הימים היו לפני פרוץ ההתנתקות, סתיו 2003. בנימין נתניהו שימש כשר האוצר. לא, אני לא מתכוונת לחזור ולהפריך שקרים על גוש קטיף ז"ל, ולהוכיח שנתניהו הצביע שלוש פעמים בעד ההתנתקות, ושלא שימש ראש האופוזיציה כשנחרבו היישובים. אני רוצה לספר לכם סיפור על מימון ילדים.
זוכרים את ויקי קנפו? בסתיו 2003 פרצה מחאת אמהות חד־הוריות, בגלל הקיצוצים. אז יצאתי לסייר בין אוהלי המחאה שהתמקמו ליד הכנסת. אישה בשנות ה־30 לחייה, בהריון מתקדם, ישבה בפתח אחד האוהלים. שלושה זאטוטים תפסו בשולי מכנסי הטריקו שלה.
סרטון אחד של חמאס חשף את מצבו האמיתי: זאת האסטרטגיה החדשה שלו
בצה"ל מחכים לטעות של נסראללה לפלוש ללבנון - אבל עכשיו נחשפת הבעיה
האישה הייתה עסוקה עם הקטנים, אז קשרתי שיחה עם אמא שלה שנכחה במקום. שאלתי למה הבת שלה לא תובעת מזונות מאב ילדיה. כי היא לא יודעת מיהם אבות הילדים, השיבה האם. ואני אמרתי, אוקיי, אבל לא נתניהו עשה אותם? כי השלט שהוצב ליד האוהל זעק "נתניהו, קח אחריות, הפקרת את ילדיי".
במה הדברים אמורים? בסערה סביב הוראת היועמ"שית להפסיק את סבסוד מעונות היום לאברכים שמשתמטים מגיוס. האם גלי בהרב מיארה צריכה לעשות שמרטפות לילדים האלה? היא ילדה אותם? נתניהו של פעם היה אומר (ובאמת אמר): מי שלא יודע לפרנס ילדים, שלא יעשה אותם. מי שלא יוצא לעבוד, שישמור על ילדיו במקום לדרוש מהמדינה לשמרטף. נתניהו של היום מחריש כמובן.
בואו נעמיד דברים על דיוקם. בלי להתעמק בשאלה מי צודק, אין חולק על כך שהעימות בין היועמ"שית לראש הממשלה סביב מינוי נציב שירות המדינה הוא ויכוח על שלטון וסמכויות. אבל שני העימותים האחרים, באשר לשליחת צווי גיוס לחרדים ולסבסוד מעונות היום, עוסקים בשאלות ערכיות היסטוריות, הרבה מעבר לוויכוח פוליטי בוער.
באותו הסתיו, בנובמבר 2003, ערכתי ראיון עם ח"כ ישראל אייכלר. "אני כמו יהודי בסאים (פרלמנט) פולני", הסביר לי אייכלר. וניהלנו, איך לא, ויכוח על מלחמת מצווה וסוגיית הגיוס. אייכלר אמר שאין צורך בגיוס כללי. שהוא מצדד בצבא קטן ומקצועי "שיילחם כפי שצריך, עד הניצחון" (מוכר לכם, לא?), אבל צעירים חרדים לא יילחמו, המלחמה שלהם היא על ספסלי הישיבות.
כשציינתי שדתיים לאומיים נמנים ברובם עם מעמד הביניים ושמרבית החרדים חיים בעוני, אייכלר ציטט את הרב שטיינמן, שלפיו אולי דווקא עוני יציל את עם ישראל. אייכלר הוסיף כי ההתנגדות לגיוס נובעת ממלחמת התרבות, וכי מטרתו העיקרית של צה"ל היא להעביר את החרדים על דתם.
בחלוף שנות דור, עמדתה העקרונית של ההנהגה החרדית לא השתנתה. השתנו הנסיבות הפוליטיות: יהדות התורה, אשר בשנים ההן דבקה עדיין במסורת רבת־השנים שלא לאייש תפקידי שרים בממשלות ישראל ולהסתפק בתפקידי סגני שרים, ויתרה על הנוהל בגלל פסיקת בג"ץ - והפכה למפלגה המובילה והקובעת בגוש שהקים נתניהו. אך עם כל התמורות שחלו בפוליטיקה ובחברה הישראלית, עמדתה העקבית האנטי־ציונית והבדלנית של ההנהגה החרדית היא כחומה בצורה. אה כן, וישראל אייכלר עדיין מכהן כח"כ מטעם סיעת יהדות התורה.
העימות עם היועמ"שית בעניין סבסוד מעונות היום חושף מחדש את התעקשותה של סיעת יהדות התורה לשמר את עקרון החלוקה. העימות סביב שליחת צווי גיוס משקף את תפיסתה החרדית הקלאסית, שלפיה מדינת ישראל היא משטר זר, וגיוס לצבא שלה הוא גיוס קנטוניסטים.
נתניהו או ניקולאי
בקהילות היהודיות באימפריה הרוסית, הקיסר ניקולאי הראשון היה לדמות מפחידה, מעוררת אימה ושנאה. את הכל הרוויח הקיסר ביושר. הוא נהג באכזריות כלפי עמו שלו וגם כלפי היהודים. באוגוסט 1827 פרסם ניקולאי צו לגיוס ילדים יהודים בני 12 לצבא האימפריה. את הילדים גייסו בגיל 12, אבל את השירות הפעיל, שארך 25 שנה, הם החלו רק בגיל 18. עד אז בילו שש שנים בבית ספר לקנטוניסטים, שם חוו אלימות, התעללות ורעב. רבים מהם לא עמדו ברעב ובהצלפות והסכימו להתנצר.
