השבוע עמד בסימן ט' באב, וזאת לא רק בשל לוח השנה אלא גם בגלל השאלה המרחפת באוויר של הצטרפות חוליה חדשה לשרשרת האירועים והאסונות הכרוכה בתאריך הזה לאורך ההיסטוריה היהודית - החל מחורבן שני בתי המקדש וכלה בחורבן שני גושי יישובים: גוש קטיף והתוחמת הצפונית בחבל עזה לפני כמעט 20 שנה.
תשעה באב: צלקת הנצח ורוח ההישרדות
ביום כיפור כל אחד מאיתנו אמור לעשות חשבון נפש ולשאול את עצמו אם עמד במחויבויות שנטל קבל אדם ואלוהים. בט' באב חשבון הנפש שעל הפרק הוא חשבון הנפש הלאומי - האם למדנו מלקחי העבר. שהרי כבר הפנמנו שכל אימת שההיסטוריה חוזרת על עצמה - המחיר עולה.
מכל המועדים שציינו יהודים לאורך הגלות, ט' באב עורר את השתאותם של הגויים.
הקינות, הביגוד המיוחד ועוצמת ביטויי הכאב קורעי הלב על אירוע שאירע לפני שנים כה רבות משכו אפילו את תשומת לבו של נפוליאון בונפרטה, שאמר שעם שכך חש כלפי עברו - מובטח לו עתיד גדול. כך אמר בראשית המאה ה־19 והעניק ליהודים שוויון זכויות בארצו. אלא שהיינו זקוקים לעוד מאה שנים כמעט, בנוסף לאי אילו פוגרומים ופרשת דרייפוס אחת בצרפת, ארצו של נפוליאון, כדי להבין שהעתיד הגדול הזה לא יבוא מעצמו. על התשתית המלכדת של אחדות הכאב והגעגוע השקנו בבזל את פרויקט השיבה לציון.
על רקע זה אין פלא שבאוגוסט 1967, כאשר ישראל השתחררה בשישה ימים ממועקה אובדנית וזינקה לאופוריה חסרת גבולות לאחר הניצחון המלא והמוחלט על מצרים, סוריה וירדן שחברו להשמידה, חשבנו כי הגענו לפסגת העתיד המפואר שעליו דיבר נפוליאון. ועל רקע זה התעוררו במקומותינו ניצני ויכוח ציבורי בשאלה אם צום ט' באב לא הפך בתוקף הנסיבות החדשות לריטואל אנכרוניסטי שאבד עליו הכלח. היום המחשבה הזו מעלה חיוך, אבל אז דיברו עליה ברצינות. מסתבר שבעולמנו ניצחונות מתפוגגים, בניגוד לכישלונות שאינם מרפים.
לכן, בסופו של השיח, כצפוי, ט' באב שרד. יותר מדי אסונות התחוללו במהלך ההיסטוריה ביום הזה, יותר מדי שאלות של סמכות הלכתית שלא ניתן להתגבר עליהן בהיעדר סנהדרין עמדו למכשול בפני מהפכה הלכתית בכזה סדר גודל, שלא לדבר על כוח האינרציה. כך שאפילו מתקפת שלוש השעות בבוקר 5 ביוני 1967, אירוע שכבר ברגע התרחשותו נתפס כנס משמיים, תרתי משמע, לא היה בכוחו לבטל את ציונו השנתי של היום המקודש, מה גם שזה היום שבו, על פי המסורת, אמור להיוולד המשיח.
גם אספסיאנוס "הורתע"
ביום חנוכת הבית השני, 70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון עלצו הצעירים וחגגו, בעוד זקני העם מיררו בבכי. הצעירים חגגו את הגשמת חלום התקומה הלאומית שאותה סימל המקדש. הזקנים בכו כי זכרו את מקדש שלמה עטוי ההוד וההדר שבו שכנו ארון הקודש וכלי המקדש, לעומת מקדש העץ הצנוע למראה שהקים עזרא. בהמשך הוא הוחלף במקדש מפואר שבנה הורדוס. אך את הארון וכלי הקודש לא ניתן היה להשיב, ואת החורבן ההולך ומתגבש לא ניתן היה למנוע.
מקובל לחשוב כי בגלל שנאת חינם חרב בית המקדש השני. שהרי כל ילד יודע כי מלחמות הקנאים הובילו לשריפת מחסני המזון ולפריצת החומות. האמת ההיסטורית היא שבשלבי המצור האחרונים נפלו המחיצות וחיילי שמעון בר־גיורא ויוחנן מגוש חלב לחמו זה לצד זה בגבורה אך ללא הועיל. אבל עד להכרה המאוחרת הזו הקנאים היו משוכנעים שהסכנה הקיומית נובעת בכלל מהמתונים, והמתונים היו בטוחים שהקנאים מהווה סכנה הרבה יותר חמורה מהרומאים. מלחמותיהם עודדו לאורך כל הדרך את אספסיאנוס ללכת עד הסוף.
רק מי שמאמין בכל לבו כי האויב הצר על העיר מסוכן פחות מהיריב שבפנים, שורף מאגרי מזון בעיר נצורה. הרבה מעלות יש לעם היהודי, אבל לרועץ עומדת לו תסמונת היהודי באי הבודד שמציג לספן שבא להצילו את מה שהספיק לבנות מאז שנטרפה ספינתו, כולל שני בתי כנסת. וכשהאורח שואל לשם מה שניים, הוא מצביע על אחד מהם ואומר בזעף: בזה, כף רגלי לא דורכת. הקמצא והבר־קמצא של כל הזמנים רואים איש ברעהו סכנה קרובה ומוחשית, ובאספסיאנוסים איום רחוק ואולי אפילו מורתע...
