משני זוגות הגברים יש אחד שהצטרף למאבק החמוש, עבר חקירות ומעצרים, ופיתח עמדה אידיאולוגיות נוקשה.
מעל כולם שולטת ביד רמה אם הבית הדאגנית. מפרנסת, יוזמת, משדכת, וכשצריך - גם בונה. בשלב כלשהו התרחב הבית ונוספה לו קומה. לא במקרה, זמן קצר אחר כך החלה הזרוע הצבאית של חמאס לצמוח. ויש גם סוד משפחתי: האב נלחם ב־67' ונעלם מחייהם כבר בראשית העלילה. עשרות שנים אחר כך, בסוף הרומן, מתברר גורלו.
שליטתו הטובה של סינוואר בשפה הערבית עומדת בסתירה לחזותו הבריונית. שפתו גבוהה וכתיבתו קולחת. היא סדורה, וניכרת בה יסודיות. מי שעקב אחריו מאז מונה לתפקיד ההנהגה בעזה לפני שבע שנים, לא יופתע. כמו ההופעות הפומביות, גם ברומן, סינוואר מיטיב לתמרן בין שפת רחוב עממית ללשון צחה.
ייתכן כי סינוואר שאב את המסגרת לעלילה מהסופר המצרי נגיב מחפוז. ברומן צובט הלב "עוד שעה אחת" (שיצא גם בתרגום לעברית ב־2021) מתאר מחפוז את קורותיה של משפחה בקהיר משנות ה־30 ועד פרוץ תהליך השלום עם ישראל. מחפוז כמובן מיומן ומלוטש מסינוואר, אבל גם אצלו משמש הבית מיקרוקוסמוס של החברה, ובני המשפחה מייצגים כל אחד זרם פוליטי או מחנה חברתי. גם אצל הכותב המצרי עובר הבית שיפוץ אחרי שנים רבות.
אבל בניגוד למחפוז, שכתב ביקורת על השליטים המצרים וגם על החברה שבה הוא חי, לסינוואר לא הייתה פריבילגיה לבקר את שליטיו. מציאות חייו היא מצור. עד מהרה הופך "קוצים וציפורנים" לשמש אנדרטה לחבריו בזרוע הצבאית של חמאס וגם שיר הלל לפיגועי הרצח ומבצעיהם. אז נדמה לעתים כי הרומן איננו יצירה ספרותית אלא עיתון מגויס.
בזה אחר זה הוא נוגע בפיגועים הגדולים ומתאר אותם דרך גיבוריהם כיד הדמיון הטובה עליו (ומן הסתם הסתייע במידע שאסף מחבריו בכלא): חטיפתם ורציחתם של החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון, רצח השוטר נסים טולדנו, חטיפת החייל נחשון וקסמן ז"ל, וכן פיגועי התופת - בקו 5 בתל אביב, בצומת בית ליד, בשוק מחנה יהודה ואחרים. פרקים נכבדים הוא מקדיש למבוקש הידוע עימאד עקל, למהנדס יחיא עיאש ולשייח' אחמד יאסין. הוא מתעכב על השנים הראשונות של הזרוע הצבאית ועל המאמצים להשיג נשק וכסף ולפלס לעצמה לגיטימציה בתוך החברה העזתית.
אף שמדובר ברומן ולא ביצירה דוקומנטרית, ולמרות מגרעותיו, "קוצים וציפורנים" הוא הישג מבחינת סינוואר. למרות התנאים המאולצים, מצליח אסיר העולם לתעד בפירוט את הנסיבות שבהן צמח המאבק החמוש ברצועה מאז 67'. סינוואר תיאר את היומיום בעזה בשנים ההן מנקודת מבטו, וכרך את האישי בלאומי: את ראשית העבודה של פועלים בישראל והוויכוח הפנימי על צדקתה, את הלחץ הכבד שהפעילו השב"כ וצה"ל על האוכלוסייה כבר בשנים הראשונות, את אתגרי הפרנסה של בני הבית ומקומה המרכזי של האם. במקומות שבהם הוא אינו עוסק בתעשיית שפיכות הדמים אלא בהיבטים האישיים של החיים, מצליח סינוואר להפגין יכולת ספרותית טובה. הוא יודע ליצור מתח עלילתי, ובאופן חלקי גם לבנות דמויות.
תיעוד היסטורי
נוסף על ההנצחה לאלה הנחשבים בעיניו ובעיני חבריו כסמלי המאבק, סינוואר השקיע מאמץ רב כדי שהרומן ישמש גם כתיעוד היסטורי לדורות הבאים. הוא הקפיד על פרטים ושמות ונצמד לסדר הכרונולוגי של האירועים. למרות השתייכותו לחמאס, הוא נהג באנשי הפת"ח בהגינות והעניק להם את מקומם המרכזי במאבק. את עמדותיהם הוא שם בנדיבות בפי גיבוריו, גם אם כללו ביקורת נוקבת כלפי ארגוני הג'יהאד. "אם הייתם נוהגים בתבונה ובשכל, הייתם נותנים הזדמנות לתהליך השלום", הוכיח מחמוד, איש הפת"ח, את בן דודו מחמאס בעקבות פיגועי התופת וקריסת הסכם אוסלו.
סינוואר וחבריו התייחסו בבוז לזרם המבקרים הישראלי ששטף את הרצועה לאחר כיבושה, כמו גם ליציאתם של פועלים לעבוד בישראל. אבל ברגע נדיר (עמ' 184) הרשה לעצמו לתאר תמונה של דו־קיום.
"בשבת ב־11:00 לפני הצהריים חנו אוטובוסים רבים בכיכר פלסטין בעיר עזה, ומהם ירדו מאות יהודים, גברים ונשים, והחלו להתהלך בעיר ובשווקיה. קבוצות־קבוצות, פוסעים ומצחקקים וקונים מה שבא להם, אוכלים ושותים. רחוב עומר אל־מח'תאר, באזור המסחרי המחבר בין כיכר פלסטין לכיכר שג'אעייה גדוש בהם. דוברי עברית, המדברים מילה פה ומילה שם בערבית שבורה. המוכרים מצחקקים, ומצחקקים כלפיהם גם הם".
תהיתי אם יתייחס סינוואר או ירמוז בדרך כלשהי לחלקו המרכזי במנגנון אל־מג'ד, שבגינו נכלא לשנים ארוכות. דמותו של אחמד, הלוא הוא המספר, תמימה ושונה בתכלית ממקבילתה בחיים עצמם. הוא סטודנט למדעים, שבתום לימודיו הלך לעבוד כפועל בניין, ותפקידו בעלילה לספר את סיפוריהם של אחרים. סינוואר אכן הקדיש יריעה נרחבת לימי הצמיחה של אותו מנגנון – אך הניח אותה בידי אחרים והרחיקה מבן דמותו הספרותי. ייתכן שתרם את תכונותיו במציאות לגיבור המרכזי בספרו, המזוהה בשם "איברהים" בלבד – כשם אביו האמיתי של סינוואר. ברומן, איברהים הוא בן דודו החזק וההחלטי של אחמד המספר. העלילה מלווה אותו מנעוריו בבית ועד לבגרותו כבעל תפקיד בכיר בזרוע הצבאית של חמאס.
האם אפשר להקיש מכתיבתו של סינוואר על אישיותו – וממנה לחזות את התנהגותו בימים אלה? יצירה ספרותית היא אכן כלי להכרת נפש הכותב, אבל ספק אם במקרה הזה. כמה שנים אחרי שסיים את כתיבת הרומן, התגלה במוחו של סינוואר גידול ממאיר. סינוואר שאחרי הסרת הגידול לא היה אותו אדם שלפניו. הוא חדל לכתוב ספרים וניתב את עצמו לתפקידי הנהגה. שם, כידוע, גילה עמדה בלתי מתפשרת, ובשיאו כרת ברית עם השטן. "הוא נראה משוגע", סיפר לי לאחרונה אדם שהכירו לאחר שחרורו בעזה. חשבתי לעצמי: החולה חי, אבל הניתוח נכשל.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל | [email protected]