מה שחשוב לימינו אנו הוא שניקולאי הראשון לא שלח שוטרים לכל בית יהודי. הקיסר קבע מכסה: 1%. כל קהילה יהודית חויבה לשלוח עשרה בנים על כל אלף גברים מדי שנה. השלטון לא התעמק בפרטים. שהיהודים ישלחו את מי שמתחשק להם, העיקר שיעמדו ביעדי הגיוס. הצו גרם לטרגדיות רבות בקהילות. היהודים העשירים דאגו להציל את בניהם, וראשי הקהילות הקריבו את בני העניים ואת היתומים.
כאן נקודת המחלוקת בין הממשלה ליועמ"שית. האם ממשלת ישראל תתנהל כלפי הקהילות החרדיות בשיטת הקיסר ניקולאי, כלומר תקבע יעדי גיוס תוך שהיא מתחשבת (אולי) גם בצורכי הצבא, ותבקש מההנהגה החרדית לספק את המכסה? או שמא ממשלת ישראל תנהג כממשלה של מדינת ישראל ותשגר צווי גיוס לכל הצעירים החרדים, ללא הבדל במעמד משפחותיהם בקהילה, בשייכותם לישיבה זו או אחרת, והעיקר - ללא הבדל גזע. כן, בדיוק מה שכתבתי.
וכל זה למה? כי ההבדלים העדתיים מספקים הסבר ממצה לשאלה מדוע בעצם התייצבו רבני ש"ס ראשונים נגד הגיוס. זאת מחשש שההנהגה החרדית האשכנזית תשלח לצבא את תלמידי הישיבות הספרדיות. השסע העדתי חי ונושם. אם טרם יצא לכם לצפות בסדרה "שבאבניקים", ממליצה בחום.
אז גלי בהרב מיארה מייצגת את הגישה הממלכתית: על ממשלת ישראל להתנהל ישירות מול אזרחיה, ולשגר צווי גיוס לכולם. ואילו יוסי פוקס, מזכיר הממשלה שמשמש לפי הפרסומים 22 שנה כחבר מרכז הליכוד (אם כי בשנת 2015 עשה גיחה קצרה לפריימריז בבית היהודי), מגלם את הגישה הגלותית: ההנהגה החרדית תבחר את מי "להקריב".
זוהי מהות הוויכוח, תוך שישראל מנהלת מלחמת קיום: האם חיילי צבא ההגנה שלה הם חיילים או קנטוניסטים. האם נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל או הקיסר ניקולאי.
שיטת החלוקה
הוויכוח סביב סבסוד מעונות היום מתמקד גם הוא בשלמותה ובהמשכיותה של האוטונומיה החרדית במדינת ישראל. במה בעצם הדברים אמורים? המדינה, באמצעות נציגיה הפוליטיים של ההנהגה החרדית בכנסת, מעבירה למשפחות ששייכות לאוטונומיה החרדית שלל תקציבים שמסתכמים בכמה אלפי שקלים בחודש.
מלגות לאברכים, מענקים מהביטוח הלאומי, אשר אב משפחה בריא שטרם הגיע לגיל הפנסיה אינו זכאי להם בישראל הרגילה, תלושי מזון, מענקי דיור, הנחות שונות, וכאמור - סבסוד מעונות היום, שמשפחה בישראל הרגילה לא מקבלת. בישראל הרגילה מסבסדים מעונות יום לשני הורים עובדים, כי הורה שבוחר להישאר בבית יכול לשמור על ילדיו על חשבונו. באוטונומיה החרדית מספיק שהאם תעבוד.
וכל כך למה? כי למעשה יהדות התורה הצליחה, החל משנות ה־80, למסד מחדש את שיטת החלוקה. המדינה מעבירה להנהגה החרדית תקציבים וזכויות שוות כסף, וההנהגה מחלקת את הכסף לחברי הקהילה. ציות מוחלט לראשי הקהילה מבטיח לחברי הקהילה דמי קיום. יהדות התורה הופכת את משלם המסים הישראלי בעל כורחו לשמש כנדבן, רק שבמקום הכרת תודה זוכה הנדבן בשלל קללות וגידופים.
הדרישה להמשך סבסוד מעונות היום על בסיס מיוחד, כמו גם ההתנגדות לגיוס, מקורן בסיבה אחת ויחידה: התעקשותה של הנהגת האוטונומיה החרדית לשמור על השליטה ועל הכוח, לשמר את האצלת הסמכויות ולמנוע ממדינת ישראל לתקשר ישירות עם אזרחיה החרדים. על כן לסיסמה "נמות ולא נתגייס" מתווספת בטבעיות הסיסמה "נמות ולא נשמרטף" - אף אברך לא יעזוב את הישיבה כדי לשמור על ילדיו בבית.
וכמו בכל פעם, שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שמתיימר לייצג את המגזר הסרוג, מיישר קו עם הגישה החרדית הקשוחה, שרואה במדינת ישראל גורם עוין ובה בעת פרה חולבת. כמו בכל פעם, יו"ר הציונות הדתית הופך את הציונות הדתית לאסקופה נדרסת, כשהוא שוב ושוב מרכין את ראשו בהכנעה בפני האח החרדי הגדול.