בשפע השיח בשבוע ט' באב בלטה מצד אחד החרדה למחיר שנשלם במהלך חזרת ההיסטוריה על עצמה, והכמיהה לאחדות מצד שני. בעת כתיבת שורות אלו עדיין לא ברור מה ילד יום. באשר לאחדות, מי שעיניו בראשו יודע שמרד האליטות המוסתות נגד מימוש תוצאות בחירות 2022 יצר קיטוב בעם, שהוליד רוב עצום של צודקים שבמקום צדקתם לא צומח דשא: שהרי אם מצרפים את כל המאמינים שהקפלניסטים הסרבנים הם סכנה גדולה יותר לקיום המדינה ולדמוקרטיה מהאויב, למי שמשוכנעים בכל לבם שנתניהו מסוכן יותר מהאויב, מקבלים ביחד שני המחנות רוב עצום.
בפועל, יותר מהאויב והיריב הפוליטי - מסוכנת התופעה עצמה, שבה רוב הציבור רואה ביריב הפוליטי סכנה גדולה יותר מהאויב. לו היהודים בזמן המרד הגדול היו מתעשתים לפני שהרומאים השלימו את המצור ומחסני המזון עלו באש, ייתכן וניתן היה להסב לרומאים אבידות קשות שהיו משכנעות אותם להגיע להסכמות ולסגת. אבל תקופה ארוכה מדי הוקצו עיקר המשאבים למיניהם למלחמות היהודים. היסטוריונים של התקופה האמינו שלו ניתן היה לשלב כוחות מלכתחילה בין חנן הכהן הגדול וחבריו הכוהנים, יחד עם שני המצביאים הכריזמטיים בר־גיורא ויוחנן מגוש חלב, אספסיאנוס היה חושב פעמיים אם לסכן את בנו טיטוס במערכה ממושכת עם סיכויי ניצחון פחות מזהירים בארץ רחוקה.
חובתנו להיסטוריה
ישראל בת זמננו היא דמוקרטיה, אבל בשנים האחרונות הפכה לדמוקרטיה שיצאה מדעתה ורואה את עצמה במערכת בחירות מתמדת. הבעיה בכך היא שבמערכת בחירות ישנם כללים מתירניים וגבולות שיח רחבי שוליים, שבימים אחרים אינם מקובלים. שהרי מערכת בחירות אינה סמינר. בתקופת בחירות מנסים המחנות לחדד מסרים עניניים ואישיים לא כדי לשנות עמדות, אלא כדי ליצור הזדהות בנושא הקרוב ללבו של הבוחר. והיות שההחלטה היא במידה רבה רגשית, מהבטן, הקרב הוא ללא כפפות. וכל אמצעי יעיל שהוא חוקי - כשר.
אבל מה שלגיטימי במערכת בחירות הופך להיות מזיק בימים רגילים ועוד יותר בימים שאינם רגילים והמחייבים אחדות. נס קרה לנו שנותרו לכנסת הקיימת עוד למעלה משנתיים עד לבחירות. כי אם יש דבר שישראל אינה זקוקה לו בימים אלה הוא מערכת בחירות שרק תעמיק שסעים ותגדיל את הקיטוב.
מה שמתחייב היום הוא ממשלת אחדות רחבה, שלא רק תנהל את המלחמה, אלא גם תנסה לגבש בהסכמה חוקה חדשה שאחד ממרכיביה יהיה שכל עוד ישראל מצויה במצב חירום (הוכרז ב־19.5.48 וסיומו אינו נראה באופק) תכהן בה ממשלת אחדות כנהוג בין היתר בשווייץ ומאז הסכמי יום השישי הטוב - בצפון אירלנד. בנוסף, תכונן שיטת בחירות שתחייב דמוקרטיה פנימית בשני צדי המפה הפוליטית ותעודד בחירה אזורית כזו או אחרת שתצמצם את מספר המפלגות ותייצר קשר ישיר בין הנבחרים לבוחרים.
כאשר מנחם בגין יזם וקידם את ממשלת האחדות ב־1967, הוא לא ביקש לעצמו דבר, הליכוד קיבלה שני שרים בלי תיקים, בלי תארים ואפילו בלי קבינט. עם זאת, הוא העז להציע ללוי אשכול להפך לסגנו של שנוא נפשם המשותף דוד בן־גוריון, שיתמנה לראש ממשלה. ההצעה הזו לא התממשה. אשכול, שאיבתו לבן־גוריון הייתה טרייה מזו של בגין, הסביר לו: "שני הסוסים האלה לא יוכלו לסחוב ביחד". אבל בגין לא ויתר, ובסופו של יום צורף לממשלה גם משה דיין ממפלגתו של בן־גוריון, רפ"י, כשר ביטחון, וקמה ממשלת אחדות שהפיחה רוח חדשה בעם והובילה לניצחון.
אינני יודע מי יביא לארצנו מהלך בגיני שייצר את האחדות המיוחלת. אוסקר וויילד אמר שהחובה היחידה שיש לנו כלפי ההיסטוריה הוא לכותבה מחדש. עם כל הכבוד לאיש המילים וויילד, החובה היחידה שיש לנו כלפי ההיסטוריה שאנו מתרפקים עליה היא לעשותה מחדש ולהביא גאולה לעם בישראל.